איך המדיה התעלמה מנשים עושות שלום

ביולי האחרון כתבתי רשימה בטיימס אוף ישראל שמחתה על ההתעלמות של התקשורת מנשים עושות שלום. לדאבוני שוב, כמו עיתונים אחרים, העתון בו כתבתי בלוג באופן קבוע לא האמין בי או ברשימה שלי ובחר לא לקדם אותה. כך שוב לא זכו הקוראים לדעת על התנועה ופועלה. בשבועיים האחרונים נעשה יותר ויותר קשה להתעלם מנשים עושות שלום בזמן שמסע השלום הגיע לכל קצוות הארץ. אין שום סיבה מדוע עורכים ועיתונאים בחרו להתעלם בזמן שהסטוריה התרחשה למול עיניהם. כל מה שהיו צריכים לעשות זה להקשיב. הנה הרשימה

״תתפשטו״-- או מה צריכה תנועת נשים לעשות כדי להגיע להתקשורת

בקיץ 2014 במהלך המלחמה בעזה כ30 נשים נפגשו יחדיו בחדר קטן בתל אביב והחליטו שמוכרחים לעשות מעשה כדי לעצור את האלימות ולמנוע את המלחמה הבאה. כך קמה תנועת נשים עושות שלום, תנועת שטח פוליטית לא מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות (לפי החלטת מועצת הבטחון 1325).

ניתן היה לחשוב שבמדינה כמו שלנו כולם ישמעו על נשים עושות שלום, היא הרי תנועת הנשים הגדולה ביותר בישראל, בכל הזמנים ויש בה כיום כבר יותר מ20000 חברות וחברים רשומים, ובפייסבוק יש לה יותר מ- 38000 עוקבות ועוקבים.

אם עושים חשבון פשוט הרי זה הגיוני שכמעט לכל אדם בישראל יש מכרה או קרובה ואולי אפילי בת משפחה: אמא,אחות, בת, או אפילו סבתא שהיא חברה בנשים עושות שלום.

אבל באופן מפתיע, למרות שבשלוש השנים האחרונות לא עובר יום בו אין ארוע או פעילות של נשים עושות שלום, כמו למשל עמידה בצמתים עם שלטים שדורשים הסכם מדיני, או חוגי בית, הרצאות, דוכני הסברה ופרויקטים ארציים, נדמה לפעמים שנשים עושות שלום היא תנועה סודית לפחות כמו הבונים החופשיים..

מסתבר שעשרות אלפני נשים שעובדות בנחישות וללא הפסקה כדי ללחוץ על המנהיגים להגיע להסכם מדיני יכולות בהחלט להישאר שקופות אם לא צופים בהן בטלויזיה, שומעים עליהן ברדיו, וקוראים עליהן בעתונים ובמדיה החברתית.

נראה שתנועת נשים עושות שלום מתמודדת לא רק עם האתגר העצום של קידום הסכם מדיני, אלא עם בעיה הרבה יותר שגרתי, איך משיגים סיקור תקשורתי?

את התשובה קבלתי באופן די בוטה מכתבת זרה שמתגוררת כבר יותר מ15 שנה בישראל ומכסה את מה שמתרחש באזור לעיתונים גרמניים.

פגשתי אותה לפני שנה בצעדת התקוה של נשים עושות שלום. צעדת התקווה הייתה אירוע מתמשך ורב משתתפים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון, והסתיים בסוכות בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך שבועיים היו אירועים רבים וצעדות מקומיות בכל הארץ. לימה בואי כלת פרס נובל לשלום שהייתה בין הנשים שהצליחו לגרום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה

הגיעה לתמוך בתנועה ונאמה בעצרות שונות ברחבי הארץ. היא גם השתתפה עם נשות התנועה בארוע מרגש בקאסר אל יהוד בו לקחו חלק אלפי נשים פלסטיניות, וישראליות שצעדו יחדיו בדרישה לשלום.

הכתבת ואני הקשבנו יחד לנאומה של לימה בואי ששיתפה את הקהל באתגרים שהיו לה ולחברותיה במאבקן הקשה בארצן כדי לסיים את שפיכות הדמים בארצה, ועודדה את תנועת נשים עושות שלום להמשיך לפעול ללא פשרות למען השגת הסכם מדיני .כשהסתכלתי על הכתבת ראיתי שהיא בוכה מהתרגשות..

