Monday, March 28, 2016

נצחון האלמנה המבוגרת: נעמי במגילת רות

כשאשה מתאלמנת היא מאבדת הרבה יותר מאשר רק את בעלה. כשההררכיה בתוך המשפחה משתנה, מעמדה לעיתים קרובות נחלש. יותר מזה, המציאות החדשה משפיעה על הסטטוס החברתי שלה, במיוחד אם היא נחלשת כלכלית. הנפילה מהצמרת של האלמנה במיוחד אכזרית כיון שהיא לא באשמתה בת״נך האלמנות והיתומים נחשבים לפלח האוכלוסיה הפגיע ביותר בחברה והקהילה מחויבת לדאוג להם. דברים 27, 19 ״ארור מטה משפט גר-יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן.״ בספרות, ״אלמנות״ היא לרוב מילה נרדפת לחוסר ישע ויאוש. אלמנה טיפוסית היא אשה בגיל העמידה שלעיתים קרובות נותרת ללא אמצעים. בניגוד להן, אלמנות צעירות נתפסות או כמאיימות על הגברים הנישואים שמסביבן, או במקרה שהן יורדות עשירות או אפילו אמידות --מהוות טרף קל לנוכלים. ללא כוח או השפעה, לאלמנה אין מה להפסיד ובמקרים רבים, היא זאת שמביעה את דעתו של הסופר, או את אותה אמת שאף אחד לא רוצה לשמוע אלמנות היא אחד הנושאים המרכזים של מגילת רות. יש בה שלוש אלמנות, שתיים מהן צעירות. כמו בספרות, גם כאן נדמה בתחילה שלנעמי, האלמנה המבוגרת, אין כוח ואין השפעה. היא הרי נשארה נטולת כל ואיבדה לא רק את בעלה אלא גם שכלה את שני בניה. בנוסף, היא גם בודדה וחסרת כל בארץ זרה. נעמי מחליטה לעשות מעשה ולחזור מגלות מואב לישראל. היא מציעה לשתי כלותיה המואביות להשאר במולדתן. עורפה מקבלת את ההצעה. למרות שההחלטה, במינימליזם מקראי אופייני, מוזכרת רק בשורה קצרה, הבחירה של עורפה מעידה על אומץ. היא נשארת בגפה ועליה לבנות את חייה בעצמה. נעמי ורות חוזרות יחד לישראל, אבל בניגוד לסטראוטיפ האלמנה חסרת הישע נעמי אינה יכולה להרשות לעצמה להיות חלשה. עליה לדאוג לאלמנה נוספת: כלתה הצעירה רות. כדי להבטיח את עתידן נעמי מתכננת מהלך יצירתי של השבת נכסי המשפחה. מימושו יתאפשר רק על ידי השאת רות לחתן ראוי ומתאים, מאותו השבט. לאורך ההסטוריה אלמנות רבות בספרות ובחיים האמיתיים עשו בדיוק כך. אך בניגוד לספרות שם נישואי נוחות מוצגים, לעיתים קרובות, כאופורטוניזם קר, בזמן התנ״ך לשאת אלמנה צעירה היתה חובת הרווק מאותו השבט. המספר המקראי מבהיר שלא רק רות מקבלת את סמכותה של נעמי, גם בועז, החתן העתידי, מזהה את כוחה ומכבד אותה כראש המשפחה. לקרוא את מגילת רות זה כמעט כמו לקרוא מחזה המוגש יחד עם הוראות הבימוי ומבט מאחורי הקלעים. נעמי היא היוצרת והבימאית של הדרמה, רוב פועלה נעשה מאחורי הקלעים, אך היא גם שחקנית. רות האלמנה הצעירה, היא השחקנית הראשית. הקורא מבין שהיא בוטחת בבימאית ולכן משחקת את תפקידה בטבעיות ובהצלחה רבה. היא גם סומכת עליה שלסיפור יהיה סוף טוב. ואכן בסופו של דבר המחזה מסתיים בהצלחה כפולה אישית ולאומית: רות נישאת לבועז ואיחוד זה מוביל, שלושה דורות מאוחר יותר, להולדתו של המלך דוד. באופן מסורתי חוגגים בשבועות את מתן תורה וקוראים את מגילת רות, בשבילי כאלמנה חג זה מסמל את נצחון האלמנה המבוגרת שבעזרת תושיה ואומץ הצליחה לשנות מציאות חסרת .תקווה ולייצר לה ולמשפחתה עתיד. חלק ממאמר זה פורסם במקור בבלוג שלי בטיימס אוף ישראל http://blogs.timesofisrael.com/brave-middle-aged-widow-the-book-of-ruth/

