שבועות חג האלמנות

החגים הם זמן קשה לא/נשים בודדים וכמובן גם לאלמנות שבשבילן כל חג הוא תזכורת למה שהיה ואיננו עוד. יש חגים שהם קשים במיוחד בשבילי כמו ראש השנה ופסח, אבל אני הכרזתי על שבועות כחגה של האלמנה המבוגרת
באופן מסורתי קוראים בשבועות את מגילת רות, אני מציעה קריאה קצת אחרת:

אלמנות היא אחד הנושאים המרכזים של מגילת רות. העלילה מתחילה במואב שם אנו פוגשות שלוש אלמנות נעמי ושתי כלותיה ערפה ורות. נעמי האלמנה המבוגרת עברה טרגדיה כפולה (ואולי משולשת) היא איבדה לא רק את בעלה אלא גם שכלה את שני בניה. בנוסף, היא גם בודדה וחסרת כל בארץ זרה בעוד כלותיה שתיהן מואביות.

בתנ"ך האלמנות והיתומים נחשבים לפלח האוכלוסיה החלש והפגיע ביותר בחברה, אך במהרה מסתבר שנעמי אינה חסרת ישע. היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולחזור ממואב לישראל. היא מציעה לשתי כלותיה להישאר במולדתן. עורפה נענית להצעה. למרות שהחלטתה מוזכרת במקרא רק בשורה קצרצרה, חשוב לציין שהבחירה של עורפה מעידה על נחישות ואומץ. היא מוותרת על משפחתה ועליה לנסות ולבנות את חייה מחדש בעצמה.
בחזרתן לישראל נעמי לוקחת על עצמה את הטיפול והדאגה לכלתה הצעירה האלמנה רות. כדי להבטיח את עתידן נעמי מתכננת מהלך יצירתי של השבת נכסי המשפחה. מימושו יתאפשר רק על ידי השאת רות לחתן ראוי ומתאים, מאותו השבט.

לאורך ההיסטוריה אלמנות רבות בספרות ובחיים האמיתיים עשו בדיוק כך. אך בניגוד לספרות שם נישואי נוחות מוצגים לעיתים קרובות, כאופורטוניזם קר, בזמן התנ״ך לשאת אלמנה צעירה היתה חובת הרווק מאותו השבט. המספר המקראי מבהיר שלא רק רות מקבלת את סמכותה של נעמי, גם בועז, החתן העתידי, מזהה את כוחה ומכבד אותה כראש המשפחה
מגילת רות היא דרמה מרתקת המדגישה אחווה נשית, אך בשבילי כאלמנה היא הרבה מעבר לזה. המגילה  בשבילי, ואולי גם בשביל אלמנות אחרות,  היא השראה להיות אמיצה, לקחת מנהיגות ולשנות את המציאות שלנו ושל סביבתנו

עם הספר לא ברשימת המדינות האורייניות

שבת הוא ערב שבועות החג בו אנו חוגגים את מתן תורה בהר סיני. מתנה זאת הפכה אותנו לעם הספר ובמשך ההסטוריה הזהות היהודית היתה תמיד קשורה בתורה וכך התרגלנו לחשוב על עצמנו כעם הספר.

אבל זה כבר לא בדיוק כך, ברשימה של 10 המדינות האורייניות שהתפרסמה לאחרונה בגרדיאן פינלנד זכתה במקום ראשון וישראל אפילו לא נכנסה לרשימה. ג'ון מילר שערך את המחקר מאמין שפינלנד, נורווגיה, איסלנד, דנמרק, ושבדיה הגיעו לחמשת המקומות הראשונים הודות לכך שתרבותם רואה בקריאה ערך.

המחקר לא מתייחס רק לתוצאות מבחני קריאה בסיסיים אלא מביא בחשבון ״מאפייני התנהלות אוריינית״ כלומר מכמת את מספר הספריות האקדמיות, ציבוריות ובית ספריות, מספר הספרים הקיימים בספריות אלו וכו.

כאשר רק מבחני קריאה בסיסיים נלקחו בחשבון

סינגפור, דרום קוראה, יפן, וסין הגיעו לראש הרשימה. אבל כשהתווספו למשוואה מאפייני ההתנהלות אוריינית, אף אחת ממדינות אלו לא הגיעה לרשימת ה25 העליונות.

המחקר מוכיח מה שרבים מאיתנו מרגישים בצורה אינטואיטיבית, שחשוב מאד לקרוא.

מסקנות המאמר הן שהתנהלות אוריינית הינה קריטית להצלחתם של יחידים ושל מדינות בכלכלת הידע שמאפיינת את העתיד הגלובלי שלנו.

בריטניה הגיעה למקום ה19. דיאנה ג׳ארלד, יושבת ראש ארגון לקידום הקריאה, הביעה את אכזבתה מהתוצאה: ״אנחנו בני העם של שיקספיר ודיקנס, יש לנו מסורת ספרותית מדהימה. אנחנו עושים עבודה חשובה בללמד ילדים לקרוא, אך חייבים להדגיש את חדוות הקריאה״.

גם כאן בישראל לעם הספר יש לנו מסורת ספרותית מדהימה. גם אנו עושים עבודה חשובה ומלמדים את ילדינו לקרוא מוקדם, אז מה קרה לנו, למה חדלנו להיות מדינה אוריינית?

יש לכך בודאי סיבות רבות וחשובות אך אתרכז בסיבה אחת ברורה. ב10 השנים האחרונות משרד החינוך והתרבות התפצל לשניים. איך ניתן להפריד בין חינוך לתרבות?

לא ניתן. זה היה צעד פוליטי ציני שמעיד על על שממשלות ישראל לא מתייחסות ברצינות לחינוך ולתרבות. יותר מזה, מנהיגנו לא מבינים את התפקיד המכריע שיש לחינוך ולתרבות בעיצוב העתיד של מדינתנו. ברור שסכום החלקים קטן כאן מהשלם ולמרות ההשקעה בחינוך (מקום שני אחרי ברזיל) זה לא הפך אותנו למדינה אוריינית.

בשבת יהודים רבים ישתתפו בתיקון ליל שבועות. הלמוד הלילי הוא הרבה מעבר לסתם קריאה בתורה, זאת הזדמנות ללימוד הומניסטי ופילוסופי של המקורות. מנהג התיקון התחיל בצפת במאה ה16. זה העבר שלנו, וזאת בדיוק הגישה שאותה כדאי להשיב לתרבות שלנו היום.

ולעניין הקריאה, לפי תוצאות מחקר האוריינות אם ילדינו ומדינתנו מעונינים להצליח בעולם של מחר כדאי לפתוח ספר כבר היום.

http://blogs.timesofisrael.com/people-of-the-book-did-not-make-the-top-10-list-of-literate-nations/