אבל בכל זאת הכתבת החליטה לא לכתוב מאומה בעתון על צעדת התקוה. כששאלתי אותה מדוע, היא כתבה לי: ״נשים שפועלות למען שלום לא מעניינות אף אחד ובודאי לא את התקשורת, תעשו משהו דרמטי, תתפשטו! אז תגיע התקשורת, ואני מבטיחה שגם אני אכתוב עליכן.״

לומר את האמת נדהמתי, לא האמנתי שבמאה ה21 לאחר שעברנו מאבקים כה קשים לשוויון ויצוג הולם, דרישה רצינית של נשים לשלום תתגמד ל״תתפשטו״ כדי לקבל סיקור בתקשורת. זה לא יקרה, לפחות לא בינתיים. אני מאד מקווה שאותה כתבת טועה והתקשורת היא יותר בוגרת ואחראית מאיך שהיא תופסת אותה..

ביום חמישי הקרוב ה6/7 בשעה 6 בערב חברות תנועת נשים עושות שלום תצאנה, כן לבושות, ל140 צמתים ברחבי הארץ כדי להזכיר לציבור שעברו כבר שלוש שנים מצוק איתן ביולי 2014 ועדיין לא נעשה דבר לקידום הסכם מדיני.

אני מצפה שגם התקשורת תגיע, אחרי הכל זאת האחריות שלה לידע את הציבור בישראל בכך שתנועת נשים כל כך גדולה דורשת עתיד טוב יותר לכולנו שיוכל להגיע רק בעקבות הסכם מדיני.

http://blogs.timesofisrael.com/how-the-media-ignored-women-wage-peace/

״תתפשטו״-- או מה צריכה תנועת נשים לעשות כדי להגיע להתקשורת

בקיץ 2014 במהלך המלחמה בעזה  כ30 נשים נפגשו יחדיו בחדר קטן בתל אביב והחליטו שמוכרחים לעשות  מעשה כדי לעצור את האלימות ולמנוע את המלחמה הבאה. כך קמה תנועת נשים עושות שלום, תנועת שטח פוליטית לא  מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות (לפי החלטת מועצת הבטחון 1325).

ניתן היה לחשוב שבמדינה כמו שלנו כולם ישמעו על נשים עושות שלום, היא הרי תנועת הנשים הגדולה ביותר בישראל, בכל הזמנים ויש בה כיום כבר יותר מ20000 חברות וחברים רשומים, ובפייסבוק יש לה יותר מ-  38000 עוקבות ועוקבים.

 אם עושים חשבון פשוט הרי זה הגיוני שכמעט לכל אדם בישראל יש מכרה או קרובה ואולי אפילי בת משפחה: אמא,אחות, בת, או אפילו סבתא שהיא חברה בנשים עושות שלום.   

אבל באופן מפתיע, למרות שבשלוש השנים האחרונות לא עובר יום בו אין ארוע או פעילות של נשים עושות שלום, כמו למשל עמידה בצמתים עם שלטים שדורשים הסכם מדיני, או חוגי בית, הרצאות, דוכני הסברה ופרויקטים ארציים, נדמה לפעמים שנשים עושות שלום היא תנועה סודית לפחות כמו הבונים החופשיים..

מסתבר שעשרות אלפני נשים שעובדות בנחישות וללא הפסקה כדי  ללחוץ על המנהיגים להגיע להסכם מדיני יכולות בהחלט להישאר שקופות אם לא  צופים בהן בטלויזיה, שומעים עליהן ברדיו,  וקוראים עליהן בעתונים ובמדיה החברתית.

נראה שתנועת נשים עושות שלום מתמודדת לא רק עם האתגר העצום של קידום הסכם מדיני, אלא עם בעיה הרבה יותר שגרתי, איך משיגים סיקור תקשורתי?

את התשובה קבלתי באופן די בוטה מכתבת זרה שמתגוררת כבר יותר מ15 שנה בישראל ומכסה את מה שמתרחש באזור לעיתונים גרמניים.

פגשתי אותה לפני שנה בצעדת התקוה  של נשים עושות שלום. צעדת התקווה הייתה  אירוע מתמשך ורב משתתפים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון, והסתיים בסוכות בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך שבועיים היו אירועים רבים וצעדות מקומיות בכל הארץ. לימה בואי כלת פרס נובל לשלום שהייתה בין הנשים שהצליחו לגרום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה

הגיעה לתמוך בתנועה ונאמה בעצרות שונות ברחבי הארץ. היא גם השתתפה עם נשות התנועה בארוע מרגש בקאסר אל יהוד בו לקחו חלק אלפי נשים פלסטיניות, וישראליות שצעדו יחדיו בדרישה  לשלום.

