נל זינק והאיש שהעז לצלצל אליה בטלפון

סופרות וגם סופרים אמורים להיות מובילי דעת קהל, ואינטלקטואלים אבל לפעמים הם סתם אנשים קטנים :

המילים ״כיתת אמן״ מצביעות על יחסי מורה תלמיד. לרוב משתמשים במושג כדי לספר על ארוע מיוחד בו אמן ידוע מגיע לעיר ונותן שיעור פרטי קצר לסטודנטים שנבחרו מראש.

כיתת אמן ניתנות בענפים רבים של האמנות ומאד שמחתי כשקראתי שהסופרת האמריקאית נל זינק (הכותלי) נמצאת בירושלים ומעבירה כיתת אמן במשכנות שאננים.

צלצלתי מראש ושאלתי האם להביא איתי טקסט לכיתה. התברר שזה לא יהיה סוג כזה של כיתת אמן, הסופרת תתן הרצאה.

נל זינק גרה בישראל תקופה מסוימת והיא חברה קרובה של הסופר אבנר שץ. היא כתבה אודותיו ואליו, והוא תרגם את ספריה.

כשהתכנסנו כ12 איש בחדר הקטן במשכנות, זינק החלה בנאום תוכחה מכוון כנגד אדם שהעז לצלצל אליה לחדר במלון וביקש ממנה לקרוא את ספרו. הייתי מאד נבוכה והרגשתי אשמה למרות שלא אני צלצלתי ולא שלחתי לה שום מסמך. כשאותו איש מבוגר נכנס לחדר היא לא הרפתה והמשיכה עוד ועוד. כנראה אותו מסכן חשב, בטעות, שכיתת אמן משמעה כיתה שבה מלמדת מומחית בעלת ידע וכישורים בשטח כלשהי והיא תהיה מוכנה לקרוא את יצירתו ולהגיב עליה.

נל זינק סיפרה לנו שהקריירה שלה כסופרת החלה בגיל מאוחר (היא היתה בת יותר מ50 כשפרסמה את ספרה הראשון), אבל בודאי שכחה איך הרגישה לפני שהנס קרה. היא היתה מאד מרוצה מעצמה ורצתה להשוויץ ולא ללמד או לשתף. יותר מזה, היא חזרה מספר פעמים על דעתה שכמעט כל הספרות בת זמננו לא ראויה להערכה. כששאלתי אותה שאלה והזכרתי כדוגמא שם של סופרת אחרת בת זמננו, היא נפנפה אותי באומרה שמעולם לא שמעה עליה.

נושא המפגש היה ״אזניים לכותל״ או ציתות. הייתי בטוחה שזינק תדבר על החשיבות של סקרנות בספרות, ותשתף איך סופרים מקבלים רעיונות כשהם מצותתים לשיחות אחרים. אך היה ברור שאין לה עניין באנשים אחרים, או סקרנות לשמוע אותם. היא דיברה רק על עצמה לאורך המפגש.

לפני כשנה נכחתי בשיחת גלריה מעוררת השראה בייל. מייק לי יוצר הסרטים דיבר על סרטו מר טרנר. אחד הרגעים הזכורים לי ביותר היה כשאמר שהקהל מורכב מאנשים ״אינטלגנטים לפחות כמוני.״

מייק לי היה לבבי ונדיב לקהל באולם. שלא כזינק שהתפרסמה רק לאחרונה הוא מפורסם ובעל שם עולמי מזה זמן רב. הלואי שנל זינק היתה באולם, היא בהחלט יכלה ללמוד ממנו משהו על צניעות ויחס מכבד. אבל מצד שני בהחלט יתכן שהיא אפילו לא יודעת מיהו.

,הרשימה הופיעה באנגלית בטיימס אוף ישראל

Nell Zink And The Man Who Called Her On The Phone

The words “master class” suggest a teacher/ student relationship. We usually use that term to refer to a special event when a well-known artist comes to town and gives short individual lessons to students who were chosen ahead of time for this occasion.

Master classes are given in many disciplines of art, and I was delighted to read that the American author Nell Zink (The Wallcreeper, Mislaid) was in Jerusalem and was giving a master class on eavesdropping in Mishkenot Sha’ananim.

I called ahead and asked whether the participants were expected to bring  a text to the class. But  it transpired that it wasn’t that kind of a master class, the author was just giving a talk. Nell Zink used to live in Israel and is a close friend of the writer Avner Shats, she wrote to him and about him, and he translated her work into Hebrew.

