קבוצת הווטסאפ של האמהות

קריאה ביקורתית של טור הדעה של  שאפי קורסנדי באינדיפנדנט  17/5/2019


״קבוצת הווטסאפ של האמהות שאני חלק ממנה הינה צוהר לעולם של הורות
 מודרנית, אבל זה גם מרגיש כמו שנות ה50״



הבחירה של קורסנדי להזכיר בכותרת דוקא את שנות החמישים אינה מקרית.״שנות החמישים״ הם מילת קוד בחברה הבריטית, עשור זה נחשב לתקופת שפל מאין כמוה בתולדות הפמניזם.

לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה, כשהגברים היו בחזית, נשות בריטניה תפסו את מקומם בכל התחומים והצליחו להחזיק את המדינה ולשמר את כוחה של הכלכלה הבריטית באופן מעורר השראה, בתום המלחמה הן נשלחו חזרה הביתה.

כשהחיילים חזרו מהחזית הם ציפו לקבל את משרותיהם בחזרה. אי לכך, הנשים פינו את מקומן ו-75 אחוז מהנשים הנשואות בבריטניה הפכו לעקרות בית.

בעוד שבתקופת המלחמה אמהות עובדות שלחו את ילדיהם למעונות יום וקיבלו תמיכה כללית כדי לצאת לעבוד. לאחר המלחמה מעונות אלו נסגרו ונשים נשואות ואמהות קבלו מענקים חודשיים כדי להשאר בבית.

היתה סיבה נוספת מדוע הממשלה עודדה את הנשים להישאר בבית: הירידה הדרמטית בשיעור הילודה בזמן המלחמה הייתה מקור לדאגה בבריטניה שלאחר המלחמה, והממשלה עודדה נשים ללדת שלושה או ארבע ילדים.

לנשים רבות שנות החמישים נחוו כטראומה, חוקרת הספרות לורנה סייג׳ מספרת בממואר  Bad Blood (״דם רע״)איך אמה הפכה מאשה פעילה ועצמאית בזמן המלחמה, לעקרת בית פסיבית בשנות החמישים: ״חוסר הישע הנרכש החדש שלה לא היה מפתיע, כיון שזאת הייתה התקופה בה נשים נשואות נשלחו בחזרה הביתה בהמוניהן ובכל דרך אפשרית ניסו להשאיר אותן שם. קודם פיטרו אותן ואחר כך הפכו אותן לנכות.״

אם כך גם ההקבלה של שאפי קורסנדי, קומיקאית, עיתונאית והומניסטית, בין הורות מודרנית בשנת 2019 לשנות החמישים מעוררת דאגה.

אחת מהאמהות בקבוצת התמיכה לאמהות בווטסאפ, בו חברות שמונה אמהות מרקעים ומגילאים שונים, העלתה בקבוצה תמונה של כביסה תלויה על חבל. היא הוסיפה לתמונה הערה המשבחת את בעלה על פועלו למען המשפחה. החברות התפעלו והצטרפו לשבחים. בניגוד אליהן קורסנדי לא הרגישה שום שמחה, בעיקר שהסתבר שהוא כיבס רק  את הכביסה שלו.

אכן בתמונה שהעלתה אותה אם לא ניתן לראות שום בגדי ילדים, או אפילו זוג תחתונים אחד לנחמה של בת זוגו. קורסנדי תמהה איך הוא הצליח במשימה הבלתי אפשרית הזאת, הרי כשעושים כביסה משפחתית תמיד מוצאים איזה גרב של ילד  או צעצוע אחר שמצא את דרכו למכונת הכביסה.

קורסנדי ציפתה שהחברות ישתאו גם הן, אבל לא, הן המשיכו להתפעל. בהסטוריה האישית של קורסנדי הגברים בחייה היו שותפים מלאים למטלה הסיזיפית של הכביסה. כשהיתה צעירה  הכירה גבר שלא טרח להרים את הבגדים שזרק על הרצפה. כשהעירה לו הגיב בחיוך ביישני ואמר ״אני מצטער, אני בן״ קורסנדי מדייקת: הוא לא היה בן הוא היה גבר.  אבל כיון שלא הבין את ההבדל הם נפרדו.