 הכתבת ואני הקשבנו יחד לנאומה של לימה בואי ששיתפה את הקהל באתגרים שהיו לה ולחברותיה במאבקן הקשה בארצן כדי לסיים את שפיכות הדמים בארצה, ועודדה  את תנועת נשים עושות שלום להמשיך לפעול ללא פשרות למען השגת הסכם מדיני .כשהסתכלתי על הכתבת ראיתי שהיא בוכה מהתרגשות..

אבל בכל זאת הכתבת החליטה לא לכתוב מאומה בעתון על צעדת התקוה. כששאלתי אותה מדוע, היא כתבה לי: ״נשים שפועלות למען שלום לא מעניינות אף אחד ובודאי לא את התקשורת, תעשו משהו דרמטי, תתפשטו! אז תגיע התקשורת, ואני מבטיחה שגם אני אכתוב עליכן.״

לומר את האמת נדהמתי, לא האמנתי שבמאה ה21 לאחר שעברנו מאבקים כה קשים לשוויון ויצוג הולם, דרישה רצינית של נשים לשלום תתגמד ל״תתפשטו״ כדי לקבל סיקור בתקשורת.  זה לא יקרה, לפחות לא בינתיים. אני מאד מקווה שאותה כתבת טועה והתקשורת היא יותר בוגרת ואחראית מאיך שהיא תופסת אותה..

ביום חמישי הקרוב ה6/7 בשעה 6 בערב חברות תנועת נשים עושות שלום תצאנה, כן לבושות, ל140 צמתים ברחבי הארץ כדי להזכיר לציבור שעברו כבר שלוש שנים מצוק איתן ביולי 2014  ועדיין לא נעשה דבר לקידום הסכם מדיני.

אני  מצפה שגם התקשורת תגיע, אחרי הכל זאת האחריות שלה לידע את הציבור בישראל בכך שתנועת נשים כל כך גדולה דורשת עתיד טוב יותר לכולנו שיוכל להגיע רק בעקבות הסכם מדיני.

ברוך הבא תהליך השלום

באוגוסט 2014 בזמן מלחמת צוק איתן התחלתי לכתוב בלוג בטיימס אוף ישראל. בכל התקופה הזאת ״שלום״ לא הופיעה כמילת מפתח המוצעת לבלוגרים. באוגוסט האחרון שנתיים אחרי המלחמה, בפוסט אחר על שלום שכתבתי בעיתון, הערתי על כך.

זה לא מקרי, בשנים האחרונות המילה שלום ירדה מאד מגדולתה:

קודם היו הבחירות במרץ 2015 כאשר המועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות.

באוקטובר 2015 אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו. ואפילו ממש לפני חודש,ביום הזכרון האחרון לחללי צה״ל ראש הממשלה המשיך לדבר, ברוח מגש הכסף, על כך שעתידנו תלוי באומץ ובקורבן של בנינו ובנותינו שבלכתם מצווים לנו את החיים.

נראה בברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השניה בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית שיש לה קונוטציה שלילית של שמאל ישראלי שנוא.

למשל, בתגובות למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של התקפות מייאשות.

במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה תנועת נשים עושות שלום לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. זאת תנועת שטח שמהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ודעות פוליטיות שונות. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים שלכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה שאינה רוצה שלום?

כנראה שכן, אחת הקוראות שמופיעה בתמונת הפרופיל שלה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך שמי שמאמינה ששלום זאת לא עמדה פוליטית היא טפשה ובורה. היא התכוונה אלי.

כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.

נראה שבאקלים הפוליטי של היום ערכים אוניברסלים כמו לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד כבר לא תקפים וכך גם השלום.

אבל לאחרונה, במפתיע, משהו השתנה. אולי זה הדמיון שלי ,אבל הייתי רוצה לחשוב שזה קשור בנחישות וביצירתיות של תנועת נשים עושות שלום שהחברות בה עובדות ללא הרף לקראת השגת הסכם מדיני עם שכנינו שיביא לשלום בר קיימא. מאז פסח הנשים היו במיוחד עסוקות: הן נסעו ברכבת השלום לבית שאן, עמדו במשמרות מול משרד הבטחון בקריה, הפגינו מחוץ לכנסת ביום בו ראש הממשלה הגיע לועדת ביקורת הכנסת לדון במסקנות דוח המבקר על צוק איתן , נכחו באותה ועדה בכנסת ועוד ועוד. לכבוד בואו של הנשיא טראמפ לישראל הן יצרו מייצג שלט אנושי ענק שנראה בבירור מהשחקים ״מוכנות לשלום.״ ביום ב׳ הן שוב עמדו, הפעם מחוץ לבית הנשיא, כדי להזכיר למנהיגנו שאנחנו מצפים שיגיעו להסכם מדיני.

