מילותיו האחרונות של בעלי והדרך להחלמה

פוסט לרגל יום השנה ה9 למות בעלי צבי רז

מילותיו האחרונות של בעלי והדרך להחלמה

מילותיו האחרונות של בעלי היו ״תנהגי בזהירות״. היה זה אמצע הלילה, בבית החולים, ובתי ואני עמדנו לצאת לכמה שעות הביתה. הוא כבר לא יהיה מסוגל לדבר ולכן כתב מילים אלו במחברת. הוא לא כתב שהוא אוהב אותי, או ביקש שאטפל יפה בבנות שלנו. אבל כשראיתי מה הוא כן כתב הבנתי שלכך התכוון.

כיון שגרנו בפרוורים שנים רבות, קודם בארה״ב ואחר כך בישראל, נהיגה היתה תמיד חלק מרכזי בחיינו. אבל למרות זאת בעלי אף פעם לא לגמרי סמך עלי וחשד שכשאני מוטרדת או מודאגת אני לא מספיק מרוכזת בכביש. הוא צדק.

ההנחיה שלו היתה מאד ברורה ומילולית. הוא רצה להיות בטוח שנגיע הביתה בשלום ביום הנורא ההוא. אבל אני מרגישה שלמילים אלו, התמימות לכאורה, יש משמעות רחבה יותר ואפילו סמלית.

לגבי מילים אלו מרמזות שהוא ציפה שאמשיך הלאה, אך שאנקוט בזהירות. באותה תקופה היה לי קושי עצום להתמקד במה שסביבי. לקח זמן להבין מה קורה ולהתחיל לעשות תכניות לעתיד.

בעבר כשנסענו לחופשות תמיד נהגנו שנינו, כעת נשארתי הנהגת היחידה, לא היה אף אחד שיחליף אותי כשעייפתי.

רבים מאמינים שהמילים האחרונות של אדם מסכמות את מי שהוא. במקרה של בעלי הן מעידות על חלק חשוב של האישיות שלו.

כשאובחן עם סרטן ראות בשלב 4 חמישה חודשים קודם לכן, אמר לי שהחליט להוות דוגמא לבנותינו בעת המחלה. אני משוכנעת שההחלטה הזאת עזרה לו להתמודד עם המוות הקרוב. הוא אפילו בחר מוטו לפרויקט הזה, פרפרזה על אימרה פוליטית ידועה. אנחנו היינו אמורים להלחם בסרטן כאילו אין מוות ולהשלים עם המוות דרך הכנה נאותה.

למשל, כיון שבעלי הוא זה שהיה אחראי על הנושא הפיננסי עברנו על הספרים וכתבנו שמות ומספרים חשובים. היינו מוכנים. מצד שני קיבצנו את כל האינפורמציה בקלסר מיוחד שנקרא ״אחרי 120״: שמרנו על התקוה.

למרות שבעלי סירב לקרוא להתמודדות עם הסרטן ״להלחם״ או להשתמש במילה ״תבוסה״ איבדנו אותו לסרטן בגיל 55. זה היה השבוע לפני 9 שנים. עד היום אני חושבת על ההנחיה שלו לנהוג בזהירות כשאני נכנסת למכונית, במיוחד אם אני לא במיטבי. ותמיד מעודד אותי להזכר שגם רגעים ספורים לפני מותו בעלי לא ויתר על ההזדמנות לדאוג לנו עוד פעם אחת אחרונה.

נ.ב. הפוסט נכתב בהשראת התוכנית This American Life שנושאה ״מילים אחרונות״

הפוסט פורסם באנגלית

http://blogs.timesofisrael.com/my-husbands-last-words-and-the-road-to-recovery/

My Husband's Last Words And The Road To Recovery

My husband’s last words to me were: “Drive carefully.”

It was night at the hospital and my daughter and I were leaving to go home for a couple of hours.  At that stage, he could no longer speak, so he wrote those words in a special notebook. He didn’t write that he loved me or ask me to take good care of our daughters. But when I looked at his words, I understood that that was what he'd meant.

Living in the suburbs for many years first in the US and later on in Israel, driving was a central part of our life. Still, my husband never completely trusted me, and suspected that when I was preoccupied or upset, I didn’t pay enough attention to the road.

He was right.

This instruction had a clear and literal meaning. He just wanted to make sure that we would make it home safely at that dreadful day. But I feel that those seemingly simple words have a broader, even symbolic meaning.

For me, his words implied that he expected me to move ahead, but to be cautious. At the time, focusing on the world around me was a real challenge. It took a while to be able to make sense of what was there, and then to bring myself to make plans for the future.

Throughout the years, whenever we went on vacation, my husband and I took turns driving. Now it was only me; no one would take over when I got tired.  

Many believe that last words sum up who the person is. In the case of my husband, I feel that his last words illuminated an important aspect of his personality.

When he was diagnosed with Stage IV lung cancer five months earlier, my husband told me that he had made a decision to be a role model to our daughters during his illness. I am convinced that this choice made it easier for him to come to terms with his imminent death. He even decided on a motto for this "project."  Paraphrasing a well-known political saying, we were expected to fight cancer as though there was no death, and to make peace with death by being prepared.

For example, since my husband was the one responsible for our finances, we went through all the books and wrote down the names and numbers of important contacts. We were prepared. But we kept the information in a folder with the cheery name, "After 120. " We were hopeful.