לקורסנדי יש ילד בן 11, היא מנסה לחנך אותו ללקיחת אחריות, ויש לו מטלות קבועות. זה בודאי לא תענוג גדול בשבילו, אבל גם היא לא ממש נהנית לעשות עבודות בית. קורסנדי מסכמת את הרשימה במילים אלו ״יכולתי להתייחס לשיתוף בעבודות בית כעניין פמניסטי, אבל אני מסתכלת על הנושא  באופן יותר בסיסי כביטוי של הערכה ואהבה.״ 

המחקר הפמניסטי מדבר על סוג חדש של זוגיות בשנות החמישים  ״נישואים של שיתוף פעולה״: Companionate marriage אמנם בתקופה זאת האב עדיין לא היה מעורב כמו שמקובל בדורות האחרונים,  אך המגמה היתה של שיתוף, רצון טוב, וחברות בין בני זוג.
קורסנדי לא מרחיבה ומביעה את דעתה על אותו בן זוג שדג מסל הכביסה רק את הבגדים ששייכים לו. אני, לעומת זאת, מתייחסת להתנהגות זאת הרבה יותר בחומרה. לדעתי בעלה של האם מקבוצת הווטסאפ לא פעל בתמימות או בחוסר ידע, אלא זאת היתה הפגנה acting out  של אגרסיביות וביקורת כלפי בת זוגו.

נראה לי שאפילו בשנות החמישים החשוכות כשהבעל היה בוחר לעזור למשפחה ולעשות כביסה, הוא היה עושה זאת מתוך שיתוף פעולה ולא היה עולה על דעתו לדאוג רק לעצמו.
אם הייתי אותה אם בקבוצת הווטסאפ הייתי מודאגת מאד, לא רק ממצבי ומיחסי עם בן זוגי, אלא מהעוורון של חברותיי האמהות שאמורות להזהיר אותי ולתמוך בי.

https://www.independent.co.uk/voices/mums-whatsapp-group-chat-modern-parenting-1950s-feminism-laundry-a8919111.html

https://alaxon.co.il/article/%D7%AA%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%98%D7%91%D7%97-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A7/

פרס אם השנה

כשבנותי גדלו החלטתי שסוף סוף הגיע תורי לחזור ללימודים ולעשות דוקטורט, הייתי מוכנה ונרגשת ובטוחה שהעולם מחכה לחזרתי.

כשהתחלתי בתוכנית ראיתי מודעה על מלגה ייעודית לתלמידות דוקטורט. בתמימותי האמנתי שבודאי אזכה במלגה, כי אחרי הכל מי לא ידע להעריך את הנחישות של אם המחליטה לחזור ללימודים? התשובה היא כמובן שאף אחד לא מעריך. אין ולא היו מלגות או פרסים למישהי כמוני.

זמן קצר לאחר סיום הדוקטורט השתתפתי בכנס בינלאומי בחו״ל ושוחחתי עם אחד המרצים האחרים, פרופסור ישראלי באוניברסיטה בארץ. הוא סיפר שבמחלקה שלו לא מסתכלים אפילו על תיק של מועמד/ת למשרה ראשונה מעל גיל 40.
זה ברור שנשים, במיוחד אמהות, הן אלו שמשלמות את המחיר. כלומר אם אשה מעונינת במשפחה עליה להזהר כי אם ״תבזבז״ זמן יקר, היא מסתכנת באובדן הקריירה.

אבל אולי יש פרסים אחרים לאמהות? לפני זמן מה ראיתי מודעה שבאחת הערים בארץ מחפשים מועמדות, אמהות מצטיינות, ל״פרס אם השנה״.
אחד התנאים לפרס היה שעל האם להוכיח שהצליחה להגשים את עצמה. הגשמה עצמית היא היכולת לפתח את כל היכולות והכישורים והפוטנציאל שנולדנו איתם. אבל במציאות של היום, ובהקשר של תחרות אם השנה, הגשמה עצמית היא שם קוד לקריירה.

לחברותי האמהות, בעיירה האוניברסיטאית בארצות הברית של שנות ה80, שנשארו כמוני בבית עם הילדים לא הייתה קריירה. אמרו לנו אז שההגשמה העצמית נמצאת באמהות. היינו קבוצה של נשים עם תארים מתקדמים,ֿ אבל כשחזרנו לעולם העבודה, זה כבר היה מאוחר מדי בשביל לפתח את היכולות, הכישורים והפוטנציאל שלנו. מצאנו משרות אבל ברובן הן לא הסוג של הגשמה עצמית.

