״אם היהודים האתיופים לא היו שחורים הם מזמן כבר היו כאן״: חבר הכנסת דוד אמסלם
הבוקר שוב שמעתי ברדיו, סיפורי אימה על אפליה כלפי העולים מאתיופיה בנושאים הקשורים לשיכון וחינוך. נראה שיש הסכם חשאי בשכונות מסוימות ( למשל בקרית מלאכי) לא למכור או להשכיר להם דירות.
בישראל של היום אפליה, בצורותיה שונות והמכוערות, הפכה לנורמה.
אקדיש את הפוסט היום לאפליה דומה, בתקופה אחרת ובמקום אחר, לא רק כדי למחות על עוולות החברה שלי אלא כדי להזהיר למה שיחס לא אנושי כזה יכול להוביל:
הרקע לאפליית הבריטים את המהגרים השחורים שהגיעו מהקולוניות שלהם באיים הקריביים בשנות החמישים אולי שונה מתולדות העולים שהגיעו מאתיופיה אך המהות כמעט זהה:
המהגרים מהאיים הקריביים לחמו יחד עם הבריטים במלחמת העולם השניה וראו בבריטניה את מולדתם: ״מדינת אם.״ הם היו לגמרי לא מוכנים למה שציפה להם כשהיגרו לבריטניה לאחר המלחמה.
בשנת 1948חוק הלאום הבריטי אישרר את הזכות של אזרחי האימפריה והקולוניות להתיישב בבריטניה. לאחר המלחמה תושבי הקריביים היו הקבוצה הראשונה של מהגרים שחורים שהגיעו לבריטניה במספרים משמעותיים.
הזהות הלאומית שלהם היתה לגמרי אנגלית: זאת היתה שפת האם שלהם, והחינוך שקבלו התמקד בהסטוריה ותרבות אנגלית.
הכנסיה, לעתים קרובות הכנסיה הרשמית בבריטניה-הכנסיה האנגליקנית, מלאה תפקיד חשוב בחייהם הקודמים באיים, והערכים שלהם היו זהים לאלו של החברה האנגלית.
לאמיתו של דבר, כשהאזרחים הקריביים הגיעו לבריטניה הם לא ראו עצמם כמהגרים, אלא יותר ככאלו שעברו ממקום אחד לשני בתוך המדינה הגדולה. הם ציפו להקלט בטבעיות בחברה החדשה,
והאמינו שחייהם הקודמים בקריביים הכינו אותם למציאות החדשה.
בבריטניה חוו האזרחים החדשים קשיים רבים במציאת מקומות דיור. קליפורד היל, כומר שעבד בקהילה דיווח שבבית אחר בית הם נתקלו בתגובה״ אנחנו לא לוקחים כושים,״ או שנאמר להם בנימוס שהחדר כבר הושכר. לעיתים קרובות הם נאלצו לשכור אצל בעלי בית רודפי בצע שניצלו את מצוקתם.
כשיותר מהגרים הגיעו בעלי נכסים נצלו את ההזדמנות לקנות בתים גדולים, ישנים ורעועים, חלקו ו״ריהטו״ אותם והשכירו להם חדרים במחיר מופקע.
להמהגרים החדשים לא היתה ממש ברירה, הם היו חייבים למצוא דיור ליד מקומות העבודה שלהם במרכז לונדון ולכן גרו בתנאים איומים, במקומות רועשים ומזוהמים.
סקר שנעשה בתקופה זאת מצא שכיון שהמהגרים מהקריבים היו גם שחורים, גם זרים, וגם עניים הם האפלייה שסבלו היתה במיוחד חזקה.
אותו סקר ציטט תושבים בריטיים שאמרו: ״אני סולד מאפליה אך מוצא את עצמי מחויב אליה״. המהגרים סבלו מיחס מתנשא, הבריטים כלל לא ראו אותם ככמוהם.
בבריטניה של שנות החמישים התנאים הבלתי נסבלים של המהגרים הקריביים הביאו לשורת מהומות ב1958 הידועות בשם ״מהומות הגזע של נוטינג היל.״
. רק הבוקר שמענו שהממשלה החליטה לא להעלות את אלו שנמצאים עדיין באתיופיה ומחכים לעלות לארץ. אני מקווה שנפסיק להתעלם מהיחס המחפיר ואפליית העולים מאתיופיה, כיון שעיוורון מתמשך יכול בהחלט
להביא למהומות בנוסח נוטינג היל, הקדימון כבר היה בקיץ שעבר.