Although my husband refused to call it a battle, we lost him to cancer at the age of 55. It was nine years ago this week. To this day, whenever I get into my car, I think of his warning, especially if I am not at my best. It always cheers me to remember that even when he knew that he was dying, my husband did not miss the opportunity to take care of us one last time.

--

PS: The inspiration for this post was an episode of This American Life about last words.

"To live in hearts we leave behind/Is not to die.” Thomas Campbell

The essay appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/my-husbands-last-words-and-the-road-to-recovery/

לחבב את ברק אובמה

חבר ביקש ממני הבוקר לעשות לייק לעמוד של נשיא ארה״ב ברק אובמה. הרעיון הפייסבוקי הזה של חיבוב פוליטיקאי, או כל סלב אחר לוקח את המופרכות של הרשת החברתית לגבהים חדשים. אבל כיון שבזמן מסוים בחיי היתה לי הזדמנות אמיתית לגבש דעה על ברק אובמה החלטתי לעשות לייק לעמוד שלו ולשתף את המאמר האישי שכתבתי על אותו ארוע.
כשנסעתי לשיקגו כדי לסייר בבתים השונים שתכנן פרנק לויד רייט ברחבי העיר, בעלי הזכיר לי לקחת מצלמה. מאז שעברנו לאיובה סיטי מאד רציתי לבקר בבתים האלו, ואיובה סיטי מרוחקת רק 4 שעות משיקגו. אבל כאמא לשתי פעוטות שיקגו היתה יעד לא מושג. עד שיום קיץ אחד חברה שלי הציעה שנסע יחד לשיקגו ונשהה בדירתה של חברה שלה שילה שהגיעה לקיץ לעיר ושוהה אצל החבר שלה שלאחרונה קיבל עבודה בשיקגו.
מאד התלהבתי, וזמן קצר אחר כך שמנו את פעמינו לשיקגו. בעלי היה בחופש והתאפשר לו לטפל בבנות. בדרך לשם חברתי סיפרה לי מעט על המארח שלנו. הוא סיים את לימודי המשפטים ועבד בשיקגו בקהילה. לא חשבתי יותר מידי עליו, בגלל השם העברי שלו הנחתי שהוא ישראלי.
כשהגענו לדירה הבנתי שטעיתי, למרות שמו ברק לא היה ישראלי. בוודאי ברור לכם שהבחור הצעיר, המארח שלנו, שאת שם משפחתו לא ידעתי עד הרבה יותר מאוחר, היה ברק אובמה.
ברק לחץ את ידי באדיבות ובאופן די רשמי. היה מאד יפה מצידו להזמין אותנו להתארח בדירתו, אבל זה כל מה שזה היה. הוא לא חיפש חברים חדשים. במשך היומיים ששהינו אצלו לא התקיימה בינינו שום שיחה אישית. אני זוכרת בבירור שהיה מאד מרוכז בענייניו הוא.
אנשים שפגשו את הנשיא ביל קלינטון מספרים שאפילו בפגישה קצרצרה הוא עשה רושם של אדם חם ואנושי, כשהגיע להלוויה של יצחק רבין הוא לחץ  ידיים של אלפי אנשים. רבים דיווחו שאפילו בלחיצת היד הוא הצליח לגרום להם להרגיש משהו מיוחד.
זאת לא היתה ההרגשה שהיתה לי עם ברק הצעיר. ב1985 הייתי כבר בת 30 והוא היה רק בן 24. בשלב הזה בחיים זה הבדל עצום. בנוסף נסיבות החיים שלנו היו שונות בתכלית. הוא פצח בקרירה ציבורית, ואני הייתי ״רק אמא״ כלומר לא היתה לי שום קריירה.
אינני יכולה לומר שידעתי כבר אז שברק יגיע רחוק, אבל מבחינתי אדם שמצד אחד הוא מכניס אורחים  אורחים אך מצד שני לא מבזבז זמן מיותר לחברת איתם, קרוץ מחומר אחר.
חוץ מלחיצת היד בתחילת הביקור, אין לי מה לדווח. אבל אולי העדר הרגע האישי יכול לגלות משהו על אופיו של אדם.
כפי שבעלי הציע לקחתי איתי מצלמה, וצילמתי כמה תמונות של הבתים של פרנק לויד רייט בשיקגו. אך אף תמונה של ברק או של הביקור אצלו.
בדקתי עכשיו שוב כמעט חמישי מליון איש מחבבים את העמוד של ברק אובמה. ב85 מרק צוקרברג היה ילד קטן, אך נראה לי שפייסבוק עם החברים הוירטואלים הומצא במיוחד לאדם עם האופי של ברק אובמה

Strong and Purposeful: Women Wage Peace

Exactly a year ago I visited the tent of Women Wage Peace in front of the Prime Minister's residence.The Movement organized a communal fast that lasted for 50 days to commemorate the last war, and to protest against the possibility of a future one. The women took turns fasting for 50 days--the number of days of Operation Protective Edge.

 Unfortunately in the year that followed, we haven’t seen any progress toward peace. Here are some of my impressions from last year.

------

July 27th 2015: Yesterday on 9th of Av, in the tent of Women Wage Peace, there were more fasting women than usual, as women fasted to commemorate ancient and recent national tragedies.

Some calamities are inevitable, but the last war, known by the euphemistic name Operation Protective Edge, was not one of those tragedies. Few days after the beginning of the war in July 2014, in the Israeli Arab town of Tira, more than thousand people gathered at the center of town taking part in the demonstration: “Jews and Arabs refuse to be enemies.” They were speeches pleading that it was still not too late to stop the war, many people carried signs in Hebrew and in Arabic. One woman stood next to the stage holding a big sign in Hebrew “Jewish and Arab women refuse to be enemies.”

