Saturday, September 30, 2017

רוחות הרפאים של שנת 1973


בארוע משפחתי נודע לי שבן דוד שני שלי נפטר. לא היינו בקשר, הוא היה מבוגר ממני בשנים אחדות. אני זוכרת שבילדותי נסעתי עם הורי לבקר את משפחתו בקיבוץ, וכבר אז הוא היה נער. אני זוכרת שהיה לו חיוך מקסים. כמו קיבוצניקים רבים באותה תקופה גם הוא היה מה שכינינו ״מלח הארץ״. וכמובן כשהגיע הזמן להתגייס הוא הלך להיות קרבי ונהייה קצין.

במלחמת יום כיפור בן דודי נלחם ברמת הגולן. כהוקרה על אומץ לבו, קור רוחו, התושיה שלו וכישורי המנהיגות הוא קיבל צל״ש. אבל מאוחר יותר שמעתי שכשחזר מהמלחמה הוא אף פעם לא חזר לעצמו. בשלב מאוחר מאד הוא אובחן כסובל מPTSD, כמוהו גברים רבים שהשתתפו במלחמה אובחנו רק הרבה יותר מאוחר, או מעולם לא.
לרובנו משמעות המלחמה הזאת הייתה חברינו שנהרגו, וזה הגיוני איבדנו רבים כל כך, רק הרבה יותר מאוחר התפנינו לחשוב על ״בני המזל״ ששרדו.

באמצע שנות ה90 הסוציולוגית עדנה לומסקי פדר, חקרה את הדרך שגברים ישראלים תפסו את מלחמת יום כיפור. בזמן המחקר הגברים ששרדו את המלחמה היו בשנות ה40 שלהם. היא ראיינה 63 גברים על הצורה בה המלחמה השפיעה על אספקטים שונים של חייהם, כמו חיי משפחה, אינטימיות עם בני זוג, ראיית עולם, עבודה, חיי חברה ומצבם הנפשי והרפואי.
היא פרסמה את המחקר בספרה ״כאילו לא הייתה מלחמה״ (1998) בראיון בהארץ באותו זמן אמרה שנדהמה לגלות שכמעט כל המרואיינים טענו שאין מה להגזים, שהחיים ממשיכים וכו. שלושת רבעי מהמרואיינים אמרו שהמלחמה לא הייתה כלל טראומנטית ולא השפיעה על החיים האישיים והמקצועיים שלהם, היא רק עיצבה את ראיית העולם שלהם.
למרות שבשנות ה90 רב הגברים במחקר לא היו מודעים עדיין לטראומה שחוו במלחמת יום כיפור, החיים שלהם מספרים סיפור אחר לחלוטין. לאורך השנים נוכחנו שרבים מביננו לא מיצו את הפוטנציאל שלהם. לאחרים היו קשיים לא צפויים. הם נשרו מהאונברסיטה, לא הצליחו להתמיד בעבודה, לא הצליחו לישון בלילה, והיו קצרי מזג ורגזנים. אנחנו לא הבנו מה קרה, איך אנשים, שחשבנו שהכרנו היטב, הפכו ללא אמינים ולא אחראים ,ולמה זוגות התגרשו פתאום..
גברים אלו ובני משפחתם הם התוספת המאוחרת לנפגעי מלחמת יום כיפור, והפצעים הסמויים שלהם נשארו ללא מזור.
בישראל חווינו טראומות רבות, ורבים החילים במלחמת יום כיפור היו ממשפחות של ניצולי השואה. כמו תמיד השואה גם כאן נוכחת מאד. כיון שאנחנו נוטים למדוד כל מה שמתרחש בחיינו בסרגל השואה, אי לכך לא פלא ש75% מהגברים שלומסקי פדר ראיינה נטו להמעיט בערך הפגיעה של מלחמת יום כיפור.
אחד מהנשאלים אמר בראיון שלכל דור יש את המלחמה של:, יותר מ40 שנה יותר מאוחר ורוחות הרפאים של המלחמה ההיא עדיין איתנו, במיוחד בין בני הדור שלי.