בעבר תמיד הופתעתי כששמעתי שאמהות צעירות בוחרות לגור ליד ההורים, אנחנו כאמור הרחקנו עד מעבר לאוקיינוס. אבל כעת אני חושבת שהן היו מעשיות וידעו משהו שלא הבנתי: כדי שתהיה לה קריירה האם צריכה להשתמש בכל המשאבים שעומדים לרשותה, ולוודא שהיא יכולה לקבל את כל העזרה הנחוצה לה.

למרות אותה תחרות, החברה לא מעניקה פרסים לאמהות מצטיינות, ואם את אם צעירה המנסה ללהט בין עבודה לילדים, או אם מבוגרת המנסה לחזור לעניינים, עולם העבודה ברוב המקרים איננו סביבה ידידותית לאמהות מכל הגילים.

יום האלמנות הבינלאומי

אנחנו אמנם אלמנות כל השנה, אבל האומות המאוחדות הכריזו על ה23/6 כיום האלמנות הבינלאומי, ומאחר שיש עוד מספר שעות ליום המיוחד הזה, אספר קצת על הנושא.

אלמנות הן נשים רגילות כמוני וכמוך. לצערנו רוב הנשים הנשואות תמצאנה את עצמן אלמנות בשלב כלשהו בחייהן.

אני התאלמנתי בגיל 52, זה לא גיל צעיר במיוחד אבל גם לא מבוגר מדי. את מספיק נבונה וגמישה כדי לעשות שינוי אם תרצי. ובכלל כשאת אלמנה את מגלה בעצמך כוחות ויכולות שאפילו לא ידעת שהם קיימים.

לאחר האסון הייתי מוצפת ומבולבלת, אבל כן ידעתי מיד שאני לא רוצה ליפול למעמסה על שתי בנותי הבוגרות, ואני עצמאית מידי כדי שמישהו/י יאמר לי איך לחיות את חיי.

היה לי מזל שהיתה לי עבודה טובה, ופנסיה טובה מבעלי ז״ל. אלמנות רבות סובלות, גם מבעיות כלכליות בנוסף לאסון הנורא.

רוב חברי הטובים נשארו איתי, אבל מי שתמכה בי במיוחד היתה עובדת סוציאלית, מתנדבת בביטוח הלאומי בפתח תקוה שמתמחית, בין השאר, בתמיכה באלמנות. במשך שנה שלמה היא קיימה איתי פעם בשבוע מפגשים פרטניים.

שנה וחצי לאחר שהתאלמנתי הכרתי את בן זוגי, אלמן גם הוא, ומאז אנחנו יחד. אבל, בניגוד למה שפעם חשבו, אלמנה לא מפסיקה להיות אלמנה אפילו בפרק ב׳, ובעלי ממשיך ללוות אותי בהמשך הדרך .

לפני 3 שנים פתחתי את קבוצת הפייסבוק אלמנות ממשיכות הלאה . לא ידעתי אם יש צורך בקבוצה שכזאת, אבל היום יש כבר לצערי מעל ל1100 אלמנות.
אז למרות שזה נכון שאנחנו אלמנות גם ב364 הימים האחרונים, אבל חשוב מאד להגביר את המודעות לנושא המושתק הזה.

תודה לאו״ם ויום אלמנות בינלאומי שמח 

International Widows' Day

Although we are widows every day of the year, the UN observes June 23rd as International Widows’ Day. The day is almost over, I found out about it just a few minutes ago, but still it is a good opportunity to write about this unhappy topic.
Most married women will find themselves widows at a certain point of their lives, but normally you don't hear about widows and widowhood in the media, it is an unspoken topic.
My husband died when I was 52 (he was 55). It is not a young age, but not particularly old either. You are still not too set in your ways, but you are wise  and flexible enough to make a change if you wish to do so.
And once you are a widow you discover in yourself strengths and abilities that you never knew you had.
When I lost my husband I was at first overwhelmed and confused, but it was clear to me that I didn’t want to be a burden on my  daughters, who were in their early twenties, and that I was too independent to let anyone tell me how to live my life.
I was lucky: I had a good job to go back to, and as my husband was a university professor I was financially ok. Unfortunately many widows face economic difficulties on top of everything else.
Most of my good friends stayed with me, but I got a unexpected support from a social worker, a volunteer in the Israeli Social Security office,  whose specialty is grief counseling. For a whole year we  met once a week and she helped me get back on my feet.
About a year a a half later I met a man who was widowed as well, and we have been together since. Yet, in contrast to popular belief, a widow does not cease to be a widow even when she remarries.
Three years ago I opened a Facebook group for Israeli widows, I had no idea if  such a group could work as a support group for widows, but it has been successful. Today there are over 1,100 women in the group.
So even though it is true that we are also widows during the other 364 days of the year, it is important to raise awareness and to learn more about widows and widowhood.
I am thankful to the UN for devoting a special day to the widows.