The activists of Women Wage Peace want to make sure that this time, someone will actually see the signs, listen to reason and take action.

They have been camping at a tent outside the home of the Prime Minister since July 9th, 2015, exactly a year after the beginning of Operation Protective Edge. On that day, they also started a 50 day fast. The women of Women Wage Peace are calling on the government to return to negotiations with the Palestinians.

In my two visits to Jerusalem to sit in the tent, it was filled with action. In spite of the grim reasons for the protest, the energy and hopeful atmosphere were uplifting. Some women wore a blue sign of “fasting,” and other women encouraged passers-by to come and sit in the tent. Every so often, there were spontaneous discussions and short talks.

On my first visit, a young Haredi man took the stand and preached to the group trying to convince them that peace was neither attainable nor necessary. The hospitable women listened patiently, perhaps even too patiently, while he kept talking.

Once, we actually got a glimpse of our Prime Minister. We saw his convoy passing by, operating the sirens. But, as expected, he didn’t stop to talk to the women in the tent.

Several years ago Sarah Netanyahu offered pizza to demonstrators outside her home. Although pizza won't work, as the women of Women Wage Peace are fasting, they surely would welcome a friendly gesture. I have to wonder, doesn’t Sarah Netanyahu, a mother and an educator, want peace?

…….

Few days after publishing this post, Sarah Netanyahu met four representatives of the Movement. From reading about the meeting in several newspapers, I concluded that it did not go well. Here are my thoughts from that time,  I believe that they are still relevant

--------

August 17th, 2015:  Following their meeting with Sara Netanyahu, the four leaders of Women Wage Peace were labeled "left wing activists" in two different newspapers. This is another example in which, despite the effort we put into our words and our actions, we have very little control over the way other people perceive us.

Since its inception in 2014, shortly after the end of Operation Protective Edge, Women Wage Peace has insisted that it did not identify with any political party. It started as a grassroots movement which aimed to gather under its umbrella as many women as possible, and it has purposely remained within the consensus focusing only on universal, seemingly non controversial, values. It should have worked: is there a woman who’d admit that she doesn’t want peace?

But in today’s reality even a Hallmark Card is not above suspicion, and   members of a group of “ordinary” women, from all walks of life and from all over the country, who sit outside the home of our prime minister and fast, must be left-wing. It only took a short meeting of the four activists from Women Wage Peace with our first lady Sarah Netanyahu to ruin almost a year of walking on eggshells.

After more than 30 days of fasting for peace, when our first lady finally found the time to meet the representatives of the largest ever women movement, most of them mothers, she banished them to “hold their vigil outside the home of Palestinian Authority President Mahmoud Abbas, as "It is Abbas who is responsible for the stalled process," "Let him work to renew negotiations instead of trying to promote boycotts of Israel.”(Haaretz 12/8)

At a time when "left-wing" has deteriorated from being a legitimate world view to a derogatory name, which is almost synonymous with being a traitor, I hope that branding  the four activists of Women Wage Peace, who met Sara Netanyahu, as "left-wing" is not a cynical attempt to break the spirit of the movement and put a stop to such an important initiative.

--------

I am happy to report that no one was able to break the spirit of the dedicated activists of Women Wage Peace. The movement continues to work throughout the country in order to raise awareness and to engage the public in a discussion about the feasibility of a political resolution. The movement also organizes national events in order to pressure decision makers to work toward reaching a viable peace agreement. One such event is planned for Sukkot. Women Wage Peace will hold a national March toward Jerusalem.

Hopefully, unlike last year’s fast, the March of Hope will be able to wake up the leaders of both sides. We have grown so tired of their excuses why they cannot bring us peace.

The essay appeared in the Times of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/strong-and-purposeful-women-wage-peace/

נחושות וחזקות: נשים עושות שלום

לפני שנה בדיוק ביקרתי באוהל של נשים עושות שלום מול מעונו של ראש הממשלה. התנועה ארגנה צום קהילתי במשך 50 יום לזכר המלחמה האחרונה ובמחאה נגד זאת שעלולה לקרות. הנשים צמו לפי התור במשך 50 ימים--כמספר ימי מלחמת צוק איתן.

לרוע המזל, בשנה שחלפה לא ראינו שום התקדמות לכיוון השלום, להיפך. הנה כמה מהרשמים שלי משנה שעברה.

27/715 אתמול ב9 באב באוהל של נשים עושות שלום, מספר הצמות היה רב יותר מכרגיל. נשים צמו לזכר טרגדיות לאומיות עתיקות ועכשויות. יש אסונות בלתי נמנעים, אך המלחמה האחרונה, שקבלה את השם המכובס מבצע צוק איתן, לא היתה כזאת. מספר ימים לאחר תחילת המלחמה ביולי 2014 יותר מ1000 איש הגיעו לעצרת בעיר הערבית טירה כדי לומר יחדיו, ״יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.״ כל הדוברים, יהודים וערבים כאחד, אמרו שעדיין לא מאוחר להפסיק את המלחמה. מפגינים רבים נשאו שלטים בעברית ובערבית. אשה אחת עמדה ליד הבמה במשך כל זמן הנאומים והניפה שלט גדול שעליו כתוב בעברית ״יהודיות וערביות מסרבות להיות אויבות.״

הפעילות בנשים עושות שלום רוצות לוודא שהפעם כולם רואים את השלט ומוכנות לפעול. הן יושבות באוהל מול בית ראש הממשלה מאז ה9 ליולי 2015, בדיוק שנה לתחילת מבצע צוק איתן. באותו יום הן גם החלו בצום של 50 ימים. נשים עושות שלום קוראות לממשלה לחזור למשא ומתן עם הפלסטינים.

