מדוע הפגנתי היום בסולידריות עם אחיותי בארצות הברית?

בהרצאה ששמעתי לאחרונה ״מי ניפץ את הפמיניזם? האחריות של זכויות היתר,״ החוקרת הפמיניסטית אמה ריס מנתה שני גורמים לפחות האחראים לאותו שבר. הראשון הוא נאו-ליברליזם שהיינו עדים לפופולריות שלו בתוצאות הבחירות האחרונות בארה״ב. השני, לרוע המזל, הוא נשים עצמן. הוכחה לכך ראינו במספר המפתיע של נשים שהצביעו לטראמפ למרות הבוז המפורסם שלו לנשים וההטרדות המיניות שביצע ללא חרטה.

לאות סולידריות עם אחיותי בארצות הברית הגעתי הבוקר בשעה 10 לכיכר רבין. בנוסף להפגנה שלנו מתוכננים היום עוד 600 מצעדים ב57 מדינות. קראתי שהצעדה נגד דונלד טראמפ הפכה ליום של אקטיביזם בינלאומי.

הסיבות שלי להפגנת סולידריות הן גם אישיות. שתי בנותי נולדו בארה״ב וחיות שם. החיים של נשות קריירה אף פעם לא היו קלים, אבל כעת כשמישהו כטראמפ הוא הנשיא, יש לנשים האמריקאיות ממה לחשוש.

איני רוצה להיות לא נאמנה לנשים או למשימה שלנו כפמיניסטיות, אבל לכל הנשים שבחרו בטראמפ אני רוצה לתאר את המציאות הקשה שבנותיהן, אחיותיהן, ונכדותיהן מתמודדות איתם בחייהן יום יום בציבוריות האמריקאית.

במשך דורות רבים נשים נאבקו כדי לשלב עבודה/קריירה עם משפחה. אם את אם צעירה שמנסה לג׳נגל את כל המשימות, או אשה מבוגרת שמנסה למצוא עבודה, עולם העסקים אינו סביבה ידידותית לנשים ואמהות בכל הגילאים. למרות שכדי להתקדם בקריירה על נשים לשלם מחיר יקר, הפיצוי שלהן--המשכורת אינה משקפת מאמץ זה ולרוב היא נמוכה משל הגברים.

אבל הפער במשכורות אין פירושו שנשים זוכות ליחס מועדף בגלל מאמציהן, להיפך. נשים יודעות שלא ישכרו אותן אם יופיעו לראיון עבודה בהריון. אם כבר יש להן עבודה, ״חופשת״ הלידה בארה״ב היא קצרה ואפילו מגוחכת. וכשאותה אשה חוזרת לעבוד עליה להוכיח שהאמהות לא דרדרה את יכולותיה.

רק לפני שנתיים,חברות פרטיות כאפל ופייסבוק, במסווה של דאגה לנשים, הודיעו שהם יממנו טיפולי הקפאת ביציות לעובדות בחברה. כך החברות משתלטות על השעון הביולוגי של נשים ומכוונות אותו לפי לוח הזמנים שלהם.

העשור בין 30--40 הוא קריטי לקריירה של כל עובד, אך הוא גם ההזדמנות האחרונה של נשים להביא לעולם תינוק בריא, ולעיתים גם ההזדמנות האחרונה שלהן להיות אמהות. כמו המשל על למכור את נשמתך לשטן, הצעד הציני הזה יכול להזיק לנשים כיון שהוא מרגיע אותן, ומשכיח מהן את העובדה שהזמן חולף.

ואם כבר מזכירים חברות פרטיות, העם האמריקאי בחר כנשיא את התגלמות איש העסקים הציניקן. אנו הנשים נלחמנו כדי להגיע להיכן שאנחנו נמצאות, והדרך עוד מאד ארוכה, האם אנחנו יכולות להרשות לעצמנו לוותר על הכל?

הנשים שצועדות היום בכל העולם אומרות לא.

http://blogs.timesofisrael.com/why-i-marched-today-in-solidarity-with-my-american-sisters/

צרכנות ראווה וראש הממשלה של כולנו

הדיון לאחרונה בסיגרים המשובחים והשמפניה לא חדש. סגנון החיים הבזבזני של ראש הממשלה ידוע לכל הישראלים' וגם לאלו שגרים בחו״ל.

