אני לא יכולה להפסיק לחשוב על האמא של אותה צעירה שטיילה בהרי האנדים, וכשהרגישה רע נסעה באוטובוס ללימה אך נפטרה לפני שקבלה עזרה רפואית.
הודעות הווטסאפ בין האם לבת התפרסמו בתקשורת, הבת כתבה שהיא מרגישה נורא והאם שקבלה את ההודעות כמה שעות מאוחר יותר ענתה שהיא מקוה שהבת מרגישה כבר יותר טוב. המילים המנחמות והמוכרות של האם הופכות את הטרגדיה ליותר ממשית ואישית.
הנגישות של כל מיני אפשרויות תקשורת כמו ווטסאפ וסקייפ מאפשרת קשר רציף עם הצעירים בטיול. כיון שהיום יש WIFI אפילו במקומות הנידחים ביותר ביקום, נדמה שהילדים לא ממש רחוקים. אכן רבים מהמטיילים שומרים על קשר עם הארץ ומעודכנים במה שקורה כאן. וההורים מצידם כאילו לוקחים חלק בטיול עצמו.
התקשורת הנוחה עם הילדים הופכת גם את המקומות הרחוקים באסיה, אוסטרליה, ודרום אמריקה לקרובים יותר, מוכרים יותר ואפילו קצת פחות מאיימים להורים שנשארו בבית.
אך הסקת מסקנות על סמך התקשורת הרציפה מסוכנת. יותר מזה, הרגשת הקירבה הפיזית לילדים היא אשליה כיון שבזמן אמת בעת צרה ההורה לא יוכל לעשות מאומה כדי לעזור ולשנות את המצב.
נראה לי שהקשר הרציף עם המטיילים וחווית הקירבה המדומה הם מקור לא אכזב של דאגות וחרדות להורים.
בצעירותי בימים שלפני עידן האינטרנט גם אני עזבתי את ישראל ונסעתי עם בעלי להמשך בלימודים בארה״ב. באותו זמן המשמעות של לימודים בחו״ל היתה ניתוק כמעט מוחלט מכל מה שקורה בישראל.
כל שבוע כתבתי מכתב להורי ובו דיווחתי על מה שמתרחש בחיינו. כיון שהורי היו רחוקים ולא רציתי להדאיג אותם, היתה למכתביי נוסחה קבועה. הכל היה בסדר אצלנו: לומדים, עובדים, מתגעגעים ושולחים אהבה.
מכתבי הורי היו דומים לשלי. הם מרגישים טוב, מתגעגעים, אוהבים ומרוצים שאנחנו לומדים ומתקדמים.
היה לנו חוזה בלתי כתוב, שאת תנאיו מלאנו בקפדנות, לא להדאיג אחד את השני. לא שאלנו יותר מידי שאלות, וזה לא היה מקרי שהסתפקנו בכתיבת איגרת אויר קצרה. הסידור הזה הבטיח לכולנו שקט נפשי במשך היום ושינה שלוה בלילה.
אני לא טוענת שהיה טוב יותר בתקופת כתיבת המכתבים לפני עידן האינטרנט, אבל לפחות אז החיים היו שקטים יותר ופחות מלחיצים. לא ניתן לתאר את הייסורים שבוודאי עברה האם כשהבינה שבתה בסכנת חיים והיא לא יכולה להושיע אותה.
כנראה שלפעמים עדיף לא לדעת
No comments:
Post a Comment