When we gathered, about 12 people, in the small room in Mishkenot,  Ms. Zink went into a tirade about a man who dared calling her, on the hotel phone, earlier that day and asked her to read his book. I was embarrassed and felt guilty, even though I didn’t call or send her any manuscript. When that gentleman entered the room, few minutes later, she went on and on. The poor man must have mistakenly assumed  that a master class meant  “a class taught by someone who has an expert knowledge or skill in a particular area” and that the author/instructor would be willing to read his work and give her opinion.

Nell Zink told us that her writing career started very late in life (she was older than 50 when she was first published), but she must have forgotten how it felt. She was very pleased with herself  and wanted to brag and not to instruct. Moreover, she kept saying how almost all contemporary literature was unworthy. When I asked her a question and brought up the name of another woman author as an illustration, she dismissed me by saying that she had no idea who that writer was.

The topic of the talk  in Hebrew was  “the walls have ears” or in English eavesdropping. I was certain that Zink would discuss the importance of curiosity in literature, and would explore the way writers get their material: by listening to conversations etc. But it was obvious that she wasn't interested in other people or curious to hear them. Thus she spent the hour talking about herself.

Over a year ago I attended an inspiring gallery talk at Yale by the renowned filmmaker Mike Leigh about his latest film Mr. Turner. One of the more memorable things that he said was “The audience is a collection of people who are at least as intelligent as me.”

Mike Leigh was kind to the people in the audience. Unlike Nell Zink who had her big break only recently, he has been around for a long time. I wish she could hear him to learn a few things about humility and respect, but perhaps she doesn’t even know who he is.

The essay first appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/nell-zink-and-the-man-who-called-her-on-the-phone/

העולם כולו נגדנו

ביום ב׳ קבוצה מאורגנת השחיתה את בית קברות בסנט לואיס במדינת מיזורי. באותו יום,מעבר לאוקיינוס, השגריר הישראלי לאירלנד זאב בוקר ביטל הרצאה באוניברסיטת טריניטי היוקרתית בדבלין בגלל הפגנות ומהומות של סטודנטים למען צדק לפלסטין.

שני הארועים לכאורה אינם קשורים זה בזה, ואתמול ברשת ב׳ השגריר התייחס להבדל בין אנטי ציונות ואנטישמיות כשהסביר את נטיית הלב המובנת של האירים להזדהות עם הפלסטינים בגלל ההסטוריה שלהם.

זה לא פשוט לשים את האצבע על הזמן המדויק כשאנטי ציונות חדלה להיות התנגדות פוליטית לקיומה של מדינת ישראל והופכת לאנטישמיות רגילה ומוכרת.

למרות שהממשלה הנוכחית עושה הכל כדי לשכנע אותנו שהעולם כולו נגדנו, במקרים מסוימים זה אכן נכון.

זאת רשימה שכתבתי בזמן המלחמה האחרונה בעזה, צוק איתן, ב2014 ובה טענתי שהדרך מסטראוטיפים תרבותיים לאנטישמיות קצרה מאד.

כשלמדתי לתואר שני בארה״ב אחד מהפרופסורים שלי שאל, ״למה לא תכתבי את התיזה שלך בתאוריה ספרותית? את יהודיה ויהודים מפורסמים באהבתם לספרים ורעיונות״. לא ידעתי איך להגיב. רק הרבה יותר מאוחר כשלמדתי את הנושא לעומק הבנתי שכמו הכללות אחרות, סטראוטיפים תרבותיים הם קצור דרך שעוזר להבין טוב יותר את המציאות. באופן פרדוקסלי למרות שהכרזות כאלו נשמעות שיפוטיות הן סוג של אבחנה.

במקרה של אותו פרופסור, הוא היה בודאי מוקף באינאלקטואלים יהודים, וקרא לאורך השנים מאמרים תאורטיים שנכתבו על ידי יהודים ולכן המסקנה המתבקשת היתה שגם אני אצטיין בשטח הזה.

אך אל לנו להיות תמימים, המרחק מסטראוטיפים תרבותיים לאנטישמיות הוא קצר. כמישהי שגדלה בישראל הייתי פחות רגישה לקיום אנטישמיות מיהודים שהגיעו מהגולה. למשל כשקראתי את לוליטה מאת נבוקוב וסופר שם על מלונות עם ״אוירה נוצרית מיוחדת״ הבנתי זאת כפשוטו. היתה זאת מנחת הדוקטורט שלי שעלתה לישראל מליטא בשנות ה70 שהאירה את עיני שמילים אלו הם קוד שמשמעותו

״יהודים לא רצויים.״

ישראלים רבים נוטים להמעיט במשמעות האנטישמיות. אני יכולה להעיד שגם אני לא האמנתי שלא יחבבו אותי בגלל שאני יהודיה. נדמה לי שאבי שגדל בגרמניה בשנות ה20 וה30 בחברה מודרנית ומתקדמת לכאורה הרגיש כמוני.