בשני הביקורים שלי באוהל הוא המה מפעילות. למרות הסיבה העגומה למחאה היתה אנרגיה של תקווה. ומצב רוח מרומם. הנשים הצמות נשאו שלטים כחולים שהבדילו אותן מהשאר, ונשים אחרות עודדו עוברים ושבים להכנס ולשבת באוהל. מידי פעם היו שיחות או דיונים ספונטניים.

למשל צעיר חרדי הגיח פתאום וניסה לשכנע את הנוכחות שאין סיכוי לשלום וגם אין בו צורך. הנשים מכניסות האורחים הקשיבו לו בנימוס, אולי אפילו יותר מידי בנימוס, והוא לא חדל מלדבר.

בזמן שהייתי שם ראינו אפילו את פמליית ראש הממשלה, אבל כצפוי הוא לא עצר לשוחח עם הנשים באוהל.

לפני שנים מספר רעיתו שרה חלקה לסטודנטים שהפגינו מחוץ למעונה פיצה. אמנם לא ראוי להציע פיצה לשובתות רעב, אבל בודאי היו מקדמות בברכה איזו מחווה של סולידריות. האם שרה נתניהו, אשה ואם, לא מעוניינת בשלום?

ימים מספר לאחר פרסום פוסט זה, שרה נתניהו אכן נפגשה עם נציגות מנשים עושות שלום. ממה שקראתי בעיתון אודות הפגישה הסקתי שזאת לא היתה הצלחה גדולה. הנה כמה קטעים רלוונטים ממה שכתבתי לפני שנה.

17/8 לאחר פגישתן עם שרה נתניהו ארבע הפעילות של נשים עושות שלום כונו בשני עיתונים שונים ״פעילות שמאל.״ זאת דוגמא לכך שלא משנה עד כמה אנו משקיעות בלהבהיר ולדייק במעשינו ובמילותינו אין לנו שליטה על איך שאחרים תופשים אותנו. מאז שהוקמה התנועה לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. היא קמה כתנועת שטח שתהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ככל הניתן. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים אוניברסליים, ולכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה בפה מלא שאינה רוצה שלום?

אך בעולם של היום אפילו כרטיס ברכה אינו מעל לכל חשד, וקבוצה של נשים כמוני וכמוך שיושבות מחוץ למעון ראש הממשלה ומונחת נגד המלחמה הבאה הן ללא ספק שמאלניות. כל מה שהיה צריך זאת פגישה קצרה עם שרה נתניהו כדי להרוס שנה שלמה של הליכה זהירה על קצות האצבעות.

לאחר יותר מ30 ימי צום כשהגברת הראשונה מצאהסוף סוף זמן להפגש עם הנציגות של תנועת הנשים הגדולה ביותר שקמה אי פעם בישראל (ובה יש גם מספר רב של אמהות לחיילים), היא שלחה אותן לשבת מול ביתו של אבו מאזן ברמאללה כי הוא האחראי לכישלון השיחות (הארץ 12/8)

בזמן שהמילה שמאל התדרדרה מתפישת עולם לגיטימית לתואר גנאי שהוא כמעט שם נרדף לבוגד, אני מקווה שהמיתוג ״פעילות שמאל״ אינו נסיון ציני לשבור את רוח התנועה כדי לעצור את היוזמה החשובה הזאת.

אני שמחה לדווח שאף אחד לא הצליח לשבור את רוח הפעילות בנשים עושות שלום. התנועה ממשיכה לפעול ברחבי הארץ כדי להגביר את המודעות לצורך בהסכם מדיני. מתוכננים ארועים בקנה מידה ארצי ובסוכות תתקיים צעדה המונית לכוון ירושלים.

נקווה שהפעם, שלא כמו לפני שנה, צעדת התקווה של נשים עושות שלום תעורר סוף סוף את המנהיגים בשני הצדדים. כבר עייפנו לשמוע את כל התירוצים מדוע מנהיגינו לא מסוגלים לעשות שלום.

http://blogs.timesofisrael.com/strong-and-purposeful-women-wage-peace/

אמהות כהכשרה לתפקיד ראשת ממשלה

אמנם אנדריאה לידסום נאלצה להסיר את מועמדותה לתפקיד ראשת ממשלת בריטניה כיון שטענה שתרזה מיי אינה מתאימה לתפקיד כי איננה אם, מעודד לראות שסוף סוף אמהות מקבלת את ההערכה הראויה כהכשרה מושלמת לתפקיד רם.

אכן לג׳נגל אמהות וקריירה בעולם של היום נדרשת אותה יצירתיות ותושיה שמנהיגים צריכים. האנקדוטה הבאה היא דוגמא מעוררת השראה, אך בו זמנית גם מעידה על הקשיים שיש לאמהות צעירות בעולם העסקים.

בתה הקטנה של אם תל אביבית חגגה יום הולדת בגן, והזהירה את אמה לבל תאחר. אם כן איימה שתפטר את אמה מתפקידה.