Saturday, March 26, 2016

אראלה בודאי תצלצל אליך

מאמר על הניצול הציני של אמינות נשים בגיל העמידה: אראלה ממפעל הפיס
אראלה בודאי תצלצל אליך:
מאד מפתיע שהקול המוכר ביותר בישראל הוא של אשה שפרסומה כלל אינו שייך להשגיה האישיים או לאכויות שלה.
קולה גם אינו מיוחד כלל ועיקר, אך כשהטלפון מצלצל והמילים ״מדברת אראלה״ נשמעות, האדם בעברו השני של הקו יודע שמשהו טוב עומד לקרות.
״אראלה ממפעל הפיס״ אכן באמת קיימת, שמה אראלה אדינגר והיא עובדת המוסד מזה שלושים שנה. כחלק מתפקידה היא מצלצלת לבשר למנויי מפעל הפיס על זכייתם בפרס.
בשנים האחרונות שיחות אלו הפכו לבסיס לפרסומות, המשתפות את הקהל ברגע המרגש בו נודע דבר הזכיה.
לשיחות של אראלה יש מבנה צפוי, כמעט טיקסי: הן תמיד מתחילות במילים: הלו מדברת אראלה ממפעל הפיס. לאחר מכן הפסקה קצרה, ואז מגיעות קריאות השמחה, והצהלה. לבסוף אראלה מגלה את הסכום או את אופי הזכיה:מזל טוב זכית ב....
יש לשער שנציגי מפעל הפיס מצלצלים למנויים לבשר להם על הזכייה, אבל לארוז שיחות אלו כפרסומות ריאליטי זאת תחבולה שווקית מבריקה.
פרסום ושיווק הם אמנויות המניפולציה, אך מטריד אותי שפרסומת זאת מנצלת בציניות שני פלחים חלשים של האוכלוסיה: נשים מבוגרות שלרוב אינן נראות ואנשים עניים עם בעיית התמכרות להמורים. הפרסומאים בחרו במודע את אראלה, אשה בגיל העמידה, שנראית אמינה ולא מאיימת כדי לפתות את המאזינים לבזבז כסף על כרטיסי פיס.
ולגבי המאזינים הפרסומת הכמו-אמיתית הזאת יוצרת רושם שהזכייה היא מושגת, וודאית. אראלה תצלצל אליך, מה שצריך לעשות זה רק לקנות מנוי.
ברדיו יש לפרסומות אלו כוח כמעט היפנוטי. הן הפכו לכל כך מצליחות ומוכרות שאראלה הפכה לדמות קאלט בתרבות הישראלית, מילה נרדפת לאלת המזל שהישראלים מתפללים לצלצולה.

אבל כפי שקורה במשחקי מזל מפעל הפיס מרמה ונותן לנו קלפים גרועים, כדאי להזהר מאראלה /

