קבוצת הווטסאפ של האמהות

קריאה ביקורתית של טור הדעה של  שאפי קורסנדי באינדיפנדנט  17/5/2019


״קבוצת הווטסאפ של האמהות שאני חלק ממנה הינה צוהר לעולם של הורות
 מודרנית, אבל זה גם מרגיש כמו שנות ה50״



הבחירה של קורסנדי להזכיר בכותרת דוקא את שנות החמישים אינה מקרית.״שנות החמישים״ הם מילת קוד בחברה הבריטית, עשור זה נחשב לתקופת שפל מאין כמוה בתולדות הפמניזם.

לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה, כשהגברים היו בחזית, נשות בריטניה תפסו את מקומם בכל התחומים והצליחו להחזיק את המדינה ולשמר את כוחה של הכלכלה הבריטית באופן מעורר השראה, בתום המלחמה הן נשלחו חזרה הביתה.

כשהחיילים חזרו מהחזית הם ציפו לקבל את משרותיהם בחזרה. אי לכך, הנשים פינו את מקומן ו-75 אחוז מהנשים הנשואות בבריטניה הפכו לעקרות בית.

בעוד שבתקופת המלחמה אמהות עובדות שלחו את ילדיהם למעונות יום וקיבלו תמיכה כללית כדי לצאת לעבוד. לאחר המלחמה מעונות אלו נסגרו ונשים נשואות ואמהות קבלו מענקים חודשיים כדי להשאר בבית.

היתה סיבה נוספת מדוע הממשלה עודדה את הנשים להישאר בבית: הירידה הדרמטית בשיעור הילודה בזמן המלחמה הייתה מקור לדאגה בבריטניה שלאחר המלחמה, והממשלה עודדה נשים ללדת שלושה או ארבע ילדים.

לנשים רבות שנות החמישים נחוו כטראומה, חוקרת הספרות לורנה סייג׳ מספרת בממואר  Bad Blood (״דם רע״)איך אמה הפכה מאשה פעילה ועצמאית בזמן המלחמה, לעקרת בית פסיבית בשנות החמישים: ״חוסר הישע הנרכש החדש שלה לא היה מפתיע, כיון שזאת הייתה התקופה בה נשים נשואות נשלחו בחזרה הביתה בהמוניהן ובכל דרך אפשרית ניסו להשאיר אותן שם. קודם פיטרו אותן ואחר כך הפכו אותן לנכות.״

אם כך גם ההקבלה של שאפי קורסנדי, קומיקאית, עיתונאית והומניסטית, בין הורות מודרנית בשנת 2019 לשנות החמישים מעוררת דאגה.

אחת מהאמהות בקבוצת התמיכה לאמהות בווטסאפ, בו חברות שמונה אמהות מרקעים ומגילאים שונים, העלתה בקבוצה תמונה של כביסה תלויה על חבל. היא הוסיפה לתמונה הערה המשבחת את בעלה על פועלו למען המשפחה. החברות התפעלו והצטרפו לשבחים. בניגוד אליהן קורסנדי לא הרגישה שום שמחה, בעיקר שהסתבר שהוא כיבס רק  את הכביסה שלו.

אכן בתמונה שהעלתה אותה אם לא ניתן לראות שום בגדי ילדים, או אפילו זוג תחתונים אחד לנחמה של בת זוגו. קורסנדי תמהה איך הוא הצליח במשימה הבלתי אפשרית הזאת, הרי כשעושים כביסה משפחתית תמיד מוצאים איזה גרב של ילד  או צעצוע אחר שמצא את דרכו למכונת הכביסה.

קורסנדי ציפתה שהחברות ישתאו גם הן, אבל לא, הן המשיכו להתפעל. בהסטוריה האישית של קורסנדי הגברים בחייה היו שותפים מלאים למטלה הסיזיפית של הכביסה. כשהיתה צעירה  הכירה גבר שלא טרח להרים את הבגדים שזרק על הרצפה. כשהעירה לו הגיב בחיוך ביישני ואמר ״אני מצטער, אני בן״ קורסנדי מדייקת: הוא לא היה בן הוא היה גבר.  אבל כיון שלא הבין את ההבדל הם נפרדו.