יתכן אפילו שנתניהו מוערך הרבה יותר בגלל התאבון שלו שאינו יודע שובע לכוח ומנעמי החיים.

לפני שנתיים בפברואר 2015 כתבתי פוסט על הנושא. לאור השערוריות החדשות המאמר אולי יכול להחשב קצת נאיבי, אך כיון שענינו הכיסופים הפרובינציאלים של ישראלים להפוך לעשירים וחשובים כמו עמיתיהם בארה״ב אני מאמינה שהוא עדיין רלוונטי.

*****

כשלמדנו בארה״ב באוניברסיטה ציבורית במערב התיכון, בא לבקר אותנו חבר שלמד עם בעלי בטכניון. בערב ישבנו יחד ודיברנו על אוניברסיטאות ודוקטורט. אותו חבר טען שאם האוניברסיטה אינה שייכת ל״ליגת הקיסוס״ אין שום טעם לחצות בשבילה את האוקיינוס. אני זוכרת כמה הופתעתי מההכרזה הזאת. אמנם הטכניון הוא בהחלט מוסד ראוי, אבל לא שמתי לב שהסטודנטים שלמדו שם היו טובים יותר מעמיתיהם באוניברסיטה בה אנחנו למדנו.

ובכל זאת, כנראה סטודנטים בטכניון האמינו שהם ראויים לטוב ביותר ולא יתפשרו על איכות.

נזכרתי בגישה הזאת כששמעתי על ההוצאות המופרזות בביתו של ראש הממשלה נתניהו.

למרות ההתנהלות האריסטוקרטית של הזוג הראשון, בנימין ושרה נתניהו לא בני אצולה. בנימין נולד בשנת 1949 וכמו שאר התינוקות הישראלים באותו זמן לא נולד עם כפית של כסף. אלו היו שנות הצנע מ1949--1951 בהן כדי להתגבר על המחסור שאחרי המלחמה הממשלה הנהיגה שיטה של הקצבה. כדי לקנות את רוב המצרכים כל אחת ואחד היה צריך להרשם בחנויות מסוימות שם יכול היה לקנות בעזרת פנקס מיוחד. בעלי החנויות קיבלו סחורה שהספיקה ללקוחות הרשומים שלהם.

אלו היו שנים קשות ולא היה מספיק אוכל אפילו לילדים קטנים. ב1958 השנה בה שרה נולדה המצב הכלכלי השתפר , ולא היו הגבלות כאלו, אבל בישראל באותה תקופה לא היה שפע והורים נאלצו להאבק כדי לפרנס את משפחותיהם. כמעט לא היו אז עשירים.

למרות שכצברים שרה ובנימין נהנו מזכויות יתר, ולהוריהם היו בודאי יותר אמצעים מאשר לילדים במעברות, נראה ששניהם אף פעם לא התגברו על השנים הקשות של הצנע. אחרת מדוע הם מבלים את חייהם כמבוגרים בלהאכיל את הילד הרעב שבתוכם עם כל מטעמי העולם ובצרכנות ראוה.

היום בישראל, 60 שנה לאחר תקופת הצנע העשירים התעשרו מאד והעניים אביונים. ורבים הם אלו שבמעמדות הבינוניים שלא גומרים את החודש. באופן פרדוקסלי גברים זקנים, בגילו של בנימין נתניהו, ונשים זקנות, מבוגרות רק ב4 שנים משרה נתניהו, מקבלים רק 2000 ש״ח מביטוח לאומי. שרה ובנימין, כל אחד מהם, מוציאים כפול מזה על משלוחים ממסעדות.

כמו הצעירים בטכניון בשנות ה80 ראש ממשלתנו ואשתו מבולבלים. הם לא מבינים שלרצות את הטוב ביותר בשבילם אין משמעו שאיפה למצוינות. להיפך ההתנהגות הסנובית הפרובינציאלית שלהם גורמת מבוכה לכולנו.

ישנם משטרים, במיוחד בעולם השלישי, בהם המנהיגים שודדים את עמם והופכים למולטי מליונרים החיים בצורה בזבזנית וראוותנית.

