מאהב קטן קומה בגיל העמידה: יהודה עמיחי

השבוע חל יום השנה למותו של המשורר יהודה עמיחי ( 1924--2000). לישראלים רבים, במיוחד בדור שלי יש לפחות זכרון אחד מיוחד המתקשר להם עם יהודה עמיחי. התמזל מזלי וגם לי יש. הכרנו כשהייתי מנהלת תוכניות בהלל באוניברסיטת איובה, ויהודה עמיחי הגיע לקרוא משיריו פעמיים.

אתחיל בביקורו השני: כשצעדנו לעבר בית הילל לאולם שבו התקיים ערב הקריאה עמיחי לפתע הסתובב אלי ואמר. ״תמיד לא נעים לי לפני הארועים האלו, הסטודנטים הצעירים האלו בודאי מצפים שמי שכותב שירי אהבה יהיה גם הוא צעיר ויפה והנה מופיע לפניהם איש נמוך בגיל העמידה.״..

אבל כשנכנסנו לאולם היה ברור מיד שעמיחי ירגיש נוח. הסטודנטים, שרובם היו מסדנת הכותבים הנודעת של אוניברסיטת איובה, הכירו את יצירתו היטב והעריצו אותו. יותר מזה, כיון ששירתו מיתרגמת כל כך בטבעיות לאנגלית, הם ראו בו אחד משלהם: משורר אמריקאי גדול.

רבים בארץ ובעולם מחשיבים את עמיחי כמשורר הישראלי החשוב ביותר בזמנו. הוא היה מודע מאד למעמדו ובכל זאת לא היסס להראות פגיעות. נראה לי שהחשש שלו לפני ערב הקריאה תרם למופע האישי והכנה שלו באותו ערב.

כשאחד הסטודנטים שאל על הרגלי העבודה שלו, עמיחי ענה שהוא לא כותב יום יום ושהשירים מגיעים אליו לרוב בזמן שהוא מטייל ברגל. הסטודנטים הופתעו, הם ציפו שיאמר שהוא כותב יום יום בחדר העבודה שלו.

בערב קריאה בפרינסטון הסופר יונתן ספרן פואר סיפר לקהל שהוא שמע את עמיחי קורא משיריו בשנת 1999 כשהיה עדיין סטודנט. זאת היתה אחת ההופעות האחרונות של עמיחי שנפטר שנה אחר כך. בזמן הקריאה ספרן פואר הרגיש שהוא היה רוצה לרגש מישהו כמו שעמיחי הצליח לרגש אותו. הוא אמר לסטודנטים: ״לולא עמיחי לא הייתי כאן היום.״

המחוות האנושיות העדינות של עמיחי היו משמעותיות לאלו סביבו. שנים אחדות לפני אותו ערב קריאה בבית הילל, עמיחי הוזמן לקרוא באוניברסיטת איובה. משום מה ביקשו שאסיע אותו חזרה למלון. כשהגענו פתאום הבנתי שעדיין מוקדם והוא לגמרי לבד. הזמנתי אותו הביתה והוא נענה בשמחה. כשהגענו בעלי היה שם כי נשאר לטפל בשתי הבנות הפעוטות שלנו. עמיחי ביקש קודם כל לראות את הבנות הישנות. הוא עמד בחדר החשוך והסתכל עליהן רגעים ארוכים, מאד התרגשתי.

המשורר האנגלי טד יוז שתרגם את שירי עמיחי לאנגלית יחד איתו, והציג את עמיחי לעולם דובר האנגלית, כתב עליו אני משוכנע יותר מתמיד שעמיחי הוא אחד המשוררים הגדולים, אחד הקולות החשובים וברי הקיימא במאה ה20. שירתו אינטימית, מלאה חיוניות, אנושית, חכמה, בעלת הומור, אמיתית, אוהבת, חופשית ומלאה תושיה, עמיחי מרגיש בבית בכל סיטואציה אנושית. מהמעט שאני ראיתי עמיחי אכן הרגיש בבית בסיטואציה אנושית גם בנכר באיובה סיטי.