לקורסנדי יש ילד בן 11, היא מנסה לחנך אותו ללקיחת אחריות, ויש לו מטלות קבועות. זה בודאי לא תענוג גדול בשבילו, אבל גם היא לא ממש נהנית לעשות עבודות בית. קורסנדי מסכמת את הרשימה במילים אלו ״יכולתי להתייחס לשיתוף בעבודות בית כעניין פמניסטי, אבל אני מסתכלת על הנושא  באופן יותר בסיסי כביטוי של הערכה ואהבה.״ 

המחקר הפמניסטי מדבר על סוג חדש של זוגיות בשנות החמישים  ״נישואים של שיתוף פעולה״: Companionate marriage אמנם בתקופה זאת האב עדיין לא היה מעורב כמו שמקובל בדורות האחרונים,  אך המגמה היתה של שיתוף, רצון טוב, וחברות בין בני זוג.
קורסנדי לא מרחיבה ומביעה את דעתה על אותו בן זוג שדג מסל הכביסה רק את הבגדים ששייכים לו. אני, לעומת זאת, מתייחסת להתנהגות זאת הרבה יותר בחומרה. לדעתי בעלה של האם מקבוצת הווטסאפ לא פעל בתמימות או בחוסר ידע, אלא זאת היתה הפגנה acting out  של אגרסיביות וביקורת כלפי בת זוגו.

נראה לי שאפילו בשנות החמישים החשוכות כשהבעל היה בוחר לעזור למשפחה ולעשות כביסה, הוא היה עושה זאת מתוך שיתוף פעולה ולא היה עולה על דעתו לדאוג רק לעצמו.
אם הייתי אותה אם בקבוצת הווטסאפ הייתי מודאגת מאד, לא רק ממצבי ומיחסי עם בן זוגי, אלא מהעוורון של חברותיי האמהות שאמורות להזהיר אותי ולתמוך בי.

https://www.independent.co.uk/voices/mums-whatsapp-group-chat-modern-parenting-1950s-feminism-laundry-a8919111.html

https://alaxon.co.il/article/%D7%AA%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%98%D7%91%D7%97-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A7/

דרישות בשמים ותשלום מתחת לרצפה: משרה לאשה

לפני זמן קצר פורסמה מודעה על משרה במחלקה לאנגלית אוניברסיטת שיקגו, לכאורה ארוע משמח, יש כל כך מעט משרות במדעי הרוח. אבל  מי שבדק את המודעה נדהם לגלות שהדרישות היו בשמים והתשלום מתחת לרצפה-- 27 אלף דולר לשנה. נכתבו תגובות זועמות על החוצפה, אבל היו גם כאלו שכתבו שזאת משרה מצוינת למרצה מתחיל/ה ולתחילת הקרירה שלה. ועכאלו שטענו שאם יש משכורת נוספת של בן זוג אז זאת בהחלט אופציה.

התגובה השנייה מדאיגה אפילו יותר מהראשונה. נכון יש גם כאלו שיסכימו לעבוד בהתנדבות במשרה הראשונה כדי ללמוד וזה עניינן אבל במאה ה21 לעשות למישהי את החשבון הפיננסי שלה ושל בן זוגה זה ממש לא מתאים,  במאה ה20 בארצות הברית זה היה מאד מקובל.

כסטודנטית לדוקטורט באוניברסיטת איובה קיבלתי משרה כמנהלת תוכניות/אסיסטנטית בבית הלל המסונף לאוניברסיטה. אותה אוניברסיטה היא המשכן של הסדנה המפורסמת לכתיבה ספרותית שבאיובה סיטי.  זאת הייתה מישרת חלומות  למישהי כמוני עם תאר ראשון ושני בספרות. המטרה שלי הייתה להפוך את בית הלל למרכז תרבותי וספרותי, עבדתי קשה, ובשנה השנייה לעבודתי אחת התוכניות שיזמתי זכתה בפרס יוקרתי.

למרות שהעבודה בהלל הייתה קשה ועבדתי שעות ארוכות ובכל החגים שילמו לי פחות משאר חברי שהיו עוזרי מחקר באוניברסיטה. לכן כיון שהייתה לי הוכחה ברורה להצלחה לקראת השנה השלישית לעבודתי ביקשתי העלאה בשכר. בקשתי נדחתה.