Thursday, March 24, 2016

The Visit Of The {Not So} Old Couple: Aharon And Ida Megged

Not many Israelis have heard about Iowa city, an oasis at the heart of the corn fields of Iowa. The University of Iowa is the home to the famous Writers' Workshop and the unique International Writers' Workshop. For me, as a graduate student specializing in literature, spending several years in IC was a dream comes true.
Every fall a group of writers from all over the world came to Iowa City to attend the International Writers' Program for one semester. Most of the writers, novelists, poets, and playwrights came on their own, and stayed as a group, a kind of summer camp, in one of the residence halls on campus very close to the river.
Before the beginning of each academic year, our small Israeli community (of about 30) would get all excited about the new upcoming Israeli writers. Once the group arrived we usually invited the Israelis to one of our gatherings, and attended their literary readings.
But one year was different, we heard that the writers were a couple, a husband and wife, and they asked to live on their own outside the campus. Shortly afterward we met Aharon Megged, who passed away yesterday at the age of 95, and his wife Ida Zorit Megged.
Although they came to town for a short period, to attend a structured program, staying too close to the group didn't suit them, they had their their own idea about the visit in Iowa City.
While previous Israeli writers spent most of their time socializing with the other writers and did not show a special interest in the town or in the Israeli community, Aharon and Ida loved to explore the town, and, for the duration of their stay, they did not mind being part of the Israeli community. They attended our parties and gathering, and while Aharon was shy Ida was more outgoing and  was interested in everyone and everything. We all warmed up to her, and because she liked to listen, within minutes she heard everything about everyone. We were all young and far away from home, so it was good to talk to that wise and experienced couple.
Aharon and Ida were in their 60s when they came to Iowa City and they seemed old. But I admired the wisdom and freedom that seemed to come with age. They were true to themselves and acted the way they saw fit. They did not get involved in the details of the relationships that naturally evolved within the members of the group. Although they showed consideration and respect to their peers, they chose to stay outside and do their own thing.
That visit in Iowa City remained a happy memory in my family's biography. Moreover, in that visit I saw, for the first time, people, my parents' generation, who acted exactly as they wished, and it made a huge impression on me.
I am now almost as old as they were when they came to town, and with time I am even more convinced that this is how I would like to conduct myself in later years.

The essay appeared in the Times of Israel

ביקור הזוג, הלא כל כך, זקן: אהרון ואידה מגד



לא רבים שמעו על איובה סיטי, נוה מדבר בלב
השדות הבלתי נגמרים של תירס במדינת אaיובה בארה״ב. אוניברסיטת איובה היא מעוז הסדנה המפורסמת לסופרים ומשוררים, וגם מקום הסדנה הבנלאומית לכותבים. בשבילי כסטודנטית לספרות השהייה באיובה סיטי היתה חלום שהתגשם
כל סתיו קבוצה של סופרים ומשוררים מכל העולם הגיעה לעיירה להשתתף בסדנה הבנלאומית לסמסטר אחד. רוב הכותבים, סופרים, משוררים ומחזאים הגיעו בגפם ושהו כקבוצה במעונות בקמפוס ליד הנהר.
לפני תחילת כל שנה, הקהילה הישראלית הקטנה (30בערך) היתה מתרגשת מהסיכוי לפגוש את הנציגים הישראלים לסדנא. כשהגיעו, היינו מזמינים אותם לאחת מהפגישות שלנו וגם השתתפנו בערבי הקריאה שלהם.
שנה אחת היתה שונה, שמענו שהפעם הגיע זוג: בעל ואשה ושהם בקשו להתגורר בבית משלהם מחוץ לקמפוס. זמן קצר לאחר מכן פגשנו את אהרון מגד, שנפטר אתמול בן 95, ואת אשתו אידה צורית מגד.
למרות שהגיעו רק לתקופה קצרה, להשתתף בתוכנית מאורגנת, להם זה לא התאים. הבחירה לגור מחוץ לקמפוס היתה משמעותית. נראה שהיה להם ברור מה הם רצו וקוו לעשות באיובה סיטי.
בזמן שמשתתפים ישראלים קודמים בילו את רוב זמנם עם משתתפי הסדנה האחרים ולא הראו שום עניין מיוחד בעיירה או בקהילה הישראלית, אהרון ואידה טיילו בעיירה ובזמן הביקור שלהם הפכו לחלק מהקהילה הישראלית. הם השתתפו במסיבות ובארוחות. אהרון היה ביישן אך אידה היתה מוחצנת והתעניינה בכולם. כולנו חיבבנו אותה והיא שמעה עלינו הכל כי ידעה להקשיב. אנחנו היינו צעירים רחוקים מהבית והיה נעים לשוחח עם זוג חכם ומנוסה כמוהם.
אהרון ואידה היו בשנות ה60 שלהם כשהגיעו לאיובה סיטי, והם נראו לי זקנים. אך הערצתי את החוכמה והחרות שהתלוו לגיל המבוגר. הם היו אוטנטים, והתנהגו כפי שנראה להם נכון. הם לא היו מעורבים באינטריגות וביחסים הטעונים שהתפתחו בין סופרים השונים בתכנית. למרות שהיו אדיבים ומכבדים לכולם , העדיפו להשאר בחוץ ולהתרכז בעולמם.
הזמן שבילינו עם אהרון ואידה נשאר זכרון מתוק בביוגרפיה המשפחתית שלנו. אבל יותר מזה בביקור שלהם ראיתי, בפעם הראשונה בחיי, אנשים בדור של הורי שמתנהגים בדיוק איך שהם רוצים, וחיים לפי המוסכמות. זה עשה עלי רושם עצום.
היום כדאני כמעט בגיל שהם היו כשהגיעו לעיירה, וככל שהזמן עובר אני משוכנעת יותר שכך אני רוצה לחיות את חיי.

