לאחר ששתי בנותינו בגרו ועזבו את הבית בעלי ואני החלטנו להפוך למצמצמי דיור ולעבור מהבית המרווח בפרוורים לבית קטן בעיר.
מצאנו את מה שחיפשנו בשכונה ירוקה קצת מחוץ לתל אביב. זה היה בית ישן, בן 60, שהצריך המון עבודה. היינו מאושרים כי ידענו שזה יהיה המקום בו נזדקן יחדיו באושר.
בפברואר חתמנו על החוזה
אבל כמו הפתגם היידיש הידוע ״א מענטש טראכט און גוט לאכט״: האדם מתכנן והאל צוחק, שבוע לאחר חתימת החוזה, צבי בעלי אובחן עם סרטן ראות בשלב 4.
בכל זאת המשכנו בתהליך ויחד התעמקנו בתכניות לשיפוץ הבית החדש. צבי אמר שהתכנון הוא נקודת אור בתקופה חשוכה. בתחילה תכננו שני חדרי עבודה, ואני זוכרת איך ליבי נשבר כשהוא אמר שלא נראה לו שאזדקק לשניי.
ביולי, ביום האחרון לחייו, צבי חתם על המסמכים למכירת הבית בפרוורים, ואת החזקה על הבית החדש קיבלתי ביום שקמתי מהשבעה. יומיים אחר כך כבר התחלתי בשיפוץ. הייתי אסירת תודה על הפרויקט. הייתי חייבת להתרכז, לעשות בחירות, ולקבל החלטות. למזלי האדריכל והקבלן, אשר היו ערים למצבי, היו נדיבים וטובי לב. הם דאגו, וטיפלו בי ועבדנו יחד בהרמוניה.
לשיפוץ אין מוניטין כתרופה לאבל, אבל בשבילי הוא בא משמים. עם כל קיר שהרסנו ובנינו אחר במקומו, הרגשתי שחיי שנהרסו מקבלים צורה חדשה ואחרת. זה בהחלט נתן תקוה חדשה לעתיד.
בתום שלושה חודשים עברתי לביתי החדש. ביום ןהמעבר החלטתי שאשאר לישון שם בלילה למרות כל הארגזים והבלגן. אני זוכרת שלמחרת בבוקר התעוררתי ואמרתי לעצמי: זה היום הראשון של חייך החדשים.
הדרך היתה עדיין ארוכה אבל אין לי ספק שכאן החלה ההתאוששות.
No comments:
Post a Comment