Tuesday, September 26, 2017

החברה הכי טובה לנצח


כיון שמשפחתי מתגוררת מעבר לים החברות שלי הן באמת מוקד חיי. בעצם כך גדלתי . החברה הכי טובה של אמי היתה יותר קרובה ממשפחה. חברה כזאת היא יותר קרובה מאחות, אני לגמרי סומכת עליה לגמרי ומצפה ממנה לאישור, תמיכה, ועצה. כך יותר קל ונעים לנו לעבור ביחד את החיים ולהתמודד עם אתגרים. אני מספרת לה לפעמים דברים שלא אשתף את בן זוגי..
בגלל המשמעות העמוקה שלו ״מוסד החברה הכי טובה״ הוא די מורכב, והיחס אליה הוא אמביוולנטי. בני זוג למשל לא משתגעים על החברה, וזה בלשון המעטה. הם רואים בה לעיתים איום על הנישואין, ומרגישים חשופים לידה. הם חושדים שהיא יודעת עליהם יותר מידי ומעריכים בצדק שהנאמנות הראשונה שלה היא עם החברה, בת זוגם.
אמביוולנטיות היא גם חלק מובנה ביחסים עצמם, ואחד הביטויים שלה היא ציפיות. קשר נפשי כל כך חזק בין נשים מוליד כמובן ציפיות וכשאלו לא מתממשות האכזבה עצומה.
זה לא מפליא שלאורך ההסטוריה הייתה נטיה לזלזל בחברות בין נשים. שרלוט יאנג הסופרת הויקטוריאנית טענה: חברות בין נשים לא תשגשג עד שמעמדה של האשה יעלה. גם הפמיניסטית הבריטית החשובה ורה בריטן כתבה שבניגוד לחברות בין גברים שכתבו עליה שירי הלל, חברות בין נשים לא רק שלא נחשבת, אלא נתפסת כנלעגת ומפורשת בצורה מעוותת. (1942)
אפשר לקרוא את אותה מסקנה במחקרים סוציולוגים. גרהם אלן כתב ב1989 שעד לאותו זמן היחס לחברות בין נשים הוא פשטני, סטריאוטיפי ושלילי וזה בא לכסות על חשש מהכוח של התאגדות נשית. רק לאחרונה המחקר האקדמי החל להכיר בכוח ובחשיבות של חברות בין נשים כקשר החברתי הכי אינדיוידואלי וחופשי (לא פורמלי) שקיים. אני לגמרי מזדהה.
כשחברתי הטובה ביתר התרחקה ממני אחרי יותר מ30 שנה, תחושת האובדן היתה איומה. כמעט לא התמודדתי עם החור שנוצר בחיי. אבל זאת אני יודעת שכל זמן ששתיינו כאן על האדמה יש לי בת ברית כי בכל זאת החברה הכי טובה אמורה להיות לנצח.

Sunday, September 10, 2017

מה התור מחוץ לשרותי הנשים אומר על מצבנו?



עמדתי מאחורי קבוצה של נשים בתור מחוץ לשרותי הנשים בסנטרל פארק כאשר נערה צעירה חלפה על פני, רצה לתחילת התור וביקשה בבכי להכנס ראשונה. כולנו כמובן הסכמנו. ממש כאב לי לראות את המצוקה שלה כשחיכתה, מספר דקות, עד שהתא הראשון התפנה.
חשבתי על כך שאנחנו תמיד עומדות בתור ומחכות בסבלנות בעוד שלידנו גברים נכנסים ויוצאים מהשרותים שלהם בלי להמתין שניה. באותו רגע הבנתי שזאת בעצם אמירה עצובה על מצבן של הנשים במאה ה21, כולנו רואות במו עינינו את התור שלנו ואת היעדר התור שלהם, מבינות שיש בעיה ובכל זאת שום דבר לא נעשה לפתור אותה. נשים מחכות בתור מחוץ לתאי שרותים בכל מקום: בקניונים, בתי כל בו, בקולנוע, בתאטרון, בארועי ספורט, ובידור, בתחנות רכבת ובתחנות אוטובוס.
מצד שני מקומות קטנים רבים, כמו בתי קפה, שינו את הגדרת השרותים שלהם ליוניסקס וזה שיפור אמיתי. משמעותו של צעד זה היא שעסקים אלו מבינים את הכוח של השרותים להשפיע על הצלחתם העסקית. אבל כנראה זה לא מספיק חשוב לבתי העסק הגדולים, התורים ממשיכים והם לא עושים דבר וממשיכים להתייחס גרוע לנשים ואין לזה שום השלכה על תזרים המזומנים שלהם.
בעיית השרותים כמו רבות אחרות שאנחנו מתמודדות איתן, לא נפתרת כיון שאנחנו היחידות שמשלמות את המחיר. הגברים שנכנסים ויוצאים ללא שום תור מוכנים להסגביר לנו שזה בכלל בגלל שהם הרבה יותר זריזים. ובכל מה שלא קשור ישירות לגברים כנראה לא מטפלים.
הגיע הזמן שכל בית עסק גדול יתייחס ברצינות לשרותי הנשים ויפתור את בעיות התורים. ומצידנו הנשים כדאי שבינתיים נדיר את רגלנו ממקומות בהם יש תור תמידי בשרותי הנשים