אני לא בטוחה מה בדיוק קרה, אבל היום כשבדקתי את מילות המפתח בטיימס אוף ישראל מצאתי לשמחתי את צמד המילים ״תהליך שלום״ בין שאר המילים. אנו יודעים שמילים גם יוצרות מציאות. תודה לטיימס אוף ישראל וברוך הבא לתהליך השלום

המאמר פורסם באנגלית בעתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/welcome-back-peace-process/

יום אחד גם את תהיי רדיקלית

כשראיתי אתמול בפייסבוק ציטטה של גלוריה סטיינהם: "עם הגיל נשים הופכות להיות רדיקליות. יום אחד צבא של נשים בעלות שיער שיבה בשקט ייקח פיקוד על כל העולם״ הבנתי שהבחירה שלי לא לצבוע שיער יכולה להחשב מעשה חתרני.

לאמי היה שער אפור ומלא והיא הקפידה להסתפר קצר— פתרון מעשי לאחות עסוקה. בעיני שיערה של אמי היה סמל של חכמה וידע. תמיד חשבתי שיום אחד אראה בדיוק כמוה. אבל כשהגיע הזמן וקווצות שיער אפורות הופיעו בשערי בתי ביקשה שאצבע אותו. בתחילה סרבתי אך היא התעקשה ואמרה שאני צעירה מידי להיות זקנה. אמרתי לעצמי שחשוב שבתי תהיה גאה בי ודחיתי את התוכנית להזדקן בכבוד.

לרוע המזל זה לא ממש החזיק מעמד, הגעתי למסקנה שלא מתאים לי לרצות אף אחד אפילו לא את בתי האהובה. הפריע לי שאני צריכה להסתיר מהעולם את האמת שמסתתרת בשורשי שערי, וכאשר נפגשתי עם נשים מבוגרות עם שיער שיבה מצאתי את עצמי מחמיאה להן על שערן ומסבירה מדוע לי יש שער חום, נשמעתי מזויפת ממש כמו צבע השיער שלי. פסיכולוג היה אולי קורא למצוקה הזאת דיסוננס קוגניטיבי, אבל לי היה ברור שהגיע הזמן להפסיק לצבוע שיער. הסברתי לבתי, היא עשתה קצת פרצוף, אבל זמן קצר לאחר מכן כתבה לי שאפור חזר לאופנה. אני מרגישה שזאת היתה דרכה לומר לי שהיא מכבדת את בחירתי.

בקשר לציטטה של גלוריה סטיינם: צבע שיער הוא עניין של בחירה אישית, אבל אני מסכימה איתה שנשים הופכות רדיקליות עם הגיל.

נשים צעירות מתמודדות עם מספיק אתגרים ומג׳נגלות בין משפחה וקריירה ולא נותר לרובן זמן לאקטיביזם. לכן זה תפקידנו, הנשים המבוגרות, להתייצב ולעשות זאת במקומן.

שמתי לב שבצעדות הרבות ב21 בינואר היתה נוכחות מכובדת של נשים צעירות שעשו מאמץ והגיעו להביע את מחאתן, אבל בשאר הימים אלו הנשים המבוגרות שמקדישות את חייהן למטרה והופכות לאקטיביסטיות בתנועות חברתיות ופוליטיות.

בנשים עושות שלום למשל הגיל של רוב הפעילות במעגל הראשון של התנועה: קבוצת המאה נע בין שנות ה40 המאוחרות לשנות ה60. בזמן שברוב תחומי החיים נשים בגילאים האלו הופכות לפחות רלוונטיות, בתנועה הן יכולות להיות ממש משמעותיות. רבות מאיתנו מוכנות להקדיש את כל זמננו ומרצנו להביא שלום לאזור, ואני מאמינה שיש לנו את החוכמה, הידע והנחישות לגרום לשינוי.

לנשים צעירות יש הרבה למה לצפות: גלוריה סטיינם ממתגת בשבילנו את הזקנה. נקווה שהן יצטרפו אלינו במהרה בימנו בלקיחת פיקוד על העולם, כך נהפוך אותו למקום הרבה יותר טוב

הרשימה הופיעה במקור באנגלית בעתון הדיגיטלני טיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/one-day-you-will-be-radical/

סיפור אופטימי לשנה החדשה מנשים עושות שלום

2016 לא היתה שנה טובה לישראל, הפכנו יותר מבודדים מהעולם. לכן שכשהגעתי לאוקספורד לכנס על מנהיגות נשים דאגתי שכישראלית לא אתקבל שם בברכה.