ביום המיועד היתה לאם ישיבה שאמורה היתה להסתיים חמש עשרה דקות לפני תחילת המסיבה. כיון שהיתה זאת שעת הפקקים ידעה שאין סיכוי שתצליח להגיע בזמן למסיבה. לכן ארגנה מראש אופנוע שליחויות שחיכה לה למטה בסיום הישיבה, והביא אותה על כנפי נשרים ליום ההולדת--בזמן

הפעם הזאת הבעיה נפתרה, אך אני תוהה על אותן פעמים שבהם לא נמצא פתרון, וגם על המחיר הגבוה שמשלמות האם ובתה כדי שהאם תוכל להשאר במשרתה. אף אחד לא מוקיר סוג כזה של פתרון בעיות, זה חלק מהגדרת התפקיד של אם. יותר מזה לרוב לא מדברים על זה כדי חס וחלילה שלא יחשדו בסולם העדיפויות של אותה אם. במאה ה21 עדיין מצפים מהאמא להתייצב ביום ההולדת מוקדם עם עוגה משוכללת, רצוי מתוצרת בית, וחיוך רחב.

הסיפור מדגים אם אמיצה שחושבת מחוץ לקופסא ומוצאת פתרונות חדשניים. אלו אכויות נדירות ונחשקות בעולם העסקי ובפוליטיקה. אך זאת גם אמירה עצובה על החברה שלנו בה על אם לסכן את חייה, מילולית, כדי להגיע למסיבת יום ההולדת של בתה.

במשך דורות נשים נאבקו עם בעיית שלוב הבית והעבודה. כבר בשנות החמישים הפמניסטית החשובה סימון דה בובואר התנגדה לעבודת נשים מחוץ לבית בגלל שזה הטיל עליהן משא כפול.

לא הרבה השתנה מאז, אם מדובר באם צעירה או אשה מבוגרת מקום העבודה באופן כללי אינו ידידותי לנשים. דה בובואר עצמה בחרה לא להנשא או להקים משפחה וחסכה לעצמה את כל הבעיות.

ברור שאנדריאה לידסום לא היתה צריכה לומר את מה שאמרה על חברה לדרך, וברור שנשים ללא ילדים יכולות להיות מנהיגות נפלאות, אך הגיע הזמן לראות אמהות כאחד ההשגים החשובים המופיעים בקורות החיים של נשים.

http://blogs.timesofisrael.com/motherhood-revisited-in-defense-of-andrea-leadsom/

Motherhood Revisited: In Defense Of Andrea Leadsom

Although Andrea Leadsom  had to withdraw her candidacy over her suggestion that Theresa May could not become prime minister because she has no children, it is encouraging to see that for once motherhood gets its due recognition as one of the qualifications for a top job.

Indeed juggling motherhood and career in today’s world requires the kind of creativity and resourcefulness that leaders should possess. The following is a an inspiring, yet somewhat disturbing, example of the challenges of an Israeli mother, in the relentless business world. Her daughter celebrated her birthday at the preschool and had warned the  mother that if she failed to show up to the party on time, she would dismiss her as a mother.

On the appointed day the mother had to attend a meeting which was due to end fifteen minutes prior to the party. As it was rush hour, she knew that she would never get from the center of Tel Aviv to the party on time. Desperate times called for desperate measures, thus she had planned ahead and hired a delivery motorcyclist who waited for her at the end of the meeting and raced  through heavy traffic to the school: She wasn't late.

That time the mother found a solution, but I have to wonder about all the other instances when she couldn't, and about the high price that the mother and her daughter have to pay, so that the mother could keep her job. Most mothers are not praised for their resourcefulness, it is part of their job.  Moreover, this type of solving problem is silenced because it may hint to the fact that those women don’t have their priority straight. Even in the 21st century mothers are still expected to be at the birthday early with an elaborated home made cake and a big smile.

The story demonstrates a  brave mother who thinks outside the box and comes up with innovative solutions. Those are rare and sought after qualities in both the business world and in politics. However, it is also a  sad comment on our society when a mother  has to literally risk her life to get to a her daughter's birthday party on time.

For generations women have been wrestling with the issue of combining home and work. The great Feminist Simone de Beauvoir in The Second Sex, (1953) was against women's employment and argued that combining home and work meant a burden of the ‘double day’ which underpinned the subordinate position of women in society. She further details the hardships in store for women, at all professional levels that attempt to combine marriage and work.

Things have not changed much, whether you are a young mother balancing work and children, or an older mother attempting to get back in, the workplace in general is not a friendly environment for mothers of all ages. De Beauvoir, who wrote about the plight of working married women, never married; it was her way of never facing that problem.

Obviously Andrea Leadsom should not have said what she said about a fellow sister, and of course women without children could be great leaders.  But it is high time to recognize motherhood as one of the  achievements listed on a woman’s CV.

The essay appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/motherhood-revisited-in-defense-of-andrea-leadsom/

The Kid Who Ran Away from School and Children Books' Justice

This school year, twice a week, I have been reading together with a young friend. He is  9-year-old, very curious and intelligent, and has his own ideas about everything. He is also a new immigrant from Russia who needs some help with his Hebrew.

Since reading, even in a foreign language, is supposed to be fun we choose together enjoyable books and  take turns reading aloud. My friend reads one page and I read the next. We usually read like that for half an hour (about six or seven pages), and then as a reward, I read to him till the end of the chapter.