Wednesday, August 30, 2017

ועוד מעולמה של אלמנה



מות בן הזוג  פוער בתוכנו בור עצום. בבת אחת איבדנו גם את האפשרות לאינטימיות. אלמנות רבות חוות צורך פיזי ממש בחום, קירבה ומגע. בעוד שאפשר למצוא דרכים להתגבר על קצת  מהחסר בסוגי טיפול המשלבים מגע (מסאז׳, שיאטצו, וכו), או באימוץ של חיית מחמד, חלק מהנשים מחפשות בן זוג.  
אני הייתי אחת מאלו: חמישה חודשים אחרי מות בעלי הרגשתי שאני מוכנה למצוא חבר. היו כמה בעיות בהחלטה שלי : הראשונה היא שכנראה שעדיין לא הייתי ממש מוכנה. בעיה נוספת הייתה שכיון שמגיל 19 עד גיל 52  הייתי רק עם גבר אחד, לא ידעתי כלום על דייטים,  והייתי אשה מבוגרת עם התנהגות של ילדה. 
אך  יותר מזה, אחרי שנות נישואין כה רבות בהן בטחתי לגמרי בבן זוגי  לא פיתחתי את מנגנון הזהירות, ובזמן הראשון לאחר האובדן  כשהייתי כל כך צמאה לחום ומגע, נתתי אמון בכולם. חוסר החשדנות מצד אחד, הכאב והטראומה  מצד שני יכולים לגרום לכך שנפגע.
 לי זה קרה. כ7 חודשים אחרי מות בעלי פגשתי בסדנה לפיתוח אישי עמית מהעבודה. הוא היה  גבר מקסים, חכם, נאה, מהסוג שלי, או לפחות כך חשבתי. מהר מאד הסתבר שהוא כלל לא דומה לי. הוא היה נשוי והיו לו גם נשים נוספות חוץ ממני. 
אבל בכל זאת, מאד נקשרתי אליו , ובקושי רב הכרחתי את עצמי להפרד ממנו לאחר כמה חודשים. למרות כל מה שידעתי עליו לא רציתי לוותר.
אני לא מצטערת שעברתי את ההתנסות הזאת, וכמו שאמרתי לעצמי אז ואחר כך: ״מה כבר יכול להיות? הרע מכל כבר קרה.״ אבל זה לא מדויק. השעור שלמדתי הוא שאם את פוגשת גבר מקסים ומהפנט שנראה כמו התגשמות כל חלומותייך, יתכן שהוא טוב מידי מלהיות אמיתי. 
אז מה אפשר וכדאי לעשות? אני ממליצה להציג אותו מהר מאד לחברות, אם הוא עובר 