אבל הנשים בכנס שהגיעו מכל העולם: מאיטליה, בריטניה, אירלנד, ראה״ב, אוסטרליה, דרום אפריקה, ערב הסעודית, קוויית, קנדה, פקיסטן, תורכיה, זימבבווה, גינה, וקזחסטן, בין היתר, היו כולן נחמדות. וכששמעו שאני פעילה בתנועת נשים עושות שלום, הן הפכו לממש ידידותיות.

למרות שלא נסעתי לכנס לדבר על נע״ש העניין הרב בתנועה שכנע אותי שחשוב לספר על התנועה כדוגמא למנהיגות נשית. בקשתי רשות להציג את נע״ש ותארתי את הפרויקט החשוב שלה: צעדת התקוה.

יותר משנה עבד צוות הפרויקטים של נע״ש המורכב מ5 נשים על צעדת התקווה. מטרת הפרויקט היתה לגרום ל״נשים עושות שלום״ להפוך לשם מוכר (מותג househol name) בציבוריות הישראלית ובחו״ל ולנטוע תקוה שתתכן כאן במזרח התיכון מציאות אחרת. מה שייחד פרויקט מורכב זה היה שהחזון, התכנון, והארגון כולו נעשה על ידי מתנדבות, במשך השנה בשלבים שונים, לפי הצורך, לקחו בו חלק מאות נשים ממעגלים שונים בתנועה. רק לקראת ההפקה נעזר הצוות בגורמים מקצועיים.

הצעדה היתה ארוע מתמשך בין שבועיים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון והסתיים בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך כל השבועיים מראש השנה עד סוכות (לא כולל שבתות וחגים) היו ארועים רבים וצעדות מקומיות באזורים שונים בארץ וגם כמה מחוות של צעדות סולדיריות בחוץ לארץ. בצעדה השתתפו אלפי נשים מכול הקשת הפוליטית, יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, ואלף פלסטיניות תושבות הגדה.

נשים עושות שלום היא תנועת שטח אזרחית, לא מפלגתית, ולא היררכית: יש בה 4 רכזות היגוי שמתחלפות כל כ9חודשים, חלוקה לאזורים, וצוותים שעוסקים בנושאים שונים: לקראת הצעדה התנועה כולה נרתמה. בחודש ספטמבר התנהל גם מבצע גיוס המונים במימונה. רק כדי לתת מושג על מורכבות המבצע ביום האחרון של הצעדה ה19.10 שתוכנן ביום השיא דאג צוות הפרויקטים ל100 אוטובוסים שהסיעו משתתפות וגם משתתפים מכל הארץ לעצרת בירושלים. על כל אוטובוס היתה ממונה פעילת תנועה.

זה לא פשוט לשמר את ההתלהבות והמחויבות של מתנדבות לאורך זמן, במיוחד באמצע הדרך ישנה ירידת מתח. וכיון שבשנה האחרונה ארגנה התנועה ערבי הקרנה של סרט המתאר את המאבק המוצלח של נשות ליבריה שהביא לסיום מלחמת האזרחים ומי שבלטה במאבק ובסרט (וגם זכתה על פועלה בפרס נובל היא אשה צעירה בשם ליימה בואי), צוות הפרויקט בחר בליימה כסמל והיא הוזמנה לישראל ולקחה חלק בשבוע השיא של הצעדה.

מהלך זה הוסיף מימד סמלי לפרויקט ארצי של הליכה ברגל: הצעדה הפכה להיות גם חלק ממאבק אוניברסלי של נשים במלחמות ובאלימות. כדי להדגיש אלמנט זה נערכו טקסים משמעותיים בכל מקום אליו הגיעו הצועדות. ליימה בואי עצמה נאמה לפחות ב5 טקסים ברחבי הארץ ובכל פעם דברה בכנות על כוח הנשים במאבק נגד אלימות וחשיבותן בפתרון סכסוכים.

כשבקשתי מ5 הנשים בצוות הפרויקטים לסכם במשפט אחד את צעדת התקוה, כל אחת לפי אופיה תארה את הפרויקט קצת אחרת, אבל היה מכנה משותף. הן דברו על כוח האהבה והתקוה, על אמון מלא בתוך הצוות. על משובים, גם קשים, אבל עם כוונה טובה שנועדה להצלחת הפרויקט, על תהליך קבלת החלטות בהסכמה של כולן, על חשיבה מחוץ לקופסא, על מחויבות ויכולות של נשים פרגמטיות מדיסיפלינות שונות, על גמישות וחוש הומור, על העזה נחישות, וכמובן גם על אחוה נשית.