https://blogs.timesofisrael.com/international-widows-day/

נסיכה ויקטוריה יש קרסוליים עבים

לכבוד יום הולדתה ה200 של המלכה ויקטוריה, רשימה שלי על הקטנת אישה גדולה, שהיתה פעם נערה, ועל הערות סקסיסטיות:

כשהגענו לעיר ההסטורית באת׳ שבאנגליה הצטרפנוו לסיור במרכז ההסטורי. גימלאים מומחים לאזור הדריכו סיורים חינמיים. המדריכה לקחה אותנו לבניניים יפהפיים וסיפרה לנו את ההסטוריה שלהם.

אבל סיפור אחד, מטריד במיוחד, נשאר חקוק בזכרוני.
בדרך חצינו את הגן המלכותי על שם ויקטוריה, זאת גינה יפהפיה מול בנינים תקופתיים מרשימים. כאן שמענו את סיפור הגן. מסתבר שהנסיכה ויקטוריה בת ה11 הגיעה לעיר לטקס חנוכת הגינה החדשה. לא ברור מי אמר מה ולמי, ואיפה זה התפרסם, אם בכלל, אבל מסתבר שנשמעה הערה ארסית ומעליבה על שמלתה המרופטת של הנסיכה ועל כך שלויקטוריה יש קרסולים עבים.

הנערה ויקטוריה נעלבה עד עמקי נשמתה ומעולם לא חזרה יותר לבאת׳.
תושבי באת׳ מאמינים שזה סיפור אמיתי, בדמיוני ראיתי ילדה רצינית ומסכנה עומדת בשמלה לא מחמיאה בטקס, קרבן לאכזריות ולגלוג רק בגלל שנולדה, שלא באשמתה, למשפחת מלוכה.

לעיתים קרובות אנחנו מעליבים בלי לתת את הדעת על מי שעומד/ת מולינו. אנחנו אומרים ״דיברתי בלי לחשוב״, כאילו שאם היינו כן חושבים לא היינו בוחרים להעליב.

אני מאמינה שהבעיה של אלו שמעליבים, ואלו שהעירו על החיצוניות של הנסיכה היא לא חוסר מחשבה. לדעתי הם כלל לא ראו אותה כבת אנוש עם רגשות, ואולי אפילו האמינו שזה משעשע ואמיץ להעליב נסיכה.

יתכן שויקטוריה שמעה (או דמיינה) שכולם מסביבה צוחקים על חשבונה וזה העצים את הארוע המצער והפך אותו למביך ומשפיל עוד יותר. לעיתים ילדים נעלבים יותר מהתגובות של אלו שקרובים אליהם מאשר מהערות אקראיות של זרים.

עד עצם היום הזה רק נשים מועטות הגיעו למעמד ולכוח שהיה למלכה ויקטוריה, אבל כנראה גם אותה אפשר היה להקטין בקלות: לפני שהפכה למלכה היא היתה ילדה רגישה.

היום היא היתה כנראה מבלה שעות רבות בטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הארועים הטרומטים של ילדותה. הנסיכה ויקטוריה שגדלה להיות המלכה ויקטוריה לא שכחה או סלחה.

בבאת׳ מספרים שכל פעם שעברה ברכבת ליד העיר, ויקטוריה הגיפה את התריס בקרון בו ישבה.

ב24 למאי מלאו למלכה ויקטוריה 200 שנה, זאת הזדמנות מצוינת להעלות את הסיפור על ויקטוריה הנערה, ולאור ה #MeToo זה ממש מטריד ומצער להיווכח שאפילו נסיכה כמו ויקטוריה סבלה מהערות סקסיסטיות והטרדה.
לרוע המזל, כמו נערות ונשים אחרות, גם היא לא היתה מוגנת מהתעללות כשעמדה בטקס לכבודה בודדה ומושפלת.