נשמע מוכר?

http://blogs.timesofisrael.com/conspicuous-consumption-and-our-prime-minister/

סיפור אופטימי לשנה החדשה מנשים עושות שלום

2016 לא היתה שנה טובה לישראל, הפכנו יותר מבודדים מהעולם. לכן שכשהגעתי לאוקספורד לכנס על מנהיגות נשים דאגתי שכישראלית לא אתקבל שם בברכה.

אבל הנשים בכנס שהגיעו מכל העולם: מאיטליה, בריטניה, אירלנד, ראה״ב, אוסטרליה, דרום אפריקה, ערב הסעודית, קוויית, קנדה, פקיסטן, תורכיה, זימבבווה, גינה, וקזחסטן, בין היתר, היו כולן נחמדות. וכששמעו שאני פעילה בתנועת נשים עושות שלום, הן הפכו לממש ידידותיות.

למרות שלא נסעתי לכנס לדבר על נע״ש העניין הרב בתנועה שכנע אותי שחשוב לספר על התנועה כדוגמא למנהיגות נשית. בקשתי רשות להציג את נע״ש ותארתי את הפרויקט החשוב שלה: צעדת התקוה.

יותר משנה עבד צוות הפרויקטים של נע״ש המורכב מ5 נשים על צעדת התקווה. מטרת הפרויקט היתה לגרום ל״נשים עושות שלום״ להפוך לשם מוכר (מותג househol name) בציבוריות הישראלית ובחו״ל ולנטוע תקוה שתתכן כאן במזרח התיכון מציאות אחרת. מה שייחד פרויקט מורכב זה היה שהחזון, התכנון, והארגון כולו נעשה על ידי מתנדבות, במשך השנה בשלבים שונים, לפי הצורך, לקחו בו חלק מאות נשים ממעגלים שונים בתנועה. רק לקראת ההפקה נעזר הצוות בגורמים מקצועיים.

הצעדה היתה ארוע מתמשך בין שבועיים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון והסתיים בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך כל השבועיים מראש השנה עד סוכות (לא כולל שבתות וחגים) היו ארועים רבים וצעדות מקומיות באזורים שונים בארץ וגם כמה מחוות של צעדות סולדיריות בחוץ לארץ. בצעדה השתתפו אלפי נשים מכול הקשת הפוליטית, יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, ואלף פלסטיניות תושבות הגדה.

נשים עושות שלום היא תנועת שטח אזרחית, לא מפלגתית, ולא היררכית: יש בה 4 רכזות היגוי שמתחלפות כל כ9חודשים, חלוקה לאזורים, וצוותים שעוסקים בנושאים שונים: לקראת הצעדה התנועה כולה נרתמה. בחודש ספטמבר התנהל גם מבצע גיוס המונים במימונה. רק כדי לתת מושג על מורכבות המבצע ביום האחרון של הצעדה ה19.10 שתוכנן ביום השיא דאג צוות הפרויקטים ל100 אוטובוסים שהסיעו משתתפות וגם משתתפים מכל הארץ לעצרת בירושלים. על כל אוטובוס היתה ממונה פעילת תנועה.

זה לא פשוט לשמר את ההתלהבות והמחויבות של מתנדבות לאורך זמן, במיוחד באמצע הדרך ישנה ירידת מתח. וכיון שבשנה האחרונה ארגנה התנועה ערבי הקרנה של סרט המתאר את המאבק המוצלח של נשות ליבריה שהביא לסיום מלחמת האזרחים ומי שבלטה במאבק ובסרט (וגם זכתה על פועלה בפרס נובל היא אשה צעירה בשם ליימה בואי), צוות הפרויקט בחר בליימה כסמל והיא הוזמנה לישראל ולקחה חלק בשבוע השיא של הצעדה.

מהלך זה הוסיף מימד סמלי לפרויקט ארצי של הליכה ברגל: הצעדה הפכה להיות גם חלק ממאבק אוניברסלי של נשים במלחמות ובאלימות. כדי להדגיש אלמנט זה נערכו טקסים משמעותיים בכל מקום אליו הגיעו הצועדות. ליימה בואי עצמה נאמה לפחות ב5 טקסים ברחבי הארץ ובכל פעם דברה בכנות על כוח הנשים במאבק נגד אלימות וחשיבותן בפתרון סכסוכים.