My young friend is resourceful and always looks for the shorter pages to read out loud. So we negotiate and exchange a long page, which I read, with a shorter one which he reads.

Reading together is not only about improving his reading skills or his vocabulary. Of course we talk about concepts and unfamiliar words that appear in the text, but it is mainly a  great opportunity to think of and develop ideas. We discuss our opinions and to share personal stories. This is how I learnt about a trouble in my young friends’ life.

Apparently, during the recess another boy hit him, and when my friend reported the incident to the principal, nothing was done. He was frustrated and the next morning, when it happened again, he literally jumped the high fence and ran away from school.

This is a classic children book story: in order to get the attention of the adult world, a child does something extreme. In real life it usually doesn't happen. Thus, my young  friend was punished for running away, his mother was called into the principal office, and he was suspended for one day. That was the arbitrary law

In books the outcome would have certainly been different, after the child was found he was reproached for making every one worried. Then the grownups involved, the principal, the teacher and the parents, apologized to him and asked forgiveness for not paying attention to his plight. This is poetic justice.

When we met to read again my friend was  troubled by what had happened. Children know instinctively what is fair, and as literature is a great training for understanding concepts, he understood very well the difference between justice and the law.

Poetic justice is important to everyone, but it is extremely crucial for  children in order to form a confident and positive outlook of the word. I am sorry that in this case the school chose to ignore it. Moreover, how is it possible that no one asked what made a little boy feel that the outside world was safer than the school, which is supposed to be the safest place for our children.

Reading literature is a great preparation for life, as it is made of examples, stories with characters and situations, it enriches the repertoire of responses and provides tools to analyze the world. Perhaps the grownups in the school: the principal and the teachers, should reread children literature in order to remember to treat children more fairly.

The essay appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/the-kid-who-ran-away-from-school-and-children-books-justice/

הילד שברח מבית הספר והצדק שבספרי ילדים

בשנת הלימודים האחרונה, פעמיים בשבוע, קראתי ספרים יחד עם ילד בן 9. הוא ילד סקרן ואינטליגנטי ויש לו דעות משלו על כל נושא שבעולם. הוא גם עולה חדש מרוסיה ולכן צריך עזרה עם העברית.

כיון שקריאה, אפילו בשפה זרה, אמורה להיות כף אנחנו בוחרים יחד ספרים  וקוראים בקול רם: עמוד אחד הוא ועמוד אחד אני. כעבור חצי שעה, כפרס, אני ממשיכה לקרוא לו עד סוף הפרק.  

חברי הצעיר הוא בעל תושיה ותמיד מעדיף לקרוא את העמודים הקצרים. אנחנו מתמקחים ומחליפים עמוד ארוך בקצר וההיפך.

הקריאה בקול רם היא לא רק דרך לשפר את כישורי הקריאה שלו, או את אוצר המילים. כמובן שאנחנו מסבירים מושגים ומילים חדשות בטקסט, אך זאת בעיקר הזדמנות לחשוב ולפתח רעיונות. אנחנו משוחחים וגם משתפים בסיפורים אישיים. כך יצא שלמדתי על ארוע מטריד בחייו של חברי הצעיר.

התברר שבזמן ההפסקה ילד הכה אותו. כשחברי התלונן למנהלת שום דבר לא נעשה. הוא היה מתוסכל ולמחרת, כשזה קרה שוב, הוא קפץ מעל הגדר וברח מבית הספר.

הנה לנו עלילה קלסית של ספר ילדים. ילד נוקט בפעולה קיצונית על מנת להסב את תשומת לב  המבוגרים. בעולם האמיתי זה לרוב לא קורה.  בתגובה לבריחה חברי נענש, אמו הוזמנה למנהלת והוא הושעה ליום אחד. זהו החוק השרירותי.

בספרים התגלגלות המקרה היתה קורית לגמרי אחרת. לאחר שהילד נמצא כמובן שגוערים בו על כך שהדאיג את כולם. אך לאחר מכן, כל המבוגרים שבסיפור: המנהלת, המורה וההורים מכים על חטא על כך שלא שמו לב למצוקתו, והוא הולך לישון שמח וטוב לב. זה צדק פואטי

כשנפגשנו שוב לקרוא, חברי הצעיר היה מעורער ממה שקרה. ילדים יודעים באופן אינסטינקטיבי מה זה צודק ( פייר), וכיון שקריאת ספרות זאת הכשרה מצוינת להבנת מושגים, הוא הבין היטב את ההבדל בין חוק לצדק.

צדק פואטי חשוב לכל אחד אך  הוא בעיקר הכרחי לילדים כדי שיוכלו לפתח גישה בטוחה וחיובית לעולם. חבל מאד שבית הספר בחר להתעלם מזה. יותר מזה, איך אפשר להסביר שאף אחד לא שאל את עצמו מה גורם לילד להרגיש שהעולם בחוץ יותר בטוח מבית הספר שאמור להיות המקום הבטוח ביותר לילדינו.

קריאת ספרים היא הכנה נפלאה לחיים, כיון שספרות מורכבת מדוגמאות, דמויות ומצבים, היא מעשירה את רפרטואר התגובות ונותנת כלים לנתח את העולם. 