אלו ערכים חשובים שמתבטאים גם בהתנהלות היומית של התנועה. אני מקוה שבשנת 2017 נשים עושות שלום תצלחנה לקדם הסכם מדיני באזורינו, או במילותיה של האמנית יעל דקלבאום שכתבה ושרה את תפילת לכבוד הצעדה:

אור עולה מהמזרח

מול תפילת האמהות

לשלום

https://www.youtube.com/watch?v=YyFM-pWdqrY

הפוסט הופיע במקורו באנגלית בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/a-hopeful-story-for-the-new-year-from-

women-wage-peace/

מכתב גלוי לכתבת זרה שמתגוררת בישראל

ס יקרה,

הצטערתי לשמוע על החלטתך לא לכסות את מצעד התקוה, אחד הארועים המשמעותיים ביותר שקרו כאן בשנים האחרונות. את כותבת שהצעדה של נשים עושות שלום לא עניינה את העיתונים שאת כותבת בהם ושהזרקור הוא על מקומות אחרים בעולם. קשה לומר שאני מופתעת מכך שלעולם אין עניין באלפי נשים בישראל הצועדות בדרישה לשלום.

אך כיון שאת חיה בישראל ומכסה את הידיעות באזורנו, את בודאי מודעת לכך שנשים עושות שלום היא תנועת השטח הגדולה ביותר שקמה בישראל. מאז שנוסדה, בעיצומה של מלחמת צוק איתן, אלפי נשים ממגוון רקעים ודעות הצטרפו לתנועה.

נשים עושות שלום היא תנועה מכוונת מטרה אחת והיא לסיים את הקונפליקט על ידי הסכם מדיני. העמדה הזאת ייחודית כיון שהתנועה לא מציעה פיתרון מסוים, אלא מאמינה שכשישבו סביב שולחן הדיונים הפתרון המתאים יימצא משלל האפשרויות הקיימות

אני מבינה שעמדה זאת נראית תמימה, אך כנשים אנחנו יודעות שכשאנחנו פותחות את הלב ושומרות על ראש פתוח אנו מצליחות לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא פתרונות יצירתיים. לאמיתו של דבר אני מרגישה שנשים עושות שלום היא פרי סוג חשיבה שכזאת. נשות התנועה מאמינות שלאחר שנים כה רבות של קונפליקט עיקש יש צורך לשנות את הגישה למציאת פתרון.

את כותבת שאת לא מאמינה שהתנועה תוביל למשהו חיובי, אולי אפילו ההיפך כיון שהיא הופכת את הכיבוש לנוח יותר להתמודדות איתו בשביל הנשים שצועדות וצועדות לשום מקום

אם תשאלי את חברותי בנשים עושות שלום לדעתן על פסק הדין שלך תוכלי לשמוע דעות שונות. למשל, שמרבית אזרחי ישראל מקבלים כרגע את הכיבוש כרע הכרחי כי הם מאמינים שהצד השני לא רוצה הסכם.

נע״ש פונה לאלה שמאמינים שיש אפשרות להסכם אם ננסה את זה. הנשים מכל הצדדים משלמות את המחיר הכבד ביותר בקונפליקט. לנו אין לנו פריבילגיה להתייאש לא לעשות כלום. אנחנו צועדות וצועדות כי תוך כדי הצעדות אנחנו יוצרות מודעות ונוכחות לאופציה כמעט נשכחת בחלקים מסוימים בחברה שלנו.

חברה אחרת תאמר שרוב העבודה שלנו היא ליצור שיח מגוון, קשוב ומכיל שמבקש לחבר ולא להפריד וזה מעשה חתרני ממש, במובן הטוב והרך ביותר של המילה. ההתעקשות שלנו כנשים לדבר על שלום וביטחון מעצם היותנו אזרחיות מעורבות, פעילות ובעלות ידע הוא מעשה חשוב של חילוץ השיח על הסכם מידי מומחים לצבא וביטחון במובנו הצר ביותר.

באופן אישי אני חושבת שנשים עושות שלום היא תנועה פרגמטית, אנחנו מרגישות שאין לנו ברירה אלא לקחת את גורלנו בידינו. את מפקפקת בערך של המצעד שהחל ב4 באוקטובר בראש הנקרה בגבול הצפוני של ישראל והסתיים ב19 בחודש בעצרת המונים בירושלים מול בית ראש הממשלה. אך המצעד היה פרויקט ענק שבוצע רובו ככולו על ידי מתנדבות. לא צעדנו לשום מקום אלא הגענו למקום בו אנו שם דבר . אני מרגישה שזה צעד משמעותי לשינוי עמדות בציבוריות הישראלית. הארוע בקאסר אל יהוד ב19 לאוקטובר היה במיוחד מעורר תקוה. מופע של אלפי נשים פלסטיניות, ישראליות ופלסטיניות ישראליות שהתאספו יחד לדרוש שלום. אני חולקת על מסקנתך , כן הכיבוש צריך להסתיים אבל זה רק חלק מהפתרון. נשים עושות שלום מניעה תהליך של פיוס בזמן ששום דבר אחר לא קורה. העיתונים שלך החמיצו רגע הסטורי וצר לי שכעיתונאית ופמיניסטית לא התראת על זה . אני מקווה שזה עוד יקרה.