כשבקשתי מ5 הנשים בצוות הפרויקטים לסכם במשפט אחד את צעדת התקוה, כל אחת לפי אופיה תארה את הפרויקט קצת אחרת, אבל היה מכנה משותף. הן דברו על כוח האהבה והתקוה, על אמון מלא בתוך הצוות. על משובים, גם קשים, אבל עם כוונה טובה שנועדה להצלחת הפרויקט, על תהליך קבלת החלטות בהסכמה של כולן, על חשיבה מחוץ לקופסא, על מחויבות ויכולות של נשים פרגמטיות מדיסיפלינות שונות, על גמישות וחוש הומור, על העזה נחישות, וכמובן גם על אחוה נשית.

אלו ערכים חשובים שמתבטאים גם בהתנהלות היומית של התנועה. אני מקוה שבשנת 2017 נשים עושות שלום תצלחנה לקדם הסכם מדיני באזורינו, או במילותיה של האמנית יעל דקלבאום שכתבה ושרה את תפילת לכבוד הצעדה:

אור עולה מהמזרח

מול תפילת האמהות

לשלום

https://www.youtube.com/watch?v=YyFM-pWdqrY

הפוסט הופיע במקורו באנגלית בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/a-hopeful-story-for-the-new-year-from-

women-wage-peace/

לכבוד יום המורה בישראל ה22.12.16

לכבוד יום המורה בישראל מאמר שכתבתי לפני שנה על המקצוע הטוב ביותר בעולם: מורה

הסצנה הראשונה של הסרט טורקי המרגש ״ילדות פרא״ מראה פרידה של מורה אהובה מתלמידתה הקטנה בסוף שנת הלימודים. התלמידה בוכה והמורה מרגיעה אותה ומבקשת שתכתוב לה. המורה הצעירה עוברת מהחלק האסייתי של תורכיה על שפת הים השחור לאיסטנבול. הסרט מסתיים בכך שהתלמידה, שחייה הפכו לבלתי נסבלים, בורחת מהבית עם אחותה הגדולה מרחק 1000 קמ כדי להגיע לבית מורתה. היא יודעת שרק עליה היא יכולה לסמוך, ולשם עליה להגיע, ואכן הפגישה המרגשת שלהן מוכיחה שצדקה. המורה כאילו ציפתה לה והילדה מצידה הגיעה לחוף מבטחים.

זה לא קורה רק בסרטים. זאת ראייה אידאליסטית של המורה המסור זה שמקדיש את עצמו לתלמידיו ויש כמובן הרבה דוגמאות כאלו בחיים ובאמנות.

למורה תפקיד משמעותי בעיצוב אישיותו של התלמיד הצעיר ואני בטוחה שכולנו יכולים לחשוב, ולהזכר במורה שהאמין בנו, תרם לנו, לא ויתר לנו או עלינו, עודד ודחף אותנו. את אותו מורה לא נשכח לעולם.

במוסדות ההשכלה הגבוהה, באוניברסיטאות ובאקדמיות תפקיד המורה שונה. אבל גם כאן, במיוחד בתארים המתקדמים, יש למורה/ מנחה תפקיד חשוב, והקשר בינו לבין הסטודנט הוא לא פחות משמעותי. בעלי שהיה פרופסור בפקולטה לנהול בתל אביב תמיד אמר קודם תמצא מנחה, כי זה הדבר החשוב ביותר בלימודי דוקטורט, ורק אחר כך נושא

תפקידו האמיתי של המורה, כמנחה ומנטור, לא יכול להצטמצם רק להנחייה מקצועית. מורה אמיתי אינו יכול להיות ותרן ורך, כדי לעשות את תפקידו נאמנה עליו להקפיד ולדרוש השקעה וחשיבה.

בשנים האחרונות מאז שמוסדות החינוך הפכו ליותר ממוסחרים והתחרות גברה האפשרות של מורים להמשיך להקפיד ולדרוש נשחקת. כשהדגש הוא על כך שהתלמיד הוא הלקוח, וזה תמיד צודק, יש לחץ על המורה להתפשר ולהיות פופולרי. פופולריות לא תמיד עולה בקנה אחד עם מצוינות. וכולנו מכירים גם את כל סוגי המשובים שמטילים מורא על מורים ועובדים

נראה שלהיות מורה מסור היום דומה קצת להליכה על חבל דק: נדרשים גמישות, חוזק, דמיון והרבה רצון להגיע למטרה. זה ממש לא פשוט. אך בשבילי סופו של הסרט הטורקי, והפגישה המרגשת של הילדה עם מורתה ממנה ברור שהילדה הגיעה הביתה, היא הוכחה נוספת מדוע בכל זאת ולמרות הכל אין מקצוע חשוב יותר ממורה.

