חבר בעת צרה: סרטן והחברים שנעלמו

פיסקה קצרה במאמר מאת סוזן גובר שקראתי בניו יורק טיימס (מאוגוסט 6, 2015) עוררה אותי למחשבה על ציפיות מחברים.

״אני נעזרת בקבוצת חברים נפלאים ולהם אני אסירת תודה. יש כמה מהם שנמצאים איתי ושעוזרים לי בשעת הצורך. אבל נדהמתי מאותם אלו שפשוט נעלמו. אולי הצרכים שלי מעיקים מידי, ואולי נידמה שאין להם סוף. אולי אותם אנשים מרגישים קושי, אולי הם פוחדים, או פשוט טרודים בעניינם. כשהצרות יחמירו, האם העזרה תיקטן?״

החויה של גובר עם חבריה דומה לשלי. כשבעלי חלה חברים רבים טלפנו לשאול לשלומינו והציעו עזרה. הם הגיעו לבקר וחשבו על דרכים יצירתיות להקל עלינו. למשל, כמה עמיתים של בעלי מהאוניברסיטה הגיעו  אלינו ולקחו אותו לשבת בים. הוא נהנה מתשומת הלב.  כאדם מופנם הוא לא היה רגיל להיות במרכז,  ופעמים אחדות בזמן המחלה אמר כי הוא מוקיר תודה  לסרטן שאיפשר לו להרגיש  נאהב על ידי חבריו.

אבל גם אנחנו נדהמנו מאותם חברים שפשוט נעלמו. סוזן גובר לא בטוחה מהי הסיבה,  אבל היא מנסה להסביר את התנהגותם של אותם חברים בכך שהיא מתמקדת בצרכים שלה ובבעיות שלהם. גם אני ניסיתי לא להיות שיפוטית  ולהבין את הקשיים שלהם, אך בכל זאת, בזמן המחלה וזמן רב לאחר מות בעלי, כעסתי על הבגידה שלהם והרגשתי פגועה. 

במשפט האחרון סוזן גובר מביעה את חששה שחבריה יעלמו לגמרי כאשר ממש תזדקק להם. מבחינה זאת היה לנו ״מזל״  מחלתו של בעלי היתה קצרה וכל מה שרצה מחבריו היה חום אנושי. אך היום כשסרטן הופך למחלה כרונית הצרכים של החולה גדלים ואיתם גם הלחץ על האנשים הקרובים.

חברתה הטובה של אמי שחגגה לא מכבר את יום הולדתה ה99 סיפרה לי שלאחר שעברה ניתוח כואב ומסובך נדרה נדר לא להתלונן כיון שידעה מנסיון אישי שאנשים מתרחקים מהמתלוננים.  מאותה סיבה היא גם לא בכתה בפומבי לאחר מות בעלה.

כללי ההתנהגות שהיא כפתה על עצמה משמעותיים,  ואכן חולים ומתאבלים חייבים לעיתים קרובות לעשות מאמץ מיוחד כדי להקל על הטיפול בהם. אבל מה בקשר לכללי ההתנהגות של אותם חברים שנעלמו? מדוע הם לא עושים מאמץ להתבגר?

יש משהו משמעותי יותר מכללי התנהגות. למרות שהתנך לא מורה לנו ספציפית לעשות ביקור חולים וניחום אבלים, הנושא נדון בתלמוד והפך למצווה. יתכן שבתקופת התנ״ך חברי הקהילה לא ביקרו את החולים מפחד הידבקות. האינסטינקט הבסיסי של הישרדות הוא אנושי, אך בעוד שיש כאלו שמשותקים מהפחד, רובנו מתגברים עליו בעזרת הגיון וחמלה.

סוזן גובר מוקירה את חבריה הטובים שעוזרים לה אך בכל זאת בחרה לקרוא למאמר שלה ״לחיות עם סרטן: בודדה כרוח רפאים,״ זאת גם ההזדמנות  להזכיר לאלו שנעלמו כיון שקשה להם מידי להיות נוכחים,  שהחיים קשים בהרבה לחולי הסרטן.

http://blogs.timesofisrael.com/a-friend-in-need-cancer-and-the-vanishing-friends/