אנטישמיות לפעמים מחופשת לאנטי ציונות. ב2006 בזמן מלחמת לבנון השנייה בתי ואני נכחנו בטקס דתי בכנסיה ידועה באוקספורד. הכומר, פרופסור לפילוסופיה ממוצא אירי דיבר בדרשה שלו נגד ישראל והמלחמה. לאחר התפילה כשיצאנו בתי הודתה לו והוסיפה שאזרחים משני הצדדים נפגעו. הכומר הסתכל דרכה באדישות והפטיר ״שיהיה״. באותו רגע הבנתי שהכומר סולד לא רק מישראל.

במלחמת עזה כששמעתי על ההפגנות בכל העולם וראיתי את התמונות, לא היתה לי ברירה אלא להודות שההתבטאות החדשה של אנטי ציונות נראית לגמרי כמו האנטישמיות הישנה. וכאן אני לא מתכוונת לכל הגזע השמי למרות שגם המוסלמים עצמם אינם רצויים במיוחד בעולם המערבי.

יהודים שנואים לא רק בגלל המעשים של ממשלת ישראל. ברור שאנחנו צריכים להתקומם נגד חוסר צדק, בשני הצדדים, אך מה שקורה בעולם מזכיר ימים אפלים.

אני לא דורשת טיפול מיוחד, אבל שואלת איך מנהיגי העולם ובמיוחד באו״ם כבר שכחו, הרי השואה רק התרחשה לפני כ70 שנה

הרשימה הופיעה באנגלית בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/the-whole-world-is-against-us-from-cultural-stereotypes-to-anti-semitism/

.

A Hopeful Story for the New Year From Women Wage Peace

2016 was not a very good year for Israel, and we have become even more isolated in the world. So when I arrived to Oxford, for an international symposium on Women’s Leadership, I was worried that as an Israeli I would not be welcome..

But the women who attended the conference from all over the world:  Italy,  Britain, Ireland, United States, Australia, South Africa, Saudi Arabia, Kuwait, Canada, Pakistan, Turkey, Zimbabwe, Ghana and Kazakhstan, among others, were all gracious. And when they heard that I was active in Women Wage Peace they really warmed up to me and were especially friendly.

Although I didn’t come to Oxford to speak about Women Wage Peace, the interest in the movement convinced me that it was important to talk about our activism in Israel as an example of women’s leadership. So I asked for special permission to introduce WWP, explain its goal  and describe its latest project: The March Of Hope.

The March Of Hope started on October 4th at the far northern border with Lebanon and it signaled the beginning of a two-week march which ended in a mass rally, in front of the prime minister’s home, in Jerusalem on October 19th. In the two weeks of the march (from Rosh Hashana to Sukkot)  there were local  events at different points along the way, and several solidarity marches took place outside Israel. On the last day about one thousand Palestinian women joined their Israeli counter parts  in Qasr El Yehud to their march for peace.

The March of Hope was a momentous endeavor, and for more than a year the movement’s special projects team worked on making it happen. Most of the work: the vision, planning and organizing was carried out by volunteers. Throughout the year hundreds of women from different circles in the movement joined in for specific assignments. In September the projects team ran a digital fund raising campaign (Mimouna) in support of the march.

It is not easy to keep the enthusiasm and commitment of volunteers for a long period. Throughout last year the movement organized screening of an inspiring film: Pray The Devil Back To Hell, which details the struggle of the Liberian women to end the civil war in their country. One woman, Leymah Gbowee, who was featured in the film, was prominent in the struggle and was even awarded the noble prize for peace for her activity. Thus the projects team chose Leymah as a symbol, she was invited to Israel and took part in the last days of the march.

This ingenious move added a symbolic dimension to the march, it went beyond an earthly activity and became part of a universal struggle of women against wars and violence. To emphasize this aspect inspirational ceremonies were held in different destinations along the way. Leymah Gbowee herself gave at least 5 speeches and each time she spoke honestly and clearly about the power of women in the battle against violence and their special ability to resolve conflicts.

As the time drew near  the whole movement pitched  in, the March was supposed to make Women Wage Peace a household name and to reintroduce messages of hope and peace and it worked. Thirty thousands women took part in the march, and several thousands joined the movement following the march.