שלך ארנה

תודה לחברותי בנשים עושות שלום על התמיכה ועל הטקסטים הנהדרים ששלחתן לשם כתיבת המכתב.

http://blogs.timesofisrael.com/an-open-letter-to-a-foreign-correspondent-who-lives-in-israel/

סאלם הקטנה או מי מפחד משלום

בגן משחקים במערב פילדלפיה נכדתי ליאורה שיחקה עם ילדה קטנה. נודע לנו ששמה סאלם. היא דיברה עם אביה באנגלית במבטא אמריקאי והוא ענה לה באנגלית במבטא זר. כששמעתי את שמה של הילדה אמרתי מיד ״איזה שם מקסים״ ואז התחלתי לחשוב על השלום ועל האזור שלנו.

עד לאחרונה לא הבנתי עד כמה השלום ירד מגדולתו. אבל אז היו הבחירות והמועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות. באוקטובר האחרון אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו.

נראה עכשיו ברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השני בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית. למשל, בתגובה למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של תגובות מייאשות.

במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה התנועה לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. היא קמה כתנועת שטח שתהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ככל הניתן. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים אוניברסליים, ולכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה בפה מלא שאינה רוצה שלום?

כנראה שכן, אחת הקוראות שבתמונת הפרופיל שלה היא מופיעה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך, בכמה תגובות לאותו מאמר, שלומר ששלום זאת לא עמדה פוליטית זאת טפשות ובורות, היא התכוונה אלי.

כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.

כמה חברות בקבוצת הפמיניסטיות הדתיות כתבו שהקבוצה היא לא המקום למאמר על נשים ושלום ובקשו שהאדמיניות תורדנה אותו. נראה שבאקלים הפוליטי של היום יהיה זה צעד נבון לתנועת נשים עושות שלום להסיר את המילה נשים וגם את המילה שלום מהשם. המילה ״עושות״ יכולה בנתיים להשאר.

כמו ערכים אוניברסלים אחרים בחברה שלנו (לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד) גם השלום כבר לא תקף.

מעניין לכמה תינוקות ישראלים ופלסטינים שנולדים היום ניתן השם שלום/סאלם. אך לפחות אפשר להתנחם בכך שמעבר לים בדמוקרטיה הגדולה בעולם, סאלם הקטנה עדיין משחקת עם הנכדה הישראלית שלי.

נ.ב בדקתי עכשיו ושלום איננה אחת ממילות המפתח המוצעות על ידי העורך לשימוש הבלוגרים בטיימס אוף ישראל.

המאמר הופיע באנגלית בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/little-salam-or-who-is-afraid-of-peace/

נחושות וחזקות: נשים עושות שלום

לפני שנה בדיוק ביקרתי באוהל של נשים עושות שלום מול מעונו של ראש הממשלה. התנועה ארגנה צום קהילתי במשך 50 יום לזכר המלחמה האחרונה ובמחאה נגד זאת שעלולה לקרות. הנשים צמו לפי התור במשך 50 ימים--כמספר ימי מלחמת צוק איתן.

לרוע המזל, בשנה שחלפה לא ראינו שום התקדמות לכיוון השלום, להיפך. הנה כמה מהרשמים שלי משנה שעברה.

27/715 אתמול ב9 באב באוהל של נשים עושות שלום, מספר הצמות היה רב יותר מכרגיל. נשים צמו לזכר טרגדיות לאומיות עתיקות ועכשויות. יש אסונות בלתי נמנעים, אך המלחמה האחרונה, שקבלה את השם המכובס מבצע צוק איתן, לא היתה כזאת. מספר ימים לאחר תחילת המלחמה ביולי 2014 יותר מ1000 איש הגיעו לעצרת בעיר הערבית טירה כדי לומר יחדיו, ״יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.״ כל הדוברים, יהודים וערבים כאחד, אמרו שעדיין לא מאוחר להפסיק את המלחמה. מפגינים רבים נשאו שלטים בעברית ובערבית. אשה אחת עמדה ליד הבמה במשך כל זמן הנאומים והניפה שלט גדול שעליו כתוב בעברית ״יהודיות וערביות מסרבות להיות אויבות.״

הפעילות בנשים עושות שלום רוצות לוודא שהפעם כולם רואים את השלט ומוכנות לפעול. הן יושבות באוהל מול בית ראש הממשלה מאז ה9 ליולי 2015, בדיוק שנה לתחילת מבצע צוק איתן. באותו יום הן גם החלו בצום של 50 ימים. נשים עושות שלום קוראות לממשלה לחזור למשא ומתן עם הפלסטינים.