על הקלות הבלתי נסבלת של מסרי שיטנה והשאיפה לפרטיות

אתמול התערערתי. משום מקום הגיע אלי מסר שטנה בווטסאפ הפרטי שלי ממישהי שאין לה איתי שום קשר אישי, אך שתינו חברות פעילות בתנועת נשים. מעולם לא דיברתי איתה פנים אל פנים. אני יודעת מיהי והיא כנראה יודעת מי אני, אחרת בוודאי לא היתה שולחת לי מסר שמאשים אותי בגזענות ובשנאת האחר.
בעבר לפני הקידמה ועידן המחשב, אנשים היו יכולים להשיג בבזק את מספר הטלפון שלי ולהתקשר, אך אם רציתי יכולתי למנוע זאת בעזרת מספר חסום. בנוסף אפשר היה להשיג את הכתובת ולשלוח לי מכתב שטנה הביתה, אך זה דרש מאמץ ונחישות.
היום, קצת בדומה לקלות שבה אנשים משיגים כלי נשק, בגלל חוסר פרטיות ונגישות לשיטנה יש אפיקים נוחים וקלים:
כמו מיילים, מסרונים, מסנג׳ר ווטסאפים ובודאי יש עוד רבים אחרים.
אכן כיום כל אחד יכול למצוא את כתובת האימייל כדי להטריד אותי. אפילו אם הם לא חברי בפייסבוק אנשים יכולים לשלוח לי במסנג׳ר מסרי שטנה, ויש סכוי טוב שאראה אותם. אבל הווטסאפ הוא המסוכן ביותר. מיד כשאת הופכת לפעילה בארגון או בתנועה ורוצה לתרום, הצעד הראשון הוא להצטרף לקבוצת ווטסאפ. ברגע שאת שם משתתפת בדיונים, מביעה את דעתך, את חשופה ופגיעה. תמיד יש סכוי שמישהו/י ישתלח בך, יאשים אותך, או כמו במקרה שלי ישלח לך מסר של שיטנה. לגבי זאת התגלמות החדירה לפרטיות.
לפני שנים אחדות קראתי מאמר שנקרא ״מות הפרטיות״. הכותבת טענה שבעקבות האינטרנט אין יותר ציפיה לפרטיות. כשקראתי את המאמר הייתי בטוחה שהמחברת מגזימה ופעם כשהדירות היו קטנות או אנשים גרו בקיבוצים היתה להם הרבה פחות פרטיות מכיום. פעם, כך חשבתי, פרטיות היתה פריוילגיה. עם שני חדרים הורי נאלצו בודאי לוותר על חלק גדול מהפרטיות שלהם כשגרו בסלון, והיום יש לי בית משלי ואני יכולה לעשות הכל.
אבל אז לא תארתי לעצמי את כל ההשלכות ובוודאי לא חשבתי שדרך הווטסאפ אנשים יישלחו לי מסרי שטנה.
פרטיות זה שטח שנחקר רק בשנים האחרונות, ומאז שהתחילו לחקור אותו השתנה מהקצה לקצה. באחד המאמרים הראשונים על פרטיות (״פרטיות מושג שימושי״) הסוציולוג אלן בייטס מגדיר אותו ״כציפיה של האינדיוידואל לכך שהאחר יהיה מודר מכל מה שלא נוגע לו, וההכרה שלאחר יש זכות מלאה לעשות את אותו דבר״ (1964)

להגדרה הזאת אין כרגע כל קשר למציאות שבה אנחנו חיים. אבל בכל זאת אני מקוה שעדיין לא מאוחר למגר את מסרי השיטנה ולהשיב אל כנה את השאיפה לפרטיות: זה עניין של כבוד אנושי הדד

Why Am I A[n Older] Feminist?