Thursday, July 27, 2017

דרישות בשמים ותשלום מתחת לרצפה: משרה לאשה



לפני זמן קצר פורסמה מודעה על משרה במחלקה לאנגלית אוניברסיטת שיקגו, לכאורה ארוע משמח, יש כל כך מעט משרות במדעי הרוח. אבל  מי שבדק את המודעה נדהם לגלות שהדרישות היו בשמים והתשלום מתחת לרצפה-- 27 אלף דולר לשנה. נכתבו תגובות זועמות על החוצפה, אבל היו גם כאלו שכתבו שזאת משרה מצוינת למרצה מתחיל/ה ולתחילת הקרירה שלה. ועכאלו שטענו שאם יש משכורת נוספת של בן זוג אז זאת בהחלט אופציה.
התגובה השנייה מדאיגה אפילו יותר מהראשונה. נכון יש גם כאלו שיסכימו לעבוד בהתנדבות במשרה הראשונה כדי ללמוד וזה עניינן אבל במאה ה21 לעשות למישהי את החשבון הפיננסי שלה ושל בן זוגה זה ממש לא מתאים,  במאה ה20 בארצות הברית זה היה מאד מקובל.
כסטודנטית לדוקטורט באוניברסיטת איובה קיבלתי משרה כמנהלת תוכניות/אסיסטנטית בבית הלל המסונף לאוניברסיטה. אותה אוניברסיטה היא המשכן של הסדנה המפורסמת לכתיבה ספרותית שבאיובה סיטי.  זאת הייתה מישרת חלומות  למישהי כמוני עם תאר ראשון ושני בספרות. המטרה שלי הייתה להפוך את בית הלל למרכז תרבותי וספרותי, עבדתי קשה, ובשנה השנייה לעבודתי אחת התוכניות שיזמתי זכתה בפרס יוקרתי.
למרות שהעבודה בהלל הייתה קשה ועבדתי שעות ארוכות ובכל החגים שילמו לי פחות משאר חברי שהיו עוזרי מחקר באוניברסיטה. לכן כיון שהייתה לי הוכחה ברורה להצלחה לקראת השנה השלישית לעבודתי ביקשתי העלאה בשכר. בקשתי נדחתה.
חבר המנהלים והרב שהיה הבוס הישיר שלי, כולם היו גברים. אוף זה רקורד הם אמרו לי שיש לי מזל שהייתה לי עבודה מעניינת, ובנוסף אני הרי לא צריכה את הכסף כי בעלי פרופסור ומרוויח היטב.  כמובן שהתפטרתי.
אני מאד מקווה שאוניברסיטת שיקגו תתעשת ותשנה את הגדרות המשרה, אבל מה שחשוב להבהיר זה שאפילו לאוניברסיטת יוקרה אין זכות מוסרית להציע סכום מביש כזה שאלא ניתן  להתקיים ממנו ולעשות לנו את החשבון איך זה בכל זאת אפשרי לנו לקחת את המשרה..

Wednesday, July 12, 2017

יאללה סייד בוא כבר הביתה


בעיירה קטנה במערב התיכון בארה״ב יושב סופר ישראלי מעולה ומבזבז את זמנו וכשרונו. שמו סייד קשוע, וכשהיה גר בישראל הוא היה אחת מנקודות האור בעתון הארץ: לא יכולתי לחכות לקרוא את מה שכתב על חוית הפלסטיני שמתנהל בעברית בישראל.
יש כותבים שניתן לתרגמם בקלות ויש כאלו שהם סרבני תרגום. לפני זמן מה שמעתי ברדיו האמריקאי סיפור שלו. התרשמתי, אך לא ממש הופתעתי כמה טבעי נשמע הסיפור באנגלית. הכרתי את הסיפור, והתובנות של קשוע, הביקורת העדינה של ישראלים ופלסטינים כאחד, והשנינות שלו הבריקו באנגלית כמו במקור העברי.
כפלסטיני ישראלי, קשוע מתרגם ללא הרף מערבית לעברית, ומעברית לערבית. הביוגרפיה שלו היא התגלמות התרגום.קשוע נולד בעיירה טירה, ובבית הספר למד ערבית ועברית. בגיל 15 התקבל לפנימיה למדעים ואמנויות בירושלים. יתכן מאד שהיה אחד מהפלסטינים הבודדים, אם לא היחיד, במחזור שלו. בבית הספר היה עליו להתנהל רק בעברית.
בספר תרגום ואימפריה: גישות פוסט קולוניאליסטיות, דגלאס רובינסון טוען שיצירה המתורגמת מתרבות של מיעוט לתרבות הגמונית (במקרה זה לאנגלית), נתפסת לרוב ככבדה, קשה, משונה, ושונה, ובשל כך בעלת עניין מועט, ורק לציבור מצומצם. יותר מזה, לדעת רובינסון התרבות ההגמונית תתרגם רק את אותן יצירות של סופרים מתרבות של מיעוט מדוכא, המאששות את הדעה הקדומה של התרבות השולטת על זאת הנשלטת.
קלילות התרגום לאנגלית של סייד קשוע מחזקת את הטענה של רובינסון. קשוע נמצא סימולטנית בפנים ובחוץ בשתי תרבויות ושפות, וכך הוא רואה את מה ששקוף ובלתי נראה לרבים מהישראלים. בנוסף, מסקנותיו אכן מאששות את הדעות הקדומות על החברה בישראל.
כמי שחייתה שנים רבות בארה״ב, אני זוכרת זמנים שהיה עלי לברור את מילותי בקפידה ולהעביר מסר קצר, מעניין, וברור. כשאני קוראת את קשוע אני מרגישה שגם הוא עבר כילד, ועובר גם כעת כמהגר בארה״ב, חויה דומה.
בעבר הוא הצליח להפוך את החסרון ליתרון ולרתק את הקורא. אבל עכשיו, כשהוא מספר על חויות המהגר בעולם החדש התובנות שלו שטחיות וקצת בנליות.
אני מתגעגעת לסייד קשוע החכם, המקורי והשנון שהכרתי, יאללה סייד בוא כבר הביתה.