ולבסוף דוגמא מובהקת לקול האנושי והאינטימי של עמיחי, מתאים במיוחד לשנה החדשה

תיירים

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

1980

#יהודהעמיחי

http://blogs.timesofisrael.com/a-short-middle-aged-lover-the-great-american-poet-yehudah-amichai/

The Natural Bigot: The Case Of The Chief Of Israeli Police

I believe that there is a little bigot inside each and everyone of us who makes us suspicious of those who are different. But with maturity and proper upbringing most of us learn to control the beast and keep it controlled.

Unfortunately sometimes that bigot is not contained, then, like cancer, it grows too big and takes over. A scary example is the shady character of the rapper The Shadow (Ha’tsel Yoav Eliasi) with his hateful declarations and vile outbursts especially against Arabs and the left.

But although The Shadow is quite popular and has thousands of followers on social media, who chant after him "death to the Arabs, I personally don’t know anyone who takes him seriously. It seems that he is yet another shameful manifestation of the new Likkud, similarly to the violent ultra right wing La Familia soccer thugs in the Jerusalem team of Beitar.

But when the  Chief of Israeli Police Roni Alasheich speaks like a bigot in a conference of the Israeli bar association, then it is a serious matter. When asked why the police uses excessive violence toward Ethiopian youth, the chief explained that “in all studies around the world, with no exception, it was found that immigrants and youth are more involved in criminal activities than other segments in the population.

Of course there is no reason to use excessive violence toward anyone, but, in addition to that axiom, there are several other problems with Alesheich's scholarly argument. First, he has not checked every study, without exception. Second, those young Israelis are not "immigrants," as most of them were born in this country. Third, even if they immigrated as children with their families, here we don’t regard new immigrants  as "migrants," but welcome them home to Israel.

Based on that research Alsheich’s concludes that it is “natural” for a policeman to be more suspicious of an Ethiopian youth than, for example, of his “typical” Israeli counterpart.

Here lies the real problem, while it is almost brave for the chief of Israeli police to admit that the police has a bias against Ethiopian youth, the word natural should not be condoned or mentioned in that connection. What he should have said, and done, instead was to declare that in order to cure that prejudice within the Israeli police force, he initiated an educational program to teach policemen about diversity and cultural sensitivity.

As a religious Jew Roni Alsheich should be more attuned to the rampant discrimination against Ethiopian Jews within his own community. He must be aware of the fact  that for years children of Ethiopian new immigrants have been sent to state religious school where they were never accepted as equals.

Like many other policemen on the force, our chief of police is biased. Thus it would be advisable for him to attend a cultural sensitivity workshop as soon as possible. As his first assignment he could write a proper apology to the Ethiopian community. In addition, he should make sure that in the meantime someone with proper training goes over his statements so he doesn’t continue to step on everyone’s toes.

The essay appeared in the The Times Of Israel 

http://blogs.timesofisrael.com/the-natural-bigot-the-case-of-the-chief-of-israeli-police/

The link to my other essay about Ethiopian Jews in Israel

http://blogs.timesofisrael.com/ethiopian-jews-are-not-welcome/

ביטוח לאומי והאלמנה הצעירה

במסגרת ביטוח לאומי המחלקה המנויה על אלמנות ואלמנים היא השרות לקשיש. השיקול הוא כנראה שרוב הנשים והגברים יתאלמנו בשלב מאוחר בחייהם.

אבל כולנו יודעים שזה לא תמיד כך. כשהתאלמנתי בגיל 52 ביררתי בביטוח לאומי איזו תמיכה קיימת למישהי כמוני. התפלאתי לגלות שלמרות שביטוח לאומי הציע קבוצות תמיכה הן היו מיועדות לקהל מבוגר הרבה יותר של אלמנות ואלמנים שרובם כבר היו בגמלאות.