שלוש שנים בלי אריק

בחלק האחרון של שירה של דליה רביקוביץ ״לזכרו של אנטואן דה סנט-אקזופרי״. המשוררת מלאת צער על כך ש״העולם כבר איננו מה שהיה/עשב ורוח,/רוח וחול./ זה בודאי מראה העולם/ שאין בו יותר /סנט- אקזופרי.

בהעדרו של סנט אקזופרי רק שברים נשארו ואין מה

שיאחה אותם. זהו עולם ריק ואנחנו, שנשארנו מאחור, מרגישים בדידות.

היום יום השנה למותו של הזמר הישראלי אריק איינשטיין 1939--2013, בשבת בה השרפות משתוללות בכל רחבי ישראל אני חשה בריק ומתגעגעת לקולו המוכר של הזמר האהוב. מבקר המוזיקה יואב קוטנר תיאר אותו כך: אריק איינשטיין הוא יותר מאשר הזמר הישראלי הגדול ביותר. אריק איינשטיין הוא ארץ ישראל האמיתית.״

הסופר המשורר והטייס סנט אקזופרי נעלם מעל שמי הים התיכון במשימה צבאית בשנת ,1944 בהיותו בן 44. באותה תקופה כבר היה אמן מוכר וטייס מפורסם. ולאחר העלמו הפך לאגדה.

בדומה, בשנת 1981 כשהיה בערך בגילו של סנט אקזופרי, אריק איינשטיין נעלם והפסיק להופיע בציבור. באותו זמן הוא כבר היה זמר ושחקן נערץ . הוא המשיך לעבוד לבדו ובשיתופי פעולה עם אמנים אחרים. היה לו כשרון מיוחד לגלות מוזיקאים יוצאי דופן ולהביא לידי בטוי את האכויות שלהם. הוא שר את שיריהם בקול צלול ומשוחרר ממניירות

קולו הפך לסמל של כל מה שחיובי בישראל, וגרם לנו לגעגוע לימים יותר פשוטים וטובים.

למרות העלמותו, אריק איינשטיין הפך למשמעותי וחשוב ביותר בסצנה המוזיקלית, בעצם גם הוא הפך לאגדה. זה כמעט בלתי נתפס איך אדם ביישן שבחר לשבת בבית יותר מ30 שנה נעשה גבור תרבות וסמל של ארץ ישראל האמיתית.

לפני שלוש שנים בהלויה שלו מישהו אמר שלכל אחד/אחת מאיתנו יש את האריק שלהם. זה יכול להיות חלק מהתשובה. רק מעטים זכו להכיר את אריק האדם אך כולנו הרגשנו שהוא שלנו.

כנערה קישטתי את קיר חדרי בתמונותיו, ובכסף הראשון שהרווחתי קניתי את סע לאט. הייתי בהופעה של אותו אלבום בגבעת

רם ב1974 ופעם אפילו כמעט נתקעתי בו באבן גבירול ליד מסעדת כתר המזרח. הוא היה כל כך גבוה ויפה תואר.

דליה רביקוביץ מסיימת את השיר לזכרו של אנטואן דה סנט- אקזופרי בשורות הבאות

אנשים אינם חיים לעולם/ וגם אנחנו לא לעולם/ אבל אלו נצל/ בפעם ההיא,/ במרס, בשנת ארבעים ושלוש הוא היה אתנו / גרגר

זורח,/ שושן ברוח,/ צוחק בעננים.

רביקוביץ צודקת, אנשים אינם חיים לעולם ואריק היה כמעט בן 75 במותו. אבל ביום כמו היום הייתי כל כך רוצה שיהיה איתנו. העולם היה מקום הרבה יותר טוב כשאריק איינשטיין היה בו

המאמר הופיע בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/three-years-without-arik/

The Refugee and You: "Somewhere" in Acre Festival for Alternative Theater

Stav Palti Negev has already proven that she could make a mesmerizing drama out of downers, those dreary topics that most of us wish not to think about.