I never believed that at the age of 63  I would still have to be an active Feminist. But unfortunately the world is not a friendly place for women. So here are some of the reasons why even older women, especially mothers, don't have the luxury to withdraw and have to become more involved.
--- I am a feminist because I am the mother of two daughters.
--I am a Feminist because there are still places in the world where women are killed,  enslaved and raped,  and other places they are “just” continuously abused and harassed.
---I am a Feminist because  girls should enjoy the same educational opportunities as boys
---I am a feminist because in the workplace women should  have the same chances as men, to advance in their career, and should receive equal pay
---I am a Feminist because we need equal number of women in the civil service, the Israeli Knesset and  the government.
---I am a Feminist because  there is not enough representation of women in the media,  and issues pertaining to women are hardly discussed.
---I am a Feminist because  pregnant women and young mothers should not be discriminated against in the job market and in the work place.
---I am a Feminist because women should feel comfortable to nurse their babies everywhere, without worry
---I am a Feminist because I detest sexist and undermining jokes and remarks.
---I am a Feminist because women should be able to walk alone at night wearing whatever they please.
---I am a Feminist because the workplace should be more friendly to women in general and mothers in particular, children are not the sole responsibility of their mothers.
---I am a Feminist because Carol Gilligan is right:  Feminism is Humanism
--I am also a Feminist because when I shopped for a car, the dealer talked directly to my partner and ignored me.  As a result I have to buy a car on my own.
Last year few days before the beginning of #MeTOO I heard an excellent  program on NPR: “Looking Beyond Marches” the Feminist Movement in 2017.
One of the points raised was that Feminism should be less reactive and more proactive. At that moment I felt that something needed to be done, few minutes later I opened the Facebook group: Older and Experienced Feminists for Israeli women of all age.  As an older woman and a feminist I believe that we should be proactive rather than reactive. So instead of responding to the continuous misogynistic noise in the media we should ignore it and go on promoting important issues. It is only a Facebook group but it is a good place to learn and be truly proactive and engage the many challenges that Feminism still face today.

The post was published at the Times of Israel

https://blogs.timesofisrael.com/why-am-i-an-older-feminist/- 

קריאה בשמיעה

כשלימדתי במכללה נתתי פעם לסטודנטים שלי שאלון על סגנונות למידה. יש כאלו שלומדים משמיעה, יש כאלו מראייה, יש כאלו שצריכים לגעת ולמרקר כל משפט חשוב, יש כאלו שלומדים הכי טוב בקבוצה, ויש כאלו שלבד.
אני לומדת הכי טוב משמיעה, ומעדיפה ללמוד לבד. אולי בגלל זה אני גם כל כך אוהבת להקשיב לספרים.

הקראת ספרים היא לא המצאה חדשה. שנים רבות היו נשים למשל יושבות יחד, תופרות או רוקמות, ומישהי היתה קוראת להם בקול כדי להנעים את זמנן. גם זוגות היו מבלים יחד כשהם קוראים אחת לשני שירים וסיפורים.
לבנותי שגדלו בארה״ב קראתי בקול רם ספרים בעברית עד שהיו נערות.

האהבה שלי לקריאה בשמיעה התחילה כשלקחתי קורס על שקספיר באוניברסיטת טורונטו. הגענו לשם אחרי שלמדתי ספרות כללית באוניברסיטת חיפה. הידע שלי באנגלית היה מוגבל ופתאום הייתי צריכה לקרוא כל שבוע מחזה של שקספיר.
כך מצאתי את עצמי יושבת שעות ארוכות בספריה עם אזניות קוראת את המחזה השבועי ובו זמנית מקשיבה להקלטה שלו על תקליט ארוך נגן. כך הפך שקספיר למשהו ממש חי מצחיק ומרתק.

יותר מאוחר כשגרנו בארה״ב והייתי צריכה לנהוג כדי להגיע ממקום למקום (טקסס עצומה) התחלתי להקשיב לספרים. כך צלחתי ספרים ארוכים ומסובכים כמו Bleak House של צ׳רלס דיקנס או סתם ארוכים כמו A Suitable Boy של ויקראם סט. עד היום אני מקשיבה לספרים ומחפשת דוקא את אלו שאני יודעת שלא אקרא בכתב.

https://alaxon.co.il/thought/%D7%95%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA/

קיץ וחורף בעיר אחרת: על נפתלי יבין

התאהבתי בספורים של נפתלי יבין (1936--72) כשקראתי אותם בכתב העת האגדתי סימן קריאה. זמן קצר לאחר מכן בשנת 1976 יצא הספר בשם. ״ילדות ממושכת קיץ וחורף בעיר אחרת״.

הייתי אז סטודנטית בחוג לספרות כללית באוניברסיטת חיפה ובחופשה, כתבתי מכתב לאחיו של נפתלי יבין חנן ונסעתי אליו לתל אביב לראות את כתבי היד שלו. חנן הוציא מהארון מבית אמו המון פתקים וכתבי יד ונתן לי אותם בנדיבות, אחרי שהבטחתי להקליד את כתבי היד ולהחזיר את האוסף בשלמותו.

ממחקר קצר שעשיתי נודע לי אז שנפתלי יבין קיבל מלגה לשנת לימודים מהבריטיש קאונסיל ולמד תאטרון באוניברסיטת מנצ׳סטר. במסגרת הלימודים ביים מחזה מבריק ועצוב/מצחיק שכתב בשם
״Precious moments from the family album to provide you with comfort in the long years to come
״רגעים יקרים מהאלבום המשפחתי שיביאו קצת נוחם בשנים שתבואנה״.