When I asked the 5 women in the projects team to describe the March Of Hope in a few words, there were common themes: They all spoke about the power of love and hope, about trust within the team, about honesty and good-will in giving feedback, about commitment, thinking outside the box, friendship, flexibility, sense of humor, and sisterhood.

Those are important principles that manifest themselves  in our daily activities  as well. I hope that in 2017 Women Wage Peace will be able to bring a viable political agreement to our region, or in the words of Yael Deckelbaum's song, which was written in honor of the March Of Hope

From the north to the south
from the west to the east
hear the prayer of the mothers
bring them peace
bring them peace

https://www.youtube.com/watch?v=YyFM-pWdqrY

The essay first appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/a-hopeful-story-for-the-new-year-from-women-wage-peace/

Why I Marched Today In Solidarity With My American Sisters

In a recent talk: Who Broke Feminism? The Obligation of Privilege,
 the Feminist scholar Emma Rees, named two factors (among others) responsible for that breakage. The first one is Neo-Liberalism, and we witnessed its overwhelming popularity in the last US election. The second one, unfortunately, are the women themselves. A proof of that we saw in the surprising number of women who voted for Donald Trump in that same election, in spite of his infamous disrespect and harassment of women.

To show solidarity to my American sisters, I  came this morning at 10am to march in Rabin Square in Tel Aviv. In addition to our rally, there are over 600 sister marches, planned in 57 countries today. I read that Women’s March Against Trump has turned into a “Global Day Of Action.”

My reasons for protesting in solidarity with American women are also personal. My two daughters were born in the US and they live there. Life in the US for career women has never been easy, but now when a man like Trump is the president I have every reason to worry.

I don’t want to appear disloyal to women, and to our cause, but to all those women who voted for Donald Trump, I would like to describe the difficult situation that your daughters, sisters, and granddaughter are already facing today in the public sphere.

For generations women have been wrestling with the issue of combining home and work, whether you are a young mother balancing work and children, or an older mother attempting to get back in, the workplace in general is not a friendly environment for women and for mothers of all ages. Although in order to have a career, women have always paid a high price, their compensation—the salary is normally lower than that of the men.

Still, the gap in salary doesn’t mean that women receive more considerations for their effort at the work place and at home. Every career woman knows that she would most likely not be hired if she is interviewed for a job when pregnant. If she has a job her maternity leave is ridiculously short. And back at work, she has to prove that motherhood has not made her an inferior worker.

Only 2 years ago, disguised as a generous concern for their female employees, Facebook and Apple announced that they would cover the expense of freezing the eggs of their female employees, those companies are gaining control of the biological clock of the women and  set it according to their own schedule.

The decade between 30 and 40 is crucial for one’s career, but  it is also the last opportunity for women to have a healthy baby, and many times to have a baby at all. Like making a deal with the devil, this cynical move could harm women as it lulls them into believing that they could continue giving their best years to the company as the clock has stopped ticking.

And speaking of private companies, the American people chose as their president the epitome of a cynical businessman. With so little to show for can women afford to lose everything that they have worked so hard to get? The women who march today all over the world say NO.

The essay first appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/why-i-marched-today-in-solidarity-with-my-american-sisters/

One Day You Will Be "Radical"

Yesterday someone posted on Facebook a photo with a quote by Gloria Steinem: “Women grow radical with age. One day an army of gray-haired women may quietly take over the earth.” Reading it I suddenly realized that when it comes to gray hair a rose is never just a rose, and perhaps my choice of not dying my hair has subversive undertones.

For as long as I can remember my mother had beautiful gray hair, she kept it short and let it dry in the sun. For a nurse, it was a practical, no-nonsense hair style, and it suited her personality. In my eyes my mother’s gray hair was a symbol of her wisdom and knowledge.

I was convinced that one day I would look just like her, but when my daughter detected some gray in my hair she asked me to dye it. I refused, but she argued that I was too young to be old.  I told myself that it was important to make my daughter proud and postponed my plan to grow old gracefully.

But, from experience, trying to please our loved ones hardly ever works. I knew the truth behind my gray roots, and resented the effort of hiding it from the rest of the world. Whenever I saw gray haired women I found myself complimenting them on their hair, and explaining why mine was dark. Of course I sounded insincere and silly.

Perhaps a psychologist could have called my predicament a cognitive dissonance, but it simply translates to not being true to myself. So one day I stopped dying my hair. My daughter was displeased at first, but pretty soon she wrote to tell me that gray hair has made a comeback. I like to think it was her way of saying that she accepted my choice.

Back to Gloria Steinem’s quote: hair color is  a matter of personal choice, but I agree that  women grow radical with age. Since young women face enough challenges juggling family and career and most of them have no spare time for activism, it is up to us, their mothers, to come to the rescue again and do it for them.