In her play Salim Salim, which won the best play award, and the best actor award in the Acre Festival of Alternative Israeli Theatre 2014, she successfully conveyed the complexity of the Palestinians and Israeli conflict through engaging and sympathetic human beings.

And now in her play Somewhere, playing in the Acre Festival of Alternative Israeli (directed by Hisham Sleiman) she goes even further. Here too she focuses on those that Western society prefers to ignore, to leave outside, or lock behind closed doors. There there are 4 actors in the play who perform one-on-one to 4 spectators in 4 rooms, each actor tells a story of a different displacement

The description of the play doesn't  even begin to disclose what is waiting for the spectators behind the curtain of each room.

“A play built around five stories of refugees from different times and countries. This is “one-on-one” theatre: each story is a monodrama, acted each time for an audience of one. The spectator is invited to enter the refugees’ world, to meet them personally, and to become part of their story.”

The play consists of four acts, played simultaneously, at  four different rooms, thus  there is no formal beginning and ending. Each act focuses on a personal/collective story of a refugee: A Sudanese who escaped the atrocities in Darfur only to be put in jail in Israel. An Iraqi that together with his family had escaped to Syria and then again, after the loss of two of his children, fled with his wife and their little daughter in a small boat to Europe.  An Egyptian Jewish singer who realized that she was no longer welcome in her homeland and had to leave for Israel where she spent the next 30 years cleaning houses, and a Palestinian man who defines himself as a son and a grandson of a refugee a victim of the Nakba.

The stage directions, which are given to the spectators/participants, give the play its formal structure. In the beginning, before entering the ancient hall in the castle of Acre, the audience was given specific instructions on how to conduct ourselves during the play. Those instructions were technical and impersonal almost military: “walk to the left, stand in front the door, you may enter etc.” These directions were repeated in the beginning, after each act, and at the ending that  for each of the  spectator occurred at a different station.

The impersonal stage directions serve also to give the spectator a taste of what is continuously done to the refugees, and the attempt to dehumanize them. For a short time we were forced to obey arbitrary commands.

Inside the rooms, being alone with the actor/refugee felt deeply uncomfortable, here I no longer could pretend that I hear no evil, see no evil, or speak no evil. I was there facing a refugee in the role of  the accused. I was the one who took his home, didn’t let him in into mine and ignored his/her pleas.

But even when I felt attacked Somewhere never ceased to be a good theater, thanks to the the highly stylized acting, the setting, and the personal yet collective text which was familiar and at at the same time new and enigmatic as it was performed by the refugees/actors.

The choice of having four different stations/rooms was a tribute to a traditional theatrical form, the medieval pageant. It was effective and  ironically grounded the burning issue of displacement in a long tradition of western culture. Moreover, as the spectators move from stage to stage in a cycle, the play quietly gained another medievalist meaning about the insignificance of human life.

It was upsetting yet exciting to watch from a close distance another human being and to listen to a the story of terrible injustice and suffering. While sitting in the different rooms I suddenly became convinced that this is a most effective way to deal with difficult issues and to bring change in people's conscience. Moreover, it became clear to me that a play like Somewhere  is exactly what real theater is all about: dealing with human tragedy in an artistic and dramatic way

Acre festival should be commended for including Somewhere in its repertoire. It shows that the Festival has a genuine appreciation and love of art, and that it understands the mission of theater in today's world .

The essay appeared in the Times of Israel 

http://blogs.timesofisrael.com/the-refugee-and-you-somewhere-in-acre-festival-for-alternative-theater/

מכתב גלוי לכתבת זרה שמתגוררת בישראל

ס יקרה,

הצטערתי לשמוע על החלטתך לא לכסות את מצעד התקוה, אחד הארועים המשמעותיים ביותר שקרו כאן בשנים האחרונות. את כותבת שהצעדה של נשים עושות שלום לא עניינה את העיתונים שאת כותבת בהם ושהזרקור הוא על מקומות אחרים בעולם. קשה לומר שאני מופתעת מכך שלעולם אין עניין באלפי נשים בישראל הצועדות בדרישה לשלום.