חבר המנהלים והרב שהיה הבוס הישיר שלי, כולם היו גברים. אוף זה רקורד הם אמרו לי שיש לי מזל שהייתה לי עבודה מעניינת, ובנוסף אני הרי לא צריכה את הכסף כי בעלי פרופסור ומרוויח היטב.  כמובן שהתפטרתי.

אני מאד מקווה שאוניברסיטת שיקגו תתעשת ותשנה את הגדרות המשרה, אבל מה שחשוב להבהיר זה שאפילו לאוניברסיטת יוקרה אין זכות מוסרית להציע סכום מביש כזה שאלא ניתן  להתקיים ממנו ולעשות לנו את החשבון איך זה בכל זאת אפשרי לנו לקחת את המשרה..

החיים מאחורי המחיצה בנשף הסיום של הפקולטה למשפטים:

הבקשה של הסטודנטיות הדתיות בפקולטה למשפטים לרקוד מאחורי מחיצה בנשף הסיום אינה אבסורדית כלל אם לוקחים בחשבון את הקשר רב השנים בין הנשים הרוקדות והגברים שצופים בהן.

במשך ההסטוריה, בתרבויות רבות נשים רקדו כדי לענג גברים. אפילו באזור שלנו במזרח התיכון הקונסרבטיבי, באופן מסורתי, נשים הופיעו בריקודי בטן לפני גברים. כך שזה לא מפתיע שסטודנטיות דתיות מרגישות שהדרך היחידה בשבילן לחמוק ממבטיי הגברים היא להתחבא מאחורי המחיצה.

אך ריקוד היא לא הפעילות היחידה שגורמתלנשים להרגשת אי נוחות כשגברים בסביבה.

זה סוד ידוע שנשים רבות לא מרגישות בנוח לאכול בנוכחות גברים, אפילו אם אותו גבר הינו בן זוגם. לשם כתיבת הפוסט קראתי מאמר שהציג נתוני סקר של יותר מ5000 נשים. מסתבר שיותר מ60% מהנשים, בתוך מערכת יחסים, לא מרגישים נוח לאכול בנוכחות בני זוגם.

נשים נפגשות לעיתים מזומנות עם חברותיהן על מנת לאכול יחדיו. אני לא בטוחה אם זה משום שגברים נוטים להעיר לנשים על מה שהן אוכלות, או על כמה הן אוכלות. ואולי הן מרגישות נינוחות יותר עם חברותיהן כך שהן יכולות להזמין ולאכול כל מה שהן רוצות.לאמיתו של דבר אני ממש לא צריכה את הסקר, ראיתי את זה קורה פעמים רבות עם חברותי.

אבל מה שנשים במיוחד לא סובלות במיוחד בגיל המבוגר זה להסתובב בבגד ים היכן שנמצאים גברים. לא מדברים על הנושא הזה מספיק בפומבי, אך שמעתי את חברותי הנשים מדברות על כך ששנים הן כבר לא היו בים, או שהן כבר לא הולכות לבריכה. מנסיון אישי אני יודעת שלא נעים לי ללבוש בגד ים.

ליום ההולדת ה60 הזמנתי 60 מחברותי למסיבה בבריכת מים חמים. כמעט כל האורחות הסכימו ללבוש בגד ים ולהכנס למים. זאת היתה חויה נפלאה שלא היתה מתאפשרת אם היו גברים בסביבה.

אני מרגישה שבמקום לשכנע את הנשים שמסרבות לרקוד, לאכול, או לשחות ליד גברים שהן צריכות לעשות מאמץ למען המאבק הפמיניסט, יהיה חכם יותר לעודד אותן ולכבד את רצונם להנות מההנאות הפשוטות האלו בחברתן של נשים אחרות.

הרעיון של מחיצה פיזית באמצע המתחם הציבורי של נשף הסיום של הפקולטה למשפטים לא נראה לי. אך אני כן מאמינה במחיצה מטפורית. הנשים הדתיות שבקשו מחיצה הרי לא ירקדו בלעדיה. זאת זכותן לחלל משלהן, שיהיה להן מקום בטוח בו תהיה מוסיקה והן תוכלנה לרקוד בחופשיות ובשמחה. אולי הן אפילו תובלנה סגנון חדשני ונשים אחרות תהיינה אמיצות מספיק כדי להצטרף לריקוד

http://blogs.timesofisrael.com/life-behind-the-partition-of-the-law-school-graduation-gala/