מנהלת המחלקה גלתה רגישות לצורך שלי והציעה פתרון יצירתי. במשך שנה נפגשתי פעם בשבוע עם מתנדבת, עובדת סוציאלית מנוסה, שעזרה לי לצלוח את השנה הראשונה, היא ממש הצילה אותי.

לרוע המזל רוב האלמנות והאלמנים הצעירים אינם ברי מזל גם במובן זה והם לא זוכים למענה מביטוח לאומי.

בגלל הנסיון האישי שלי וכדי למלא את החלל שקיים בשטח פתחתי לפני כחצי שנה קבוצה לאלמנות ישראליות בפייסבוק בשם ״ אלמנות ממשיכות הלאה.״ לא הייתי משוכנעת שקבוצת פייסבוק יכולה להיות קבוצת תמיכה, אך כיון שקיים שגשוג של קבוצות פייסבוק החלטתי לנסות.

בתאור של הקבוצה כתבתי:״אלמנות ממשיכות הלאה״ היא קבוצה לאלמנות (וגם לאלמנים) טריות וותיקות ומהווה מקום בטוח לדון בנושאים הקשורים לאבדן, להסתגלות, למשפחה ולחיים החדשים שלנו: פרק ב׳. זאת קבוצה בה נספר ונשתף אתגרים, וגם הצלחות ושמחות.

מאפיין חשוב של קבוצת תמיכה אמיתית היא המגע האנושי שכמובן לא קיים בפייסבוק. אבל לקבוצה וירטואלית יש בכל זאת יתרונות חשובים. היא גם כן מורכבת מאנשים עם נסיון דומה המתכנסים לספר את סיפורם ולהביע את רגשותיהם כדי לקבל חום ואמפטית מהקבוצה. אך כיון שהאינטראקציה היא בכתב יש זמן לענות, ואפילו לערוך את הכתוב וכך אפשר להיות יותר מתחשב ונעים לזולת.

יש גם יתרונות נוספים לקבוצת תמיכה וירטואלית. למשל אין זמן קבוע לפגישות והדיון יכול להתמשך. החברות יכולות להתבטא ולשתף כשהן מרגישות צורך, וגם לקרוא ולבדוק פוסטים ישנים.

כיום יש כבר מעל 60 חברות וחברים בקבוצה. לגבי זאת אינדיקציה שיש צורך בשרות כזה, אך אני לא חושבת שקבוצה וירטואלית בפייסבוק יכולה, או צריכה, לבוא במקום עזרה מקצועית.

הביטוח הלאומי אחראי על סיוע לכל האלמנות והאלמנים בישראל ורבים מאיתנו זקוקים לעזרה כדי לצלוח את השנה הראשונה. במקרה שלי מנהלת השרות לקשיש הוכיחה רגישות וגמישות במציאת פתרון. זה בדיוק מה שנחוץ כשמטפלים באובדן. לביטוח לאומי יש את התשתית,כוח האדם המקצועי, וצבא של מתנדבים. הגיע הזמן שיבדוק את עצמו וימצא מענה הולם לאלמנות ואלמנים צעירים.

http://blogs.timesofisrael.com/national-insurance-institute-and-the-young-widow/

גזען ״מטבע הדברים״: מקרה מפכ״ל המשטרה:

אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו מתגורר גזען קטן שגורם לנו להיות חשדנים כלפי השונים מאיתנו. אבל בעזרת חינוך ראוי ובגרות אנו לומדים לרסן את החיה.

לרוע המזל לעיתים הגזען הקטן לא מרוסן וגדל, כמו סרטן, למימדים אדירים ומשתלט על האדם. דוגמא מפחידה כזאת היא התופעה של הצל, הראפר יואב אליאסי עם ההתבטאויות מלאות השנאה שלו וההתפרצויות נגד ערבים והשמאל.