Monday, July 10, 2017

סולם [חוסר] המזל



במחלקה האונקולוגית בבית החולים בתל אביב שם בעלי טופל לסרטן ריאות, הכימותרפיה ניתנה בחדר גדול שהיו בו מספר כורסאות למטופלים וכיסאות רגילים למלווים שלהם. כיון שזה היה תהליך ארוך, הייתה לנו הזדמנות לדבר עם מי שהיה באותו זמן בחדר, ולכמה שעות הפכנו לקבוצת תמיכה ספונטנית
ביום שישי אחד היינו רק ארבעה בחדר. בעלי ואני, אדם מבוגר בערך בגיל שלנו, ואשה צעירה. התחלנו לדבר. היא סיפרה לנו על חייה ועל המחלה. הסתבר שנישאה רק זמן קצר קודם והיא אם לתינוק. האדם המבוגר שישב איתנו לא התאפק והגיב: ״זה כל כך לא פייר שאת חולה, את כל כך צעירה ויש לך תינוק״
בלי לחשוב פעמיים היא ענתה לו: ״אתה טועה, אני הרבה יותר ברת מזל מילד קטן שחולה בסרטן, לפחות הספקתי לחיות ויש לי אפילו תינוק.״ֿ התגובה שלה הייתה לא צפויה ולא ידענו מה לומר. ברור שהיא לא רצתה את הזעם או את הרחמים שלנו. למרות מה שאמרה, הסכמתי בליבי עם מה שאמר אותו אדם, לא יכולתי לחשוב על שום דבר יותר גרוע ממה שקרה לה.
השראה יכולה להופיע במקומות בלתי צפויים ובכל זאת לחולל שינוי. בזמנים קשים אנשים נוטים להיאחז באמונות תפלות, ויש כאלו שאפילו מאמינים שללכת מתחת לסולם מביא חוסר מזל. אותה אישה צעירה העניקה לנו סולם של מזל לגמרי שונה, בו ילד קטן ממוקם בשלב הנמוך ביותר והיא ברת המזל ממוקמת שלבים אחדים מעליו. אחרי ששמענו אותה גם אנחנו מיקמנו את עצמנו על הסולם, בעלי ואני-- שנינו היינו הרבה יותר ברי מזל מאותה אם צעירה.
השוואה לא תמיד עוזרת, חוקרים טוענים שלהשוות את עצמנו לאנשים אחרים שמזלם שפר עליהם גורמת לנו לקנאה ולחרדות. אבל בזמן משבר אם אנחנו יכולים להשוות את עצמנו לכאלו שהם יותר אומללים מאיתנו זה בהחלט מאפשר לנו להרגיש יותר טוב, ולמצוא כוח להתמודד. לנו זה עזר.
אני מאד מקוה שאותה אשה צעירה מחדר הכימוטרפיה החלימה והיא נמצאת איתנו היום. אבל אם לא, מנחם אותי לחשוב שהיא האמינה שהיא הספיקה לחיות.