בחוצפה ישראלית יבין הזמין להופעה את אד ברמן, איש תאטרון ואקטיביסט אמריקאי שחי בלונדון והקים פרויקט שיתופי ובו גם תאטרון. ברמן הזמין את נפתלי יבין להצטרף אליו ל״אינטראקשן״ יבין היה בפרויקט מ 1967 ועד מותו ב 1972.

בשנים אלו באינטראקשן, כמו גם במקומות אחרים, עסקו בתאטרון נסיוניי מרתק. אבל כמו שהיה מקובל אז בשנות ה60 השחקנים עצמם התנסו בתהליכים פסיכולוגים קשים (כמו למשל תרגילים שהיו מושפעים מה Primal Scream של ארתור יאנוב).

בשנת 1978 כתבתי לאד ברמן מישראל וסיפרתי לו שאני רוצה לכתוב תיזה על נפתלי יבין ומעונינת לראיין אותו. הוא הזמין אותי לבקר בקומונה בקנטיש טאון לונדון. נפגשנו, אך אד ברמן היה מסוייג ולא שש לדבר על נפתלי יבין. לא היה ברור מה היה יחסו אליו, והוא די התחמק מלענות על השאלות שלי. בדיעבד נראה לי שאולי ההתלהבות שלי מנפתלי יבין לא נעמה לו והוא העדיף לדבר על המיזמים השונים של אותה תקופה באינטראקשן ועל העבודה עם אוכלוסיות מוחלשות וילדים.

לבסוף הוא הציע לי להפגש עם אשה צעירה בשם רובין שהיתה ידידה טובה של יבין בחודשים האחרונים לחייו.

בסוף לא יצא לי לכתוב תיזה על נפתלי יבין. פחות מ10 שנים לאחר מותו לאף אחד לא היה עניין לחקור אותו, זה היה מוקדם מדי והיו גם א/נשים שהכירו אותו אישית והיו להם דעות משלהם.

לפני זמן מה היה כאן בקבוצה שרשור של הספרים הטובים ביותר ואני הזכרתי את נפתלי יבין. לא ברור אם אכן מקומו שם, אבל אני מאמינה שאם היה מאריך ימים וממשיך ליצור, היה הופך לאחד הסופרים/מחזאים החשובים בישראל.

האוכל של אמא

עוד לא אסרו את האחרון שבסידרת חגי תישרי בהם הנשים בישלו מספר אסטרונומי של ארוחות משפחתיות, ובדרך השלום בתל אביב, כאילו כדי להקניט, ראיתי שני שלטים בגודל עצום עם הפרסומת של Foody. בתמונה שלושה גברים, והם הבלוגרים המצטיינים הכותבים בעניני אוכל.

רק לאחרונה הקדשתי מאמר שלם לארוחות יום שישי כטקס ישראלי (קישורית בתגובה הראשונה). את ארוחת הערב השבועית כמעט תמיד מבשלת האם.

במסגרת כתיבת המאמר ראיינתי את העיתונאי והשדרן ירון אנוש שכבר 25 שנה מקדיש לארוחה זאת מדור מיוחד בתכנית הרדיו שלו ״קול שישי״ (רשת ב׳ ביום שישי מארבע-עד-שש).

אחת לשבוע, במסגרת המדור, אנוש מטלפן לאחת המאזינות (לרוב הן נשים), ה"מכניסה" אותו למטבחה, מרימה את מיכסי הסירים, ומתארת בפירוט מה היא מבשלת השבוע, כמה ומי יגיעו לארוחה, ומה יאכל כל אחד מבני המשפחה.

לפי עדויות רבות מה שמאפיין את הבישול של אמא, היא העובדה שהיא מכינה לבני משפחתה מדי שבוע את האוכל החביב עליהם. בניגוד לנשים והאמהות, כשהגברים מבשלים הם מחפשים חדשנות. ירון אנוש מספר כשהגברים מבשלים הם מאד גאים בעצמם וביצירתיות שלהם ומעונינים ביצירת חויה.

ירון גם אומר שלדעתו שכאשר העסוק נשי במקור ( והמטבח זה עיסוק נשי) ויש אפשרות להפיק ממנו רווח כלכלי או חברתי אז הגברים יכנסו פנימה. לכן יש יותר שפים משפיות.