אך כיון שאת חיה בישראל ומכסה את הידיעות באזורנו, את בודאי מודעת לכך שנשים עושות שלום היא תנועת השטח הגדולה ביותר שקמה בישראל. מאז שנוסדה, בעיצומה של מלחמת צוק איתן, אלפי נשים ממגוון רקעים ודעות הצטרפו לתנועה.

נשים עושות שלום היא תנועה מכוונת מטרה אחת והיא לסיים את הקונפליקט על ידי הסכם מדיני. העמדה הזאת ייחודית כיון שהתנועה לא מציעה פיתרון מסוים, אלא מאמינה שכשישבו סביב שולחן הדיונים הפתרון המתאים יימצא משלל האפשרויות הקיימות

אני מבינה שעמדה זאת נראית תמימה, אך כנשים אנחנו יודעות שכשאנחנו פותחות את הלב ושומרות על ראש פתוח אנו מצליחות לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא פתרונות יצירתיים. לאמיתו של דבר אני מרגישה שנשים עושות שלום היא פרי סוג חשיבה שכזאת. נשות התנועה מאמינות שלאחר שנים כה רבות של קונפליקט עיקש יש צורך לשנות את הגישה למציאת פתרון.

את כותבת שאת לא מאמינה שהתנועה תוביל למשהו חיובי, אולי אפילו ההיפך כיון שהיא הופכת את הכיבוש לנוח יותר להתמודדות איתו בשביל הנשים שצועדות וצועדות לשום מקום

אם תשאלי את חברותי בנשים עושות שלום לדעתן על פסק הדין שלך תוכלי לשמוע דעות שונות. למשל, שמרבית אזרחי ישראל מקבלים כרגע את הכיבוש כרע הכרחי כי הם מאמינים שהצד השני לא רוצה הסכם.

נע״ש פונה לאלה שמאמינים שיש אפשרות להסכם אם ננסה את זה. הנשים מכל הצדדים משלמות את המחיר הכבד ביותר בקונפליקט. לנו אין לנו פריבילגיה להתייאש לא לעשות כלום. אנחנו צועדות וצועדות כי תוך כדי הצעדות אנחנו יוצרות מודעות ונוכחות לאופציה כמעט נשכחת בחלקים מסוימים בחברה שלנו.

חברה אחרת תאמר שרוב העבודה שלנו היא ליצור שיח מגוון, קשוב ומכיל שמבקש לחבר ולא להפריד וזה מעשה חתרני ממש, במובן הטוב והרך ביותר של המילה. ההתעקשות שלנו כנשים לדבר על שלום וביטחון מעצם היותנו אזרחיות מעורבות, פעילות ובעלות ידע הוא מעשה חשוב של חילוץ השיח על הסכם מידי מומחים לצבא וביטחון במובנו הצר ביותר.

באופן אישי אני חושבת שנשים עושות שלום היא תנועה פרגמטית, אנחנו מרגישות שאין לנו ברירה אלא לקחת את גורלנו בידינו. את מפקפקת בערך של המצעד שהחל ב4 באוקטובר בראש הנקרה בגבול הצפוני של ישראל והסתיים ב19 בחודש בעצרת המונים בירושלים מול בית ראש הממשלה. אך המצעד היה פרויקט ענק שבוצע רובו ככולו על ידי מתנדבות. לא צעדנו לשום מקום אלא הגענו למקום בו אנו שם דבר . אני מרגישה שזה צעד משמעותי לשינוי עמדות בציבוריות הישראלית. הארוע בקאסר אל יהוד ב19 לאוקטובר היה במיוחד מעורר תקוה. מופע של אלפי נשים פלסטיניות, ישראליות ופלסטיניות ישראליות שהתאספו יחד לדרוש שלום. אני חולקת על מסקנתך , כן הכיבוש צריך להסתיים אבל זה רק חלק מהפתרון. נשים עושות שלום מניעה תהליך של פיוס בזמן ששום דבר אחר לא קורה. העיתונים שלך החמיצו רגע הסטורי וצר לי שכעיתונאית ופמיניסטית לא התראת על זה . אני מקווה שזה עוד יקרה.

שלך ארנה

תודה לחברותי בנשים עושות שלום על התמיכה ועל הטקסטים הנהדרים ששלחתן לשם כתיבת המכתב.

http://blogs.timesofisrael.com/an-open-letter-to-a-foreign-correspondent-who-lives-in-israel/