Monday, October 15, 2018

קיץ וחורף בעיר אחרת: על נפתלי יבין




התאהבתי בספורים של נפתלי יבין (1936--72) כשקראתי אותם בכתב העת האגדתי סימן קריאה. זמן קצר לאחר מכן בשנת 1976 יצא הספר בשם. ״ילדות ממושכת קיץ וחורף בעיר אחרת״.
הייתי אז סטודנטית בחוג לספרות כללית באוניברסיטת חיפה ובחופשה, כתבתי מכתב לאחיו של נפתלי יבין חנן ונסעתי אליו לתל אביב לראות את כתבי היד שלו. חנן הוציא מהארון מבית אמו המון פתקים וכתבי יד ונתן לי אותם בנדיבות, אחרי שהבטחתי להקליד את כתבי היד ולהחזיר את האוסף בשלמותו.
ממחקר קצר שעשיתי נודע לי אז שנפתלי יבין קיבל מלגה לשנת לימודים מהבריטיש קאונסיל ולמד תאטרון באוניברסיטת מנצ׳סטר. במסגרת הלימודים ביים מחזה מבריק ועצוב/מצחיק שכתב בשם
״Precious moments from the family album to provide you with comfort in the long years to come
״רגעים יקרים מהאלבום המשפחתי שיביאו קצת נוחם בשנים שתבואנה״.
בחוצפה ישראלית יבין הזמין להופעה את אד ברמן, איש תאטרון ואקטיביסט אמריקאי שחי בלונדון והקים פרויקט שיתופי ובו גם תאטרון. ברמן הזמין את נפתלי יבין להצטרף אליו ל״אינטראקשן״ יבין היה בפרויקט מ 1967 ועד מותו ב 1972.
בשנים אלו באינטראקשן, כמו גם במקומות אחרים, עסקו בתאטרון נסיוניי מרתק. אבל כמו שהיה מקובל אז בשנות ה60 השחקנים עצמם התנסו בתהליכים פסיכולוגים קשים (כמו למשל תרגילים שהיו מושפעים מה Primal Scream של ארתור יאנוב).
בשנת 1978 כתבתי לאד ברמן מישראל וסיפרתי לו שאני רוצה לכתוב תיזה על נפתלי יבין ומעונינת לראיין אותו. הוא הזמין אותי לבקר בקומונה בקנטיש טאון לונדון. נפגשנו, אך אד ברמן היה מסוייג ולא שש לדבר על נפתלי יבין. לא היה ברור מה היה יחסו אליו, והוא די התחמק מלענות על השאלות שלי. בדיעבד נראה לי שאולי ההתלהבות שלי מנפתלי יבין לא נעמה לו והוא העדיף לדבר על המיזמים השונים של אותה תקופה באינטראקשן ועל העבודה עם אוכלוסיות מוחלשות וילדים.
לבסוף הוא הציע לי להפגש עם אשה צעירה בשם רובין שהיתה ידידה טובה של יבין בחודשים האחרונים לחייו.
בסוף לא יצא לי לכתוב תיזה על נפתלי יבין. פחות מ10 שנים לאחר מותו לאף אחד לא היה עניין לחקור אותו, זה היה מוקדם מדי והיו גם א/נשים שהכירו אותו אישית והיו להם דעות משלהם.
לפני זמן מה היה כאן בקבוצה שרשור של הספרים הטובים ביותר ואני הזכרתי את נפתלי יבין. לא ברור אם אכן מקומו שם, אבל אני מאמינה שאם היה מאריך ימים וממשיך ליצור, היה הופך לאחד הסופרים/מחזאים החשובים בישראל.

Tuesday, October 2, 2018

האוכל של אמא

עוד לא אסרו את האחרון שבסידרת חגי תישרי בהם הנשים בישלו מספר אסטרונומי של ארוחות משפחתיות, ובדרך השלום בתל אביב, כאילו כדי להקניט, ראיתי שני שלטים בגודל עצום עם הפרסומת של Foody. בתמונה שלושה גברים, והם הבלוגרים המצטיינים הכותבים בעניני אוכל.
רק לאחרונה הקדשתי מאמר שלם לארוחות יום שישי כטקס ישראלי (קישורית בתגובה הראשונה). את ארוחת הערב השבועית כמעט תמיד מבשלת האם.
במסגרת כתיבת המאמר ראיינתי את העיתונאי והשדרן ירון אנוש שכבר 25 שנה מקדיש לארוחה זאת מדור מיוחד בתכנית הרדיו שלו ״קול שישי״ (רשת ב׳ ביום שישי מארבע-עד-שש).
אחת לשבוע, במסגרת המדור, אנוש מטלפן לאחת המאזינות (לרוב הן נשים), ה"מכניסה" אותו למטבחה, מרימה את מיכסי הסירים, ומתארת בפירוט מה היא מבשלת השבוע, כמה ומי יגיעו לארוחה, ומה יאכל כל אחד מבני המשפחה.
לפי עדויות רבות מה שמאפיין את הבישול של אמא, היא העובדה שהיא מכינה לבני משפחתה מדי שבוע את האוכל החביב עליהם. בניגוד לנשים והאמהות, כשהגברים מבשלים הם מחפשים חדשנות. ירון אנוש מספר כשהגברים מבשלים הם מאד גאים בעצמם וביצירתיות שלהם ומעונינים ביצירת חויה.
ירון גם אומר שלדעתו שכאשר העסוק נשי במקור ( והמטבח זה עיסוק נשי) ויש אפשרות להפיק ממנו רווח כלכלי או חברתי אז הגברים יכנסו פנימה. לכן יש יותר שפים משפיות.
זה נכון שהגברים כבשו את המטבח המתוחכם, אבל היום כשליבי נצבט למראה המיתוג הגברי של המטבח והסליברטאות של שלושת הבלוגרים. התנחמתי בכך שאם נשאל כל אחת ואחד מהו זכרון החג שלהם מבית הוריה