אולי כדאי שהמבוגרים בבית הספר יקראו שוב ספרות ילדים מכוננת כדי לזכור 

   להתייחס לילדים בצורה יותר צודקת

http://blogs.timesofisrael.com/the-kid-who-ran-away-from-school-and-children-books-justice/

מזל הביש של חולי הסרטן

בעלי אובחן עם סרטן ריאות שלב 4 בערך שנה וחצי לאחר שטופל בהצלחה בסרטן הערמונית. כששאלנו את הרופא האם שני הסרטנים קשורים אחד בשני, הרופא ענה שלא, ושזה מקרה קיצוני של מזל ביש.

הוא נפטר לאחר חמישה חודשים, ואז התחלתי לשמוע הערות מאנשים שונים בנוגע לחלקו של בעלי בגורלו המר. הם לא אמרו בדיוק שזאת היתה אשמתו שמת, אך רמזו שאולי זה היה קשור בילדות עשוקה, או בי. הם גם התענינו לדעת אם עישן, אם לא היה מרוצה בעבודה, אולי לא עשה פעילות גופנית או אכל יותר מידי בשר אדום.

אותם אנשים טובים ששתפו אותי בתהיותיהם ושאלו על סגנון חייו של בעלי ועל מצבו הנפשי חשבו בודאי שאם אדע את הסיבה, אוכל להתגבר יותר בקלות על האובדן. זה לא קרה.

האמירות העקרות האלו היו במיוחד מכאיבות כשבאו מאנשים שהערכתי. באחד מהניסיונות שלי להתמודד עם הכאב השתתפתי ברטריט עם גורו ישראלי נערץ.

מטרת סוף השבוע הזה היתה לעזור למשתתפים למצוא את האושר הפנימי. הגורו העביר כמה הרצאות ובאחת מהן טען שחוסר אושר גורם לסרטן. לא יכולתי יותר להתאפק ואמרתי שזה לא בהכרח נכון. שמתי לב שהגורו נעלב ממני, הוא בסך הכל רצה לעזור לנו להיות יותר מאושרים.

אבל אני יודעת שצדקתי, לא היה דבר בביוגרפיה של בעלי, במצבו הנפשי או הפיזי שיכול היה להצביע שימות בגיל 55 מסרטן. הוא אהב את משפחתו, היה מאד מרוצה בעבודתו כפרופסור באוניברסיטת תל אביב, והסטודנטים שלו ועמיתיו כיבדו והעריכו אותו ואת פועלו. בסולם של אושר מ1 עד 5 בעלי נמצא באופן יציב בשלב 4. הוא התעמל, שמר על תזונה נכונה, לא הסתכן ללא צורך, לא עישן ולא היו לו הרגלים גרועים אחרים.

אסונות קורים לאנשים גם ללא סיבה וסרטן אינו שונה מכל אסון אחר. היתה לי הקלה גדולה לקרוא מאמר בניו יורק טיימס מאת דניס גריידי (מ 5 בינואר) ״ההתקפה האקראית של הסרטן.״ המאמר מדווח שלמרות שזה נשמע לא רציני לומר שסרטן נגרם ממזל ביש, זה בדיוק מה שגילה לאחרונה מחקר רציני. מזל הביש נובע מ״שגיאות״ גנטיות או מוטציות שקורות כאשר תאים בריאים נחלקים.

״מזל ביש״ לא נשמעת כאבחנה רפואית, אבל באותו יום כמעט לפני 9 שנים כשהסתכלתי על בעלי כששוחח עם רופאו, היה ברור שהוא הבין בדיוק למה התכוון הרופא. יותר מזה, הוקל לו לדעת שהוא עצמו לא יכול היה לעשות דבר למנוע את מה שקרה.

סרטן לא קשור בצדק פואטי: או במידה כנגד מידה, הוא יכול להכות בכל רגע, בהפתעה.

אז מה היא המילה המדעית למזל ביש?

http://blogs.timesofisrael.com/the-bad-luck-of-cancer-patients/

The Face of Jewish Settlers In Hebron: The Sheriff

I admit that there is a lot I don’t know, and don’t understand, about Hebron.  But when you walk along the deserted Shuhada street,  the former busy main road of Hebron which under occupation is renamed "King David" street, it makes you cringe.

The walking tour of Hebron included all the tiny Jewish settlements right in the heart of the old city. It was hard not to notice that the signs of the streets were written in Hebrew. Opposite Beit Hadassah settlement U saw steps with the name "The Steps of Hope."

There was very little hope in this tour, Palestinians are not allowed in those areas,  and Hebron is just like a ghost town in an American Western. It is a desolate city where the streets are controlled by a strong man, a kind of self appointed sheriff aided by young loyal deputies.

The sheriff's name is Ofer Ohana, he lately became a household name when, among his other feats in Hebron, he was involved in the case of Elor Azaria, an IDF soldier that shot and killed a neutralized Palestinian terrorist. Ohana was the ambulance  driver who was filmed kicking the knife toward the Palestinian terrorist, (allegedly to cover up for Azaria shooting an unarmed man) (Ynet June 26th)

I was in Hebron twice and in both times I saw Sheriff Ohana controlling the streets with his young deputies. Since most tours to Hebron are perceived by them as a threat, they were there to  protest.  They used mega phones, boom boxes with loud music, jumped in front of cameras, shouted, and mingled with the visitors holding big flags of Israel. It was clear that the show was orchestrated by Ohana  and that the boys were there at his beck and call.

