אתמול התערערתי. משום מקום הגיע אלי מסר שטנה בווטסאפ הפרטי שלי ממישהי שאין לה איתי שום קשר אישי, אך שתינו חברות פעילות בתנועת נשים. מעולם לא דיברתי איתה פנים אל פנים. אני יודעת מיהי והיא כנראה יודעת מי אני, אחרת בוודאי לא היתה שולחת לי מסר שמאשים אותי בגזענות ובשנאת האחר.
בעבר לפני הקידמה ועידן המחשב, אנשים היו יכולים להשיג בבזק את מספר הטלפון שלי ולהתקשר, אך אם רציתי יכולתי למנוע זאת בעזרת מספר חסום. בנוסף אפשר היה להשיג את הכתובת ולשלוח לי מכתב שטנה הביתה, אך זה דרש מאמץ ונחישות.
היום, קצת בדומה לקלות שבה אנשים משיגים כלי נשק, בגלל חוסר פרטיות ונגישות לשיטנה יש אפיקים נוחים וקלים:
כמו מיילים, מסרונים, מסנג׳ר ווטסאפים ובודאי יש עוד רבים אחרים.
אכן כיום כל אחד יכול למצוא את כתובת האימייל כדי להטריד אותי. אפילו אם הם לא חברי בפייסבוק אנשים יכולים לשלוח לי במסנג׳ר מסרי שטנה, ויש סכוי טוב שאראה אותם. אבל הווטסאפ הוא המסוכן ביותר. מיד כשאת הופכת לפעילה בארגון או בתנועה ורוצה לתרום, הצעד הראשון הוא להצטרף לקבוצת ווטסאפ. ברגע שאת שם משתתפת בדיונים, מביעה את דעתך, את חשופה ופגיעה. תמיד יש סכוי שמישהו/י ישתלח בך, יאשים אותך, או כמו במקרה שלי ישלח לך מסר של שיטנה. לגבי זאת התגלמות החדירה לפרטיות.
לפני שנים אחדות קראתי מאמר שנקרא ״מות הפרטיות״. הכותבת טענה שבעקבות האינטרנט אין יותר ציפיה לפרטיות. כשקראתי את המאמר הייתי בטוחה שהמחברת מגזימה ופעם כשהדירות היו קטנות או אנשים גרו בקיבוצים היתה להם הרבה פחות פרטיות מכיום. פעם, כך חשבתי, פרטיות היתה פריוילגיה. עם שני חדרים הורי נאלצו בודאי לוותר על חלק גדול מהפרטיות שלהם כשגרו בסלון, והיום יש לי בית משלי ואני יכולה לעשות הכל.
אבל אז לא תארתי לעצמי את כל ההשלכות ובוודאי לא חשבתי שדרך הווטסאפ אנשים יישלחו לי מסרי שטנה.
פרטיות זה שטח שנחקר רק בשנים האחרונות, ומאז שהתחילו לחקור אותו השתנה מהקצה לקצה. באחד המאמרים הראשונים על פרטיות (״פרטיות מושג שימושי״) הסוציולוג אלן בייטס מגדיר אותו ״כציפיה של האינדיוידואל לכך שהאחר יהיה מודר מכל מה שלא נוגע לו, וההכרה שלאחר יש זכות מלאה לעשות את אותו דבר״ (1964)
בעבר לפני הקידמה ועידן המחשב, אנשים היו יכולים להשיג בבזק את מספר הטלפון שלי ולהתקשר, אך אם רציתי יכולתי למנוע זאת בעזרת מספר חסום. בנוסף אפשר היה להשיג את הכתובת ולשלוח לי מכתב שטנה הביתה, אך זה דרש מאמץ ונחישות.
היום, קצת בדומה לקלות שבה אנשים משיגים כלי נשק, בגלל חוסר פרטיות ונגישות לשיטנה יש אפיקים נוחים וקלים:
כמו מיילים, מסרונים, מסנג׳ר ווטסאפים ובודאי יש עוד רבים אחרים.
אכן כיום כל אחד יכול למצוא את כתובת האימייל כדי להטריד אותי. אפילו אם הם לא חברי בפייסבוק אנשים יכולים לשלוח לי במסנג׳ר מסרי שטנה, ויש סכוי טוב שאראה אותם. אבל הווטסאפ הוא המסוכן ביותר. מיד כשאת הופכת לפעילה בארגון או בתנועה ורוצה לתרום, הצעד הראשון הוא להצטרף לקבוצת ווטסאפ. ברגע שאת שם משתתפת בדיונים, מביעה את דעתך, את חשופה ופגיעה. תמיד יש סכוי שמישהו/י ישתלח בך, יאשים אותך, או כמו במקרה שלי ישלח לך מסר של שיטנה. לגבי זאת התגלמות החדירה לפרטיות.
לפני שנים אחדות קראתי מאמר שנקרא ״מות הפרטיות״. הכותבת טענה שבעקבות האינטרנט אין יותר ציפיה לפרטיות. כשקראתי את המאמר הייתי בטוחה שהמחברת מגזימה ופעם כשהדירות היו קטנות או אנשים גרו בקיבוצים היתה להם הרבה פחות פרטיות מכיום. פעם, כך חשבתי, פרטיות היתה פריוילגיה. עם שני חדרים הורי נאלצו בודאי לוותר על חלק גדול מהפרטיות שלהם כשגרו בסלון, והיום יש לי בית משלי ואני יכולה לעשות הכל.
אבל אז לא תארתי לעצמי את כל ההשלכות ובוודאי לא חשבתי שדרך הווטסאפ אנשים יישלחו לי מסרי שטנה.
פרטיות זה שטח שנחקר רק בשנים האחרונות, ומאז שהתחילו לחקור אותו השתנה מהקצה לקצה. באחד המאמרים הראשונים על פרטיות (״פרטיות מושג שימושי״) הסוציולוג אלן בייטס מגדיר אותו ״כציפיה של האינדיוידואל לכך שהאחר יהיה מודר מכל מה שלא נוגע לו, וההכרה שלאחר יש זכות מלאה לעשות את אותו דבר״ (1964)
להגדרה הזאת אין כרגע כל קשר למציאות שבה אנחנו חיים. אבל בכל זאת אני מקוה שעדיין לא מאוחר למגר את מסרי השיטנה ולהשיב אל כנה את השאיפה לפרטיות: זה עניין של כבוד אנושי הדד