זה נכון שהגברים כבשו את המטבח המתוחכם, אבל היום כשליבי נצבט למראה המיתוג הגברי של המטבח והסליברטאות של שלושת הבלוגרים. התנחמתי בכך שאם נשאל כל אחת ואחד מהו זכרון החג שלהם מבית הוריה

The Widow As An Ushpizin In The Sukkah

When my brother-in-law disappeared from my life, shortly after the death of my husband, I believed that it was my fault. As I was so deep in mourning perhaps I wasn’t sensitive enough to his needs. But after talking to many other widows, and especially after I opened the Facebook group "Widows Move On" (that has over 900 Israeli widows) I realized that the disappearance, some say evaporation, of the relatives of the deceased husband is a very common reality.
Bur since it is so troublesome, and even humiliating, to feel unwanted, excluded and even cut and erased from the world where you used to occupy all the years of your marriage, widows tend not to mention it, because of the shame.
Of course the relatives of the dead husband, his brothers and sisters, suffered a terrible loss. But naturally they go on with their lives surrounded by their nuclear family. However the life of the widow basically stops, and the family, as she and the children have known it, ceases to exist.
In the Bible widows and orphans are regarded as the most vulnerable members of society and it is the duty of the community to take care of them. As today is the eve of Sukkot and many people are busy with Mitzvot and going to Shul, here are some reminders:
Exodus 22:22-3 Ye shall not afflict any widow, or fatherless child. If thou afflict them in any wise, and they cry at all unto me, I will surely hear their cry
Deuteronomy 27:19 “‘Cursed be anyone who perverts the justice due to the sojourner, the fatherless, and the widow.’ And all the people shall say, ‘Amen”.
It is true that widows, especially new widows, and their children are not the life of the party, and probably it’s not that much fun to have them as Ushpizin (Aramaic for "guests") in the Sukkah.
But being a mensch or a wo/mench is not always fun, or easy. So perhaps next time before you tell your late brother’s wife that it is too early for you to meet her, or that it is just too hard, remember it is much harder on her and her children

https://blogs.timesofisrael.com/the-widow-as-an-ushpizin-in-the-sukkah/

האלמנה ובני משפחת הבעל (שנעלמו)

כשאחיו של בעלי נעלם מחיי זמן קצר לאחר מותו, חשבתי שזאת אשמתי. אולי בתוך האבל שלי הייתי פחות רגישה. אבל במרוצת הזמן כשדיברתי עם אלמנות אחרות, ובמיוחד לאחר שפתחתי את הקבוצה אלמנות ממשיכות הלאה שיש בה היום יותר מ900 נשים, הבנתי שהעלמות משפחת הבעל זאת תופעה נפוצה.

אבל כיון שכל כך לא נעים, ואפילו משפיל, להרגיש פתאום לא רצויה, לא מוזמנת לשום ארוע, ובעצם מחוקה ומנותקת מהעולם בו היית במשך כל שנות נישואייך: אלמנות מעדיפות לא לדבר על זה בגלל הבושה.

כמובן שגם משפחת הבעל: אחייו ואחיותיו חווים אובדן כבד. אבל הם ממשיכים בחייהם עם משפחתם הגרעינית, בעוד שחיי האלמנה וילדיה נעצרים. כתוצאה מהאובדן כל עולמם מתערער, והמשפחה שהכירו וגדלו בה איננה עוד.

האלמנות והיתומים נחשבו מאז ומתמיד לפלח האוכלוסייה הפגיע ביותר בחברה, והקהילה מחויבת לדאוג להם. כיון שהיום ערב סוכות, וא/נשים כה רבים ממלאים מצוות והולכים להתפלל בבית הכנסת, אביא כמה אזכורים מהתורה:

שמות כ״ב פסוק 21 כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃ 22 אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ״

דברים 27, 19 ״ארור מטה משפט גר-יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן.״

נכון אלמנות, במיוחד אלמנות טריות, וילדיהם היתומים, הם בודאי לא מסמר הערב בארוחת החג, וכנראה לא ממש כיף איתם כאושפזין בסוכה. אבל להיות בן אדם זה בודאי לא תמיד רק כיף, ולפעמים זה ממש לא פשוט.

אז לפני שאתם אומרים לאלמנה שקשה לכם עדיין להפגש, או סתם מתעלמים ממנה, תזכרו שלה ולילדיה קשה הרבה יותר.