למרות שהצל מאד פופולרי ויש לו אלפי עוקבים ומעריצים במדיה החברתית המחרים אחריו וצווחים מוות לערבים. באופן אישי אני לא מכירה מישהו שלוקח אותו ברצינות, נראה שזה ביטוי מביש נוסף לליכוד החדש כמו הבריונים והפושעים של לה פמיליה בביתר ירושלים.

אך כשמפ״כל המשטרה מדבר כגזען בכנס של לשכת עורכי הדין בתל אביב, זה כבר עניין רציני. כשנשאל מדוע המשטרה נוהגת באלימות כלפי צעירים אתיופים ענה:

כי "בכל המחקרים בעולם ללא יוצא מן הכלל הוכח שמהגרים וצעירים מעורבים בפשיעה יותר מאחרים"

למרות שאלשייך מתיימר להופיע אקדמי ומקצועי, מצטט מאמרים, ישנם כמה פגמים בטיעונים שלו. ראשית בודאי לא בדק את כל המאמרים ללא יוצא מן הכלל. שנית צעירים אלו אינם מהגרים, רובם נולדו בארץ. לבסוף אפילו אם עלו לארץ עם משפחותיהם, כאן אנחנו לא מתייחסים לעולים חדשים כמהגרים אלא מקבלים בברכה את בואם לארץ.

בהסתמכו על אותו מחקר אלשייך מסיק ש״מטבע הדברים״ ששוטר חושד בצעיר אתיופי יותר מבצעיר אחר.

כאן לדעתי נמצאת הבעיה האמיתית. למרות שאלשייך הפגין אומץ בכך שהודה שיש גזענות במשטרה והיא מוטה כנגד צעירים אתיופים, אסור לעבור לסדר היום למשמע המילים מ״טבע הדברים״ בהקשר לאפלייה. מה שהיה עליו לומר ולעשות זה להכריז שכדי לטפל בדעות הקדומות המשטרה התחילה בתכנית חינוכית מיוחדת לשוטרים בנושאי מגוון ורגישות תרבותית.

כאדם דתי על רוני אלשייך לגלות יותר רגישות לאפלייה הרווחת נגד יוצאי אתיופיה בקהילה שלו עצמו. הוא בודאי מכיר מקרוב את המצב בו ילדי עולים נשלחו בהמוניהם לבתי ספר ממלכתיים דתיים שם היחס אליהם אף פעם לא היה כאל שווים.

כמו רבים מהשוטרים גם למפכל המשטרה דעות קדומות ולכן עליו להשתתף בסדנה כזאת לסובלנות ובקרוב. בתור המטלה הראשונה כדאי שיכתוב מכתב התנצלות מפורט לקהילה האתיופית. בנוסף, כדאי שבינתיים מישהי עם הכשרה מתאימה תבדוק את ההודעות והתגובות שלו כדי שיפסיק לדרוך לנו על היבלות

יעד סופי שוויץ, או לעזור לאהובינו למות

המתת חסד תמיד היתה קיימת, אבל זה לא נושא פופולרי, ההיפך הוא הנכון. לעיתים קורה משהו שמזכיר לנו את נוכחותו וחשיבותו של נושא זה בחיינו. לאחרונה היו אלו עדויות אישיות על כמה חולים סופניים ישראלים שבחרו לסיים את ימיהם בקליניקה בשוויץ.

נראה שכיום שוויץ היפהפיה היא יותר מיעד תיירותי לישראלים בריאים (ואמידים) והפכה גם ליעד סופי לישראלים לא בריאים (ואמידים) בחיפוש אחרי מקום למות בכבוד. בשני המקרים הביקור בשוויץ שמור רק לאלו עם כסף.

הבוקר ברשת ב׳ בתכנית המזנון, חיים זיסוביץ הקדיש זמן לנושא. בישראל המתת חסד, והתאבדות בסיוע רופא אינן חוקיות. כך שהאפשרויות העומדות בפני חולים סופניים, שאינם יכולים להרשות לעצמם את אפשרות שוויץ, מוגבלות.