המאמר הופיע בצורה דומה באנגלית בטיימס אוף ישראל
http://blogs.timesofisrael.com/ethiopian-jews-are-not-welcome/
הבוקר שוב שמעתי ברדיו, סיפורי אימה על אפליה כלפי העולים מאתיופיה בנושאים הקשורים לשיכון וחינוך. נראה שיש הסכם חשאי בשכונות מסוימות ( למשל בקרית מלאכי) לא למכור או להשכיר להם דירות.
בישראל של היום אפליה, בצורותיה שונות והמכוערות, הפכה לנורמה.
אקדיש את הפוסט היום לאפליה דומה, בתקופה אחרת ובמקום אחר, לא רק כדי למחות על עוולות החברה שלי אלא כדי להזהיר למה שיחס לא אנושי כזה יכול להוביל:
הרקע לאפליית הבריטים את המהגרים השחורים שהגיעו מהקולוניות שלהם באיים הקריביים בשנות החמישים אולי שונה מתולדות העולים שהגיעו מאתיופיה אך המהות כמעט זהה:
המהגרים מהאיים הקריביים לחמו יחד עם הבריטים במלחמת העולם השניה וראו בבריטניה את מולדתם: ״מדינת אם.״ הם היו לגמרי לא מוכנים למה שציפה להם כשהיגרו לבריטניה לאחר המלחמה.
בשנת 1948חוק הלאום הבריטי אישרר את הזכות של אזרחי האימפריה והקולוניות להתיישב בבריטניה. לאחר המלחמה תושבי הקריביים היו הקבוצה הראשונה של מהגרים שחורים שהגיעו לבריטניה במספרים משמעותיים.
הזהות הלאומית שלהם היתה לגמרי אנגלית: זאת היתה שפת האם שלהם, והחינוך שקבלו התמקד בהסטוריה ותרבות אנגלית.
הכנסיה, לעתים קרובות הכנסיה הרשמית בבריטניה-הכנסיה האנגליקנית, מלאה תפקיד חשוב בחייהם הקודמים באיים, והערכים שלהם היו זהים לאלו של החברה האנגלית.
לאמיתו של דבר, כשהאזרחים הקריביים הגיעו לבריטניה הם לא ראו עצמם כמהגרים, אלא יותר ככאלו שעברו ממקום אחד לשני בתוך המדינה הגדולה. הם ציפו להקלט בטבעיות בחברה החדשה,
והאמינו שחייהם הקודמים בקריביים הכינו אותם למציאות החדשה.
בבריטניה חוו האזרחים החדשים קשיים רבים במציאת מקומות דיור. קליפורד היל, כומר שעבד בקהילה דיווח שבבית אחר בית הם נתקלו בתגובה״ אנחנו לא לוקחים כושים,״ או שנאמר להם בנימוס שהחדר כבר הושכר. לעיתים קרובות הם נאלצו לשכור אצל בעלי בית רודפי בצע שניצלו את מצוקתם.
כשיותר מהגרים הגיעו בעלי נכסים נצלו את ההזדמנות לקנות בתים גדולים, ישנים ורעועים, חלקו ו״ריהטו״ אותם והשכירו להם חדרים במחיר מופקע.
להמהגרים החדשים לא היתה ממש ברירה, הם היו חייבים למצוא דיור ליד מקומות העבודה שלהם במרכז לונדון ולכן גרו בתנאים איומים, במקומות רועשים ומזוהמים.
סקר שנעשה בתקופה זאת מצא שכיון שהמהגרים מהקריבים היו גם שחורים, גם זרים, וגם עניים הם האפלייה שסבלו היתה במיוחד חזקה.
אותו סקר ציטט תושבים בריטיים שאמרו: ״אני סולד מאפליה אך מוצא את עצמי מחויב אליה״. המהגרים סבלו מיחס מתנשא, הבריטים כלל לא ראו אותם ככמוהם.
בבריטניה של שנות החמישים התנאים הבלתי נסבלים של המהגרים הקריביים הביאו לשורת מהומות ב1958 הידועות בשם ״מהומות הגזע של נוטינג היל.״
. רק הבוקר שמענו שהממשלה החליטה לא להעלות את אלו שנמצאים עדיין באתיופיה ומחכים לעלות לארץ. אני מקווה שנפסיק להתעלם מהיחס המחפיר ואפליית העולים מאתיופיה, כיון שעיוורון מתמשך יכול בהחלט
להביא למהומות בנוסח נוטינג היל, הקדימון כבר היה בקיץ שעבר.
המאמר הופיע בצורה דומה באנגלית בטיימס אוף ישראל
http://blogs.timesofisrael.com/ethiopian-jews-are-not-welcome/
No comments:
Post a Comment