בשני הביקורים שלי באוהל הוא המה מפעילות. למרות הסיבה העגומה למחאה היתה אנרגיה של תקווה. ומצב רוח מרומם. הנשים הצמות נשאו שלטים כחולים שהבדילו אותן מהשאר, ונשים אחרות עודדו עוברים ושבים להכנס ולשבת באוהל. מידי פעם היו שיחות או דיונים ספונטניים.

למשל צעיר חרדי הגיח פתאום וניסה לשכנע את הנוכחות שאין סיכוי לשלום וגם אין בו צורך. הנשים מכניסות האורחים הקשיבו לו בנימוס, אולי אפילו יותר מידי בנימוס, והוא לא חדל מלדבר.

בזמן שהייתי שם ראינו אפילו את פמליית ראש הממשלה, אבל כצפוי הוא לא עצר לשוחח עם הנשים באוהל.

לפני שנים מספר רעיתו שרה חלקה לסטודנטים שהפגינו מחוץ למעונה פיצה. אמנם לא ראוי להציע פיצה לשובתות רעב, אבל בודאי היו מקדמות בברכה איזו מחווה של סולידריות. האם שרה נתניהו, אשה ואם, לא מעוניינת בשלום?

ימים מספר לאחר פרסום פוסט זה, שרה נתניהו אכן נפגשה עם נציגות מנשים עושות שלום. ממה שקראתי בעיתון אודות הפגישה הסקתי שזאת לא היתה הצלחה גדולה. הנה כמה קטעים רלוונטים ממה שכתבתי לפני שנה.

17/8 לאחר פגישתן עם שרה נתניהו ארבע הפעילות של נשים עושות שלום כונו בשני עיתונים שונים ״פעילות שמאל.״ זאת דוגמא לכך שלא משנה עד כמה אנו משקיעות בלהבהיר ולדייק במעשינו ובמילותינו אין לנו שליטה על איך שאחרים תופשים אותנו. מאז שהוקמה התנועה לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. היא קמה כתנועת שטח שתהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ככל הניתן. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים אוניברסליים, ולכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה בפה מלא שאינה רוצה שלום?

אך בעולם של היום אפילו כרטיס ברכה אינו מעל לכל חשד, וקבוצה של נשים כמוני וכמוך שיושבות מחוץ למעון ראש הממשלה ומונחת נגד המלחמה הבאה הן ללא ספק שמאלניות. כל מה שהיה צריך זאת פגישה קצרה עם שרה נתניהו כדי להרוס שנה שלמה של הליכה זהירה על קצות האצבעות.

לאחר יותר מ30 ימי צום כשהגברת הראשונה מצאהסוף סוף זמן להפגש עם הנציגות של תנועת הנשים הגדולה ביותר שקמה אי פעם בישראל (ובה יש גם מספר רב של אמהות לחיילים), היא שלחה אותן לשבת מול ביתו של אבו מאזן ברמאללה כי הוא האחראי לכישלון השיחות (הארץ 12/8)

בזמן שהמילה שמאל התדרדרה מתפישת עולם לגיטימית לתואר גנאי שהוא כמעט שם נרדף לבוגד, אני מקווה שהמיתוג ״פעילות שמאל״ אינו נסיון ציני לשבור את רוח התנועה כדי לעצור את היוזמה החשובה הזאת.

אני שמחה לדווח שאף אחד לא הצליח לשבור את רוח הפעילות בנשים עושות שלום. התנועה ממשיכה לפעול ברחבי הארץ כדי להגביר את המודעות לצורך בהסכם מדיני. מתוכננים ארועים בקנה מידה ארצי ובסוכות תתקיים צעדה המונית לכוון ירושלים.

נקווה שהפעם, שלא כמו לפני שנה, צעדת התקווה של נשים עושות שלום תעורר סוף סוף את המנהיגים בשני הצדדים. כבר עייפנו לשמוע את כל התירוצים מדוע מנהיגינו לא מסוגלים לעשות שלום.

http://blogs.timesofisrael.com/strong-and-purposeful-women-wage-peace/