למרבית המזל, ישנן גם כאן דרכים רחומות לפרש את החוק. באופן אישי ידוע לי על דוגמאות לא מעטות שכך היה, אחד מהם הוא המקרה של אמי.

כשהייתי בגן אמי, שהיתה אחות במקצועה, סעדה רופאה עם סרטן סופני. לפתע היא נפטרה. כילדה לא חשבתי על כך יותר מדי, אך שנים מאוחר יותר אמי סיפקה את הפרטים. היא סיפרה שעמית של אותה רופאה עזר לה. אמי הוסיפה בהתפעלות שכך רופאים דואגים אחד לשני, כמן מחווה אנושית לסיים את הסבל של חברה למקצוע. בשלב זה הבנתי לגמרי את כוונתה והבטחתי לעצמי שאם יתעורר הצורך אדאג לעזור לה.

כשאמי אושפזה בבית חולים עם כאבים עזים בבטן, שהתבררו כסרטן סופני, נזכרתי בהבטחתי זאת. אחי ואני נפגשנו עם הרופא ושאלתי אותו מה עמדתו בנושא המתת חסד. מהתגובה על פניו של אחי הבנתי שאמא שלנו מעולם לא שיתפה אותו במשאלתה. הרופא, מצד שני, לא נראה מופתע. הוא לא ענה על השאלה אך אמר שהם דואגים שחולים סופניים יהיו משוחררים מכאב ושהוא יעשה הכל להקל על אמי.

למחרת לקחתי אותה לבדיקה בחלק אחר של בית החולים. בדרכנו לשם עברנו גן קסום. ״תביטי אמא״ אמרתי ״כל כך מקסים כאן.״ אמי, שכרגיל אהבה טבע ופרחים, נשארה אדישה ומרוחקת. הבנתי שהיא בדרכה החוצה. יותר מאוחר באותו יום כשבקשה ממני לקחת כמה תמרוקים הביתה, כי היא לא תזדקק להם יותר. לא התווכחתי והבנתי זאת כדרכה לסמן לי שהגיע הזמן לעזוב. קיבלתי את החלטתה. אמי מתה באותו לילה. שבועות, אפילו חודשים, הרגשתי הקלה שסיבלה הסתיים.

בשבוע הבא נציין 20 שנה למותה. כאשר אני נזכרת בימיה האחרונים אני חושבת גם על הדרך הרחומה והמכובדת שנהגו באמי בבית חולים ציבורי צפוף בישראל. תמיד ואהיה אסירת תודה על הסיוע העדין שקבלה כדי לעזור לה לעזוב את העולם.

http://blogs.timesofisrael.com/final-destination-switzerland-or-helping-our-loved-ones-to-die/

Final destination Switzerland, or helping our loved ones to die

Euthanasia has always been around, yet, not surprisingly, it is not a popular topic of discussion, quite the contrary. Every so often something happens which reminds us of its presence, and significance, in our life. Lately it was personal accounts of several terminally ill Israelis who chose to end their lives in a Swiss clinic.

It seems that nowadays beautiful Switzerland is more than a tourist attraction for healthy (and quite comfortable) Israeli tourists: It has become a final destination for unhealthy (and quite comfortable) Israelis in search of a dignified death. In both cases the visit to Switzerland is a choice reserved only for those with money.

This morning on the radio (Reshet Bet Ha'Miznon, the canteen) Haim Zisovitch discussed mercy killing. In Israel mercy killing, and doctor-assisted suicide are illegal. Thus, for those terminally ill patients who could not afford the trip to Switzerland, the options in Israel are limited.

Luckily for dying patients, even here there are merciful ways to interpret the law. I personally know of several examples including that of my own mother.