Tuesday, March 22, 2016

״האדם מתכנן והאל צוחק״: שיפוץ כתרופה לאבל




לאחר ששתי בנותינו בגרו ועזבו את הבית בעלי ואני החלטנו להפוך למצמצמי דיור ולעבור מהבית המרווח  בפרוורים לבית קטן בעיר.
מצאנו את מה שחיפשנו בשכונה ירוקה קצת מחוץ לתל אביב. זה היה בית ישן, בן 60,  שהצריך המון עבודה. היינו מאושרים כי ידענו שזה יהיה המקום בו נזדקן יחדיו באושר.
בפברואר חתמנו על החוזה
אבל כמו הפתגם היידיש הידוע ״א מענטש טראכט און גוט לאכט״: האדם מתכנן והאל צוחק, שבוע לאחר חתימת החוזה, צבי בעלי אובחן עם סרטן ראות בשלב 4.
 בכל זאת המשכנו בתהליך ויחד התעמקנו בתכניות לשיפוץ הבית החדש. צבי אמר שהתכנון הוא נקודת אור בתקופה חשוכה. בתחילה תכננו שני חדרי עבודה, ואני זוכרת איך ליבי נשבר כשהוא אמר שלא נראה לו שאזדקק לשניי.
ביולי, ביום האחרון לחייו, צבי חתם על המסמכים למכירת הבית בפרוורים, ואת החזקה על הבית החדש קיבלתי ביום שקמתי מהשבעה. יומיים אחר כך כבר התחלתי בשיפוץ. הייתי אסירת תודה על הפרויקט. הייתי חייבת להתרכז, לעשות בחירות, ולקבל החלטות. למזלי  האדריכל והקבלן, אשר היו ערים למצבי, היו נדיבים וטובי לב. הם דאגו, וטיפלו בי ועבדנו יחד בהרמוניה.
 לשיפוץ אין מוניטין כתרופה לאבל, אבל בשבילי הוא בא משמים. עם כל קיר שהרסנו ובנינו אחר במקומו, הרגשתי שחיי שנהרסו מקבלים צורה חדשה ואחרת. זה בהחלט נתן תקוה חדשה לעתיד.
בתום שלושה חודשים עברתי לביתי החדש. ביום ןהמעבר החלטתי שאשאר לישון שם בלילה למרות כל הארגזים והבלגן. אני זוכרת שלמחרת בבוקר התעוררתי ואמרתי לעצמי: זה היום הראשון של חייך החדשים.
הדרך היתה עדיין ארוכה אבל אין לי ספק שכאן החלה ההתאוששות.

Saturday, March 19, 2016

פנס הרחוב הוא השוטר היעיל ביותר: שוברים שתיקה



בסיור לחברון של שוברים שתיקה, המדריך   שיתף אותנו בסיפור אישי. במשך שרותו הצבאי בשטחים, כשחזר הבית לשבת, לא היה לו למי לספר את מה שעבר עליו במשך השבוע, אפילו אמא שלו ביקשה שלא יספר: ״לא צריך לדבר על זה, הכל בסדר עכשיו, אתה בבית.״
שוברים שתיקה הוא ארגון שנוסד בשנת 2004 על ידי לוחמים ששרתו בצבא מתקופת האינתיפדה השניה, ולקחו על עצמם לפרסם את מה שנעשה בשטחים ולחשוף את הציבור הישראלי למציאות היומיומית של הכיבוש.

פרסום ציבורי הוא מזור מומלץ וראוי כנגד חולאים חברתיים וציבוריים. כך קבע השופט העליון היהודי/אמריקאי לואיס ברנדייס. אך בