אני לא מתכוונת להצדיק את מה שיונה יהב, ראש עיריית חיפה, אמר על העתקת המעון לנוער במצוקה מביתם ברחוב חיים בהדר, אחת השכונות הנחשלות ביותר, לבית חדש במרכז הכרמל, אחד מהאזורים הנחשבים.
מה שאמר הוא לא אנושי ולא ראוי למחילה אלא לכל גינוי, אבל יונה יהב הוא לא הבעיה, הוא רק סימפטום וזאת צביעות להאשים אותו בכל תחלואי החברה שלנו.
ליד בית הורי בשכונה שקטה בהר הכרמל, ליד אותו מרכז הכרמל שעליו הגן יהב בחרוף נפש, היה מרכז לילדים אוטיסטים. ראינו אותם לעיתים קרובות יוצאים לטיול קבוצתי, ולעתים גם שמענו צווחות נוראות. יום אחד כשבקרתי את הורי אחת השכנות דפקה על הדלת, היא באה לאסוף חתימות לסלק את המרכז מהשכונה.
זאת לא היתה הפעם הראשונה, ושוב אמי הסבירה לה שמגיע לילדים האלו מקום ראוי, ושזה המעשה האנושי והנכון לקבל אותם כשכנים. היא גם הוסיפה שלילדים ולמשפחותיהם קשה הרבה יותר.
הייתי מאד גאה באמי, אבל הסתבר שהיא היתה היחידה שהיתה מעונינת בילדים כשכנים.
יונה יהב לא שונה מהשכנים שלנו ברחוב התישבי בהר הכרמל. אבל הוא לא רק שכן אלא ראש עיר שנתפס אומר שאינו רוצה נוער במצוקה בעיר שלו חיפה. במיוחד לא במרכז הכרמל.
אבל הוא גם אמר שהוא פוחד ממרד תושבים. הוא לא טעה.
למרות שרבים מגנים את יהב כלפי חוץ, הם עושים כמוהו ביום יום. רק בדצמבר האחרון שמעתי ברשת ב שבשכונות מסוימות בארץ יש הסכם סודי להשאיר את העולים האתיופים בחוץ ולא להשכיר או למכור להם דירות.
נראה שבישראל כיום , אפליה בצורותיה הרבות והמכוערות, הפכה לדרך חיים. הבעיה היא שאנחנו לא רוצים לראות את השונים ומעדיפים שהם ימצאו רחוק מהעין, באיזה מקום נידח, אולי ליד כל הזבל שאנחנו מסיעים כל הדרך לדרום כדי לטמון ברמת חובב.
זאת בושה שיהב הוא לא מנהיג ולא מענטש, אלא פוליטיקאי מפוחד העושה את רצון המצביאים העשירים שלו. עוד יותר עצוב זה שאי אפשר לצפות מראש עיר להוביל שינוי או להיות חלק ממאמץ לשים סוף לאפלייה וחוסר סובלנות.
אבל הגיע הזמן שאנחנו, כחברה, נכיר בבעיה ונקבל את האחר. אולי האחר הוא לא אני כיום , אבל באיזו נקודת זמן הוא/היא בהחלט יכולים להיות. אנחנו חייבים להעביר את השונה ובעל הצרכים החריגים אלינו לחצר הקדמית של החברה שלנו, והכל מתחיל בחינוך.
המאמר הופיע בטיימס אוף ישראל
No comments:
Post a Comment