When I was in kindergarten my mother, who was a nurse, took care of  a dying cancer patient who was also a medical doctor. Then suddenly that patient died. As a child I didn’t think much about it, but years later, my mother gave me the details. She said that one of her patient's friends, another doctor, helped her to end her suffering. My mother added, with admiration, that this was how doctors “took care״ of their own, that it was a professional courtesy, of a kind, for a dying colleague.

At that point I understood exactly what she meant and promised myself that, if needed, I would do the same for her. It was only natural that I remembered my promise when my mother was hospitalized with strong abdominal pain and was diagnosed with terminal cancer. My brother and I met her doctor and I asked him directly about the hospital's policy regarding euthanasia. When I saw my brother’s reaction to my question I realized that our mother never mentioned that wish to him. But the doctor was not surprised, he said that they kept terminally ill patients comfortable and promised that they would do their best for my mother.

The next day I took my mother for an additional exam in another part of the hospital. On the way there we passed a beautiful garden  “Look mommy” I said, “This is such a beautiful spot.” My mother, who used to love the outdoors seemed detached and said nothing. I realized that she was getting ready to leave. And when, a little later, she asked me to take home some of her things, because she “won’t be needing them anymore.” I didn’t protest, and understood it as her way to signal to me that it was time to leave, I accepted her decision. My mother died that night. For weeks, even months, I was relieved, even glad, that her suffering ended.

Next week we will mark the 20th anniversary of our mother's death. Whenever I think about the last days of her life I also remember the compassionate and dignified way she was treated in a crowded Israeli hospital, and I am grateful for the gentle help she got in order to exit this world.

The essay appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/final-destination-switzerland-or-helping-our-loved-ones-to-die/

What you should never say to a widow

Shortly after my husband passed away I was sitting at the office grading papers and weeping. Suddenly I saw my boss standing next to my chair and she asked: “Why are you crying, the worst is over isn't it?”

There are certain things that you should never say to a widow, like making assumptions about how she feels, comparing her plight with that of other bereaved people, or commenting about her future prospects. But that’s beside  the point, I would like to focus on her supposition. Most times we can do very little about the end of life, and being around a loved one, who suffers, without being able to help is unbearable. It is only natural to wish for control over the situation and to imagine how it ends. Moreover, the feeling of relief, once it is actually over, is equally natural. But does it mean that the next stage will be better or easier? I am not sure.

Perhaps this wish for difficult things to end could be compared to something unrelated to death and quite controllable. Many times people who hold high-pressure jobs imagine that they quit. We could see dramatic resignations in the movies since it is quite a popular wish. But in real life those who actually act upon this impulse often report that once the initial relief is over next comes void.

The novelist M.T. (Jean) Dohaney, who lost her husband when she was in her early fifties, captures this feeling of loss in her memoir When Things Get Back To Normal: "I have been daughter, sister, wife, mother. These labels covered only part of me, yet increased all of me. 'Widow' covers all of me and decreases all of me, I learned yesterday that the word widow is derived from the Latin 'viduus' meaning empty.”

Indeed, according to the  etymological dictionary, this is the meaning of the word in several ancient languages. The word “vidhuh” in Sanskrit, for example, means lonely, solitary, and in Latin viduus means bereft and void (from the root to separate).

This feeling of forced separation could explain why so many women who lost their husbands are reluctant to let go of their marital status as wives, and to replace it with widows, on the identity card.

The sociologist Deborah Kestin Van Den Hoonaard argues that although women who lost their spouses try to hang on to their identities as wives, they no longer have the social resources to do so. She calls that condition: “Identity foreclosure.”  It is as though, as a result of a foreclosure, they find themselves with all their belongings out on the street. They don't know who they are to themselves, who they are to their close friends, and how to fit into society.

I remember well the feeling of  shock and  confusion that Van Den Hoonaard describes. However, after careful consideration I am inclined to agree with the conclusion that upon losing my husband the worst was over. Everything that came later was somewhat easier because, at that point, it was up to me.

The essay appeared in the Times of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/what-you-should-never-say-to-a-widow/