איך הפכתי לאויבת השלום וגבעת חביבה:

לאחר שהייה של כ15 שנה בארה״ב שם מימשנו את החלום האמריקאי: משפחה, כלב ובית בפרוורים, חזרנו לתל אביב. שנים אחדות גרנו בדירה פצפונת בצפון הישן. המיקום היה מושלם, אך שוב הרגשנו כמיהה למרחבים האמריקאים והיה לנו קשה עם הרעש וזיהום האוויר.

אלו היו שנות ה90 בהן רבים מחברינו עזבו את העיר לטובת מקומות עם בתים צמודי קרקע וגינה, והבטחה לאיכות חיים טובה יותר. הפתרון הופיע בדמות אורנית, ישוב קהילתי מקסים המרוחק 28 דקות במכונית מתל אביב, השוכן בפאתי גבעות השומרון, וגובל בכפר קאסם מול ראש העין. כשביקרנו באזור בפעם הראשונה, ראינו, קילומטרים אחדים מזרחית לישוב, עמדת גבול מאוישת בחיילים. מכאן הבנו שאורנית נמצאת בתוך הקו הירוק.

זמן קצר לאחר מכן מצאנו בית בחלק המערבי של אורנית. המוכרים, משפחה נחמדה עם שתי בנות, מאד דומה לשלנו, נשארה לגור בצד השני של הדו משפחתי. נפגשנו במשרד עורכת הדין לחתום על המסמכים, ולתדהמתנו גילינו שהתחייבנו לקנות בית בהתנחלות. הסתבר שלמרות שאכן אורנית שוכנת על הקו בירוק, זאת בכל זאת התנחלות.

אפשר להסביר את חוסר הידע שלנו בכך שאלו היו הימים שלפני האינטרנט. בנוסף נעדרנו מישראל שנים רבות, לא הבנו את רזי הכיבוש ולא ידענו מה לשאול. ראינו את עמדת הגבול המרוחקת מהישוב והסקנו ששם הוא נמצא. בנוסף, לאחר שהמוכר הנחמד הסביר לנו בפירוט שהבית הספציפי שלנו הוא בצד הישראלי של הקו הירוק, הסתפקנו בתשובה ולא עלה בדעתנו לערוך תחקיר נוסף בטרם הקניה.

קנינו את הבית ב1998 אך עברנו אליו רק בקיץ 2000 זמן קצר לפני פרוץ האינתיפדה השניה. גרנו באורנית 7 שנים. למרות שאהבתי את הבית והקהילה הרגשתי אי נוחות וצורך להצטדק על כך שאני גרה בהתנחלות.

במשך שנים רבות' בארה״ב ובישראל' התנדבתי בבתי ספר. הצעתי להתנדב גם בבית הספר בכפר קאסם, אך למרות שתמיד התקבלתי בברכה בחנויות בעיירה, הצעת ההתנדבות שלי נידחתה.

בדומה, גם רציתי להשתתף בפעילויות גבעת חביבה הסמוכה לאורנית, אך נדחיתי כיון שאני מתנחלת. כששוחחתי עם המארגנים הישראלים והפלסטינים והסברתי שחשוב לשלב ולהכליל במאמצי השלום הישראלים ופלסטינים אנשים מכלל הציבור, הם הסכימו איתי בנימוס אך לא קיבלו אותי לפרויקט.

חבל, גם בין המתנחלים ישנם כאלו שתומכים בשלום ורוצים להיות מעורבים בפעילויות. רבים מחברי באורנית אמרו לי שבשביל שלום יתפנו ברצון.

בסופו של הסיפור, גבעת חביבה נשארה בשבילי סמל לנוקשות וחוסר הסובלנות של השמאל. קשה לי לשכוח את ההשפלה שהרגשתי כשהתייחסו אלי כאויבת השלום. שמאלנות מגיעה בדרגות ובגוונים שונים ומחנה השלום הוא קטן. אם אכן רוצים שלום אין באפשרותו של השמאל להתנהל כמועדון אקסקלוסיבי שמשאיר מישהו בחוץ.

http://blogs.timesofisrael.com/how-i-became-the-enemy-of-peace-and-givat-haviva/