I noticed that many young women attended the different protest marches on January 21st. They made a special effort and came to show their discontent. However, usually it is the older women who dedicate their life to the cause and become active in different social and political movements.

In Women Wage Peace, for example, the age range of most of its hard core activists is from late 40s to late 60s. While in many other aspects of life women that age start to become less relevant, here they can shine and make a real difference. Many of us are willing to dedicate all our time and effort to promote peace in our region, and I believe that we have the wisdom,knowledge and determination to bring a change.

Young women have something to look forward to, Gloria Steinem makes growing older seem almost fun. Hopefully it won't take long before they join us in taking over the earth and making it a better place.

The essay first appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/one-day-you-will-be-radical/

יום אחד גם את תהיי רדיקלית

כשראיתי אתמול בפייסבוק ציטטה של גלוריה סטיינהם: "עם הגיל נשים הופכות להיות רדיקליות. יום אחד צבא של נשים בעלות שיער שיבה בשקט ייקח פיקוד על כל העולם״ הבנתי שהבחירה שלי לא לצבוע שיער יכולה להחשב מעשה חתרני.

לאמי היה שער אפור ומלא והיא הקפידה להסתפר קצר— פתרון מעשי לאחות עסוקה. בעיני שיערה של אמי היה סמל של חכמה וידע. תמיד חשבתי שיום אחד אראה בדיוק כמוה. אבל כשהגיע הזמן וקווצות שיער אפורות הופיעו בשערי בתי ביקשה שאצבע אותו. בתחילה סרבתי אך היא התעקשה ואמרה שאני צעירה מידי להיות זקנה. אמרתי לעצמי שחשוב שבתי תהיה גאה בי ודחיתי את התוכנית להזדקן בכבוד.

לרוע המזל זה לא ממש החזיק מעמד, הגעתי למסקנה שלא מתאים לי לרצות אף אחד אפילו לא את בתי האהובה. הפריע לי שאני צריכה להסתיר מהעולם את האמת שמסתתרת בשורשי שערי, וכאשר נפגשתי עם נשים מבוגרות עם שיער שיבה מצאתי את עצמי מחמיאה להן על שערן ומסבירה מדוע לי יש שער חום, נשמעתי מזויפת ממש כמו צבע השיער שלי. פסיכולוג היה אולי קורא למצוקה הזאת דיסוננס קוגניטיבי, אבל לי היה ברור שהגיע הזמן להפסיק לצבוע שיער. הסברתי לבתי, היא עשתה קצת פרצוף, אבל זמן קצר לאחר מכן כתבה לי שאפור חזר לאופנה. אני מרגישה שזאת היתה דרכה לומר לי שהיא מכבדת את בחירתי.

בקשר לציטטה של גלוריה סטיינם: צבע שיער הוא עניין של בחירה אישית, אבל אני מסכימה איתה שנשים הופכות רדיקליות עם הגיל.

נשים צעירות מתמודדות עם מספיק אתגרים ומג׳נגלות בין משפחה וקריירה ולא נותר לרובן זמן לאקטיביזם. לכן זה תפקידנו, הנשים המבוגרות, להתייצב ולעשות זאת במקומן.

שמתי לב שבצעדות הרבות ב21 בינואר היתה נוכחות מכובדת של נשים צעירות שעשו מאמץ והגיעו להביע את מחאתן, אבל בשאר הימים אלו הנשים המבוגרות שמקדישות את חייהן למטרה והופכות לאקטיביסטיות בתנועות חברתיות ופוליטיות.

בנשים עושות שלום למשל הגיל של רוב הפעילות במעגל הראשון של התנועה: קבוצת המאה נע בין שנות ה40 המאוחרות לשנות ה60. בזמן שברוב תחומי החיים נשים בגילאים האלו הופכות לפחות רלוונטיות, בתנועה הן יכולות להיות ממש משמעותיות. רבות מאיתנו מוכנות להקדיש את כל זמננו ומרצנו להביא שלום לאזור, ואני מאמינה שיש לנו את החוכמה, הידע והנחישות לגרום לשינוי.

לנשים צעירות יש הרבה למה לצפות: גלוריה סטיינם ממתגת בשבילנו את הזקנה. נקווה שהן יצטרפו אלינו במהרה בימנו בלקיחת פיקוד על העולם, כך נהפוך אותו למקום הרבה יותר טוב

הרשימה הופיעה במקור באנגלית בעתון הדיגיטלני טיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/one-day-you-will-be-radical/