הנרטיב של הדור שלי: מלחמת יום כיפור

בקיץ 1974 כ9 חודשים לאחר מלחמת יום כיפור הכרתי את האיש הצעיר שהפך להיות בעלי. כשפרצה המלחמה הוא היה כבר בחופשת שחרור. כיון שהיה חובש קרבי וידע שצריכים אותו בחזית ניסה בכל הכוח להצטרף לכוחות. אך אמרו לו: אנחנו מנצחים, לא צריך אותך.

בסופן של דבר הצליח לחזור לחזית, אבל הקרבות הקשים כבר הסתיימו. הוא היה אחד מברי המזל. לחברים אחרים מבני מחזור שלו היה נסיון רע מאד. חמישה תלמידים מהמחזור שלו בבויאר נהרגו. ביניהם היה דוד מוסקוביץ, חבר טוב של בעלי. שמו עלה לעיתים קרובות, במיוחד בשנים הראשונות לאחר המלחמה. אני זוכרת ששמעתי שהתחתן ולא שמר על קשר.

רק לאחרונה שמעתי שזמן קצר לאחר שנהרג, במאי 1974, נולדה לאשתו תינוק. בגיל 40 יצאה, אותה בת,למסע לגלות את האבא שלא הכירה. היא ראיינה כמה חברים בויאר וביום שבת האחרון נפגשנו קבוצת חברים כדי לצפות בסרט שיצרה ״טל מחפשת את אבא.״

טל ראיינה בני משפחה וחברים, ובעזרת צילומים וראיונות הצליחה לברוא תמונה מלאת חיוניות של אביה הצעיר. הסרט מראה אותו מזמן היותו ילד קטן בצ'כוסלובקיה ועד לשרותו הצבאי. הוא עלה לארץ עם אמו ואחותו . הוריו היו ניצולי שואה ואביו נפטר כשדוד היה בן 5 בתאריך יום הולדתו. אביו היה בן 32. המשפחה גרה בדירה פצפונת בעיר גנים, שכונת עולים בירושלים. דוד היה נער סקרן, אהב צילום, מתמטיקה ומוסיקה. רוב חבריו היו גם עולים חדשים, שהתגוררו בתנאים דומים לשלהם.

החלק השני של הסרט עוסק במלחמת יום כיפור. טל הצליחה למצוא את נהג הטנק שהיה בצוות של אביה. היא הודתה לו על שנשאר בחיים כך שיכול היה לספר לה על שעותיו האחרונות של אבא שלה, היתה לי צמרמורת.

בעצרת הגבורה והזיכרון של השריון בשנת 2013, טל היתה הדוברת. היא סיפרה לנוכחים: ״אבא שלי לא היה שם כשנולדתם, הוא לא החזיק את ידי ביום הראשון של כיתה א׳, הוא לא הזיל דמעה בלשכת גיוס, וגם לא מסר אותי בחופה, אבא שלי נתן לי חיים. היום אני יודעת שאת שלו הוא נתן כשהוא מוקף בטובים שבאנשים״

דוד וחבריו מבית הספר והשכונה היו עולים חדשים טיפוסיים, הם היו תלמידים טובים ועבדו קשה כדי להתקדם. הוא היה מגיע רחוק, אך ממה שראיתי בסרט, באופן מעורר השתאות דוד בכל זאת הצליח לעשות המון ב 22 שנותיו הקצרות. כשהיה בכיתה י״א ניהל עם חבר עסק עצמאי לצילום, אך יותר מזה, הוא התאהב, התחתן, עבר לגור עם אשתו בקיבוץ ואפילו זכה לדעת שהוא ואשתו יהיו הורים לתינוקת.

אני מתחרטת שלא ביקשתי את בעלי לפגוש את משפחתו של דוד. אני לא מבינה איך זה קרה, חוץ מהעובדה שהיינו צעירים, מבולבלים ומפוחדים. היום אני יודעת שהיינו בטראומה.

הקרנת הסרט היתה בשבת יומיים לאחר יום השואה והגבורה. כשהערב הסתיים ויצאנו החוצה בן זוגי העיר שבשביל הדור שלנו מלחמת יום כיפור היא הנרטיב המכריע , משמעותי אפילו יותר מהשואה, והטראומה שנגרמה בעקבות המלחמה ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. תובנה זאת מסבירה עלינו רבות

http://blogs.timesofisrael.com/the-narrative-of-my-generation-is-the-yom-kippur-war/