קריאה ביקורתית של טור הדעה של שאפי קורסנדי באינדיפנדנט 17/5/2019
״קבוצת הווטסאפ של האמהות שאני חלק ממנה הינה צוהר לעולם של הורות
מודרנית, אבל זה גם מרגיש כמו שנות ה50״
הבחירה של קורסנדי להזכיר בכותרת דוקא את שנות החמישים אינה מקרית.״שנות החמישים״ הם מילת קוד בחברה הבריטית, עשור זה נחשב לתקופת שפל מאין כמוה בתולדות הפמניזם.
לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה, כשהגברים היו בחזית, נשות בריטניה תפסו את מקומם בכל התחומים והצליחו להחזיק את המדינה ולשמר את כוחה של הכלכלה הבריטית באופן מעורר השראה, בתום המלחמה הן נשלחו חזרה הביתה.
כשהחיילים חזרו מהחזית הם ציפו לקבל את משרותיהם בחזרה. אי לכך, הנשים פינו את מקומן ו-75 אחוז מהנשים הנשואות בבריטניה הפכו לעקרות בית.
בעוד שבתקופת המלחמה אמהות עובדות שלחו את ילדיהם למעונות יום וקיבלו תמיכה כללית כדי לצאת לעבוד. לאחר המלחמה מעונות אלו נסגרו ונשים נשואות ואמהות קבלו מענקים חודשיים כדי להשאר בבית.
היתה סיבה נוספת מדוע הממשלה עודדה את הנשים להישאר בבית: הירידה הדרמטית בשיעור הילודה בזמן המלחמה הייתה מקור לדאגה בבריטניה שלאחר המלחמה, והממשלה עודדה נשים ללדת שלושה או ארבע ילדים.
לנשים רבות שנות החמישים נחוו כטראומה, חוקרת הספרות לורנה סייג׳ מספרת בממואר Bad Blood (״דם רע״)איך אמה הפכה מאשה פעילה ועצמאית בזמן המלחמה, לעקרת בית פסיבית בשנות החמישים: ״חוסר הישע הנרכש החדש שלה לא היה מפתיע, כיון שזאת הייתה התקופה בה נשים נשואות נשלחו בחזרה הביתה בהמוניהן ובכל דרך אפשרית ניסו להשאיר אותן שם. קודם פיטרו אותן ואחר כך הפכו אותן לנכות.״
אם כך גם ההקבלה של שאפי קורסנדי, קומיקאית, עיתונאית והומניסטית, בין הורות מודרנית בשנת 2019 לשנות החמישים מעוררת דאגה.
אחת מהאמהות בקבוצת התמיכה לאמהות בווטסאפ, בו חברות שמונה אמהות מרקעים ומגילאים שונים, העלתה בקבוצה תמונה של כביסה תלויה על חבל. היא הוסיפה לתמונה הערה המשבחת את בעלה על פועלו למען המשפחה. החברות התפעלו והצטרפו לשבחים. בניגוד אליהן קורסנדי לא הרגישה שום שמחה, בעיקר שהסתבר שהוא כיבס רק את הכביסה שלו.
אכן בתמונה שהעלתה אותה אם לא ניתן לראות שום בגדי ילדים, או אפילו זוג תחתונים אחד לנחמה של בת זוגו. קורסנדי תמהה איך הוא הצליח במשימה הבלתי אפשרית הזאת, הרי כשעושים כביסה משפחתית תמיד מוצאים איזה גרב של ילד או צעצוע אחר שמצא את דרכו למכונת הכביסה.
קורסנדי ציפתה שהחברות ישתאו גם הן, אבל לא, הן המשיכו להתפעל. בהסטוריה האישית של קורסנדי הגברים בחייה היו שותפים מלאים למטלה הסיזיפית של הכביסה. כשהיתה צעירה הכירה גבר שלא טרח להרים את הבגדים שזרק על הרצפה. כשהעירה לו הגיב בחיוך ביישני ואמר ״אני מצטער, אני בן״ קורסנדי מדייקת: הוא לא היה בן הוא היה גבר. אבל כיון שלא הבין את ההבדל הם נפרדו.
לקורסנדי יש ילד בן 11, היא מנסה לחנך אותו ללקיחת אחריות, ויש לו מטלות קבועות. זה בודאי לא תענוג גדול בשבילו, אבל גם היא לא ממש נהנית לעשות עבודות בית. קורסנדי מסכמת את הרשימה במילים אלו ״יכולתי להתייחס לשיתוף בעבודות בית כעניין פמניסטי, אבל אני מסתכלת על הנושא באופן יותר בסיסי כביטוי של הערכה ואהבה.״
המחקר הפמניסטי מדבר על סוג חדש של זוגיות בשנות החמישים ״נישואים של שיתוף פעולה״: Companionate marriage אמנם בתקופה זאת האב עדיין לא היה מעורב כמו שמקובל בדורות האחרונים, אך המגמה היתה של שיתוף, רצון טוב, וחברות בין בני זוג.
קורסנדי לא מרחיבה ומביעה את דעתה על אותו בן זוג שדג מסל הכביסה רק את הבגדים ששייכים לו. אני, לעומת זאת, מתייחסת להתנהגות זאת הרבה יותר בחומרה. לדעתי בעלה של האם מקבוצת הווטסאפ לא פעל בתמימות או בחוסר ידע, אלא זאת היתה הפגנה acting out של אגרסיביות וביקורת כלפי בת זוגו.
נראה לי שאפילו בשנות החמישים החשוכות כשהבעל היה בוחר לעזור למשפחה ולעשות כביסה, הוא היה עושה זאת מתוך שיתוף פעולה ולא היה עולה על דעתו לדאוג רק לעצמו.
אם הייתי אותה אם בקבוצת הווטסאפ הייתי מודאגת מאד, לא רק ממצבי ומיחסי עם בן זוגי, אלא מהעוורון של חברותיי האמהות שאמורות להזהיר אותי ולתמוך בי.
https://www.independent.co.uk/voices/mums-whatsapp-group-chat-modern-parenting-1950s-feminism-laundry-a8919111.html
https://alaxon.co.il/article/%D7%AA%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%98%D7%91%D7%97-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A7/