The Israeli police did not interfere and the soldiers who were there kept quiet.  Nobody said anything to the boys who were harassing the visitors.  Actually I read testimonies of soldiers who wrote that Ohana was very warm and hospitable toward them, and invited them over for Shabbat dinner. I wonder if this type of fraternization should be allowed. The soldiers in Hebron have an impossible assignment, surely by feeding them and making them feel at home, Ohana forms alliances in the army as he exploits the plight of those young soldiers to promote his political and ideological agenda.

Ohana is not only an ambulance driver in Hebron, he is also the head of the Gutnik  visitor center next to the Cave of the Patriarchs. No doubt he is the face of the Jewish settlers in Hebron.

But on the walk back to the van, I was followed by another settler, a middle aged woman who kept filming me. Finally she said, “you haven’t heard our side of the story.” I told her that I was aware that there was  more to the story, and that in my previous tour when we visited the hilltop Tel Rumeida (the most extremist settlement), a distressed older woman pushed me and threw water in my face. I wasn't angry because I found out that she was the widow of Rabbi Shlomo Ra’anan, who was murdered in 1998 by a Palestinian terrorist.

The settler listened quietly and then said, “ this was my mother, Rabbi Shlomo Raanan was my father.”

This is a losing proposition, even a powerful sheriff like Ofer Ohana could not protect his flock from thousands of imprisoned Palestinians who have nothing to lose. The murder of Rabbi Shlomo Ra’anan is just one example. The tragedies of recent days should finally convince our government to take responsibility and declare that the state of Israel should not allow its citizens to live in Hebron.
The essay appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/the-face-of-jewish-settlers-in-hebron-the-sherif/

השריף של מתנחלי חברון

אני מודה שאני לא מבינה מספיק בסוגיית חברון, אך כשהולכים לאורך רחוב שוהידה, שהיה פעם הרחוב ההומה בעיר, והיום תחת הכיבוש הוא לא רק שומם אלא גם שמו שונה לרחוב דוד המלך, הלב מתכווץ.

הסיור הרגלי בחברון כלל את כל ההתנחלויות הזעירות בלב העיר העתיקה. היה בולט ששלטי הרחובות היו בעברית. מול התנחלות בית הדסה, ראיתי את ״מדרגות התקוה.״

אך היתה מעט מאד תקווה בסיור. לפלסטינים אסורה הכניסה לאזורים אלו. חברון היא עיר רפאים שכאילו נלקחה ממערבון אמריקאי, ורחובותיה נשלטים על ידי איש חזק, מעין סוג של שריף.

שמו של השריף הוא עופר אוחנה ולאחרונה שמו הפך למוכר כי היה מעורב בתקרית החייל היורה אלאור אזריה. אוחנה נהג באמבולנס וצולם כשהוא בועט בסכין ומקרב אותה למחבל שהיה שכוב על הרצפה, לכאורה כדי ליצור מראית עין שהמחבל היה עלול להגיע לסכין ולהוות איום לפני שבוצע לעברו הירי.

בשתי הפעמים שביקרתי בחברון ראיתי את שריף אוחנה שולט ברחוב בעזרת חבורת סגנים צעירים. כיון שמרבית הסיורים בחברון נתפשים על ידיהם כאיום, הם תמיד נמצאים בשטח. הם הביאו איתם מגפונים, בום בוקס עם מוזיקה חזקה, קפצו מול המצלמות והטלפונים הניידים, צעקו ונעמדו בתוך הקבוצה מניפים דגלי ישראל עצומים. היה ברור שההופעה בוימה והופקה על ידי שריף אוחנה, והנערים הם עושי דברו הנלהבים.

המשטרה שהיתה בשטח לא התערבה וגם לא החיילים שעמדו שם בשקט. אף אחד לא העיר לנערים המציקים. קראתי עדויות של חיילים שסיפרו שאוחנה הוא איש חם ומכניס אורחים והם התארחו בביתו לארוחת שבת. אני תוהה האם זה ראוי? האם אין כאן חציית גבולות. עומדת בפני החיילים בחברון משימה בלתי אפשרית ואוחנה כורת בריתות עם הצבא, מאכיל את החיילים ודואג להם על מנת לחזק את כוחו ולקדם את האג'נדה הפוליטית והאידאולוגית שלו.

אוחנה הוא לא רק נהג אמבולנס, בין תפקידיו הרבים כשריף חברון הוא גם מנהל מרכז המבקרים של מתנחלי חברון שנמצא ליד מערת המכפלה.

בדרכי למיניבוס הלכה לידי מתנחלת, וצילמה אותי משוחחת עם מישהי מהקבוצה שלנו. לפתע פנתה אלי והזמינה אותי להפגש איתה כדי לשמוע את הסיפור שלה. עניתי לה שבביקורי הקודם שפכה עלי מים אחת המתנחלות והסתבר שהיא אלמנותו של הרב רענן שנרצח. הוספתי שאני כאלמנה הרגשתי אליה אמפטיה. לתדהמתי אותה צלמת סיפרה לי שהיא הבת של האלמנה רענן ואביה היה הרב שנרצח.

זה סיפור עצוב ומורכב, אפילו שריף חזק כעופר אוחנה לא יכול להגן על צאן מראיתו מאלפי הפלסטינים הכלואים בחברון שאין להם מה להפסיד. הרצח של הרב רענן היה רק דוגמא, הטרגדיות של הימים האחרונים מוכרחות סוף סוף לשכנע את הממשלה לקחת אחריות ולהודיע שמדינת ישראל אוסרת על אזרחיה לגור בחברון.

http://blogs.timesofisrael.com/the-face-of-jewish-settlers-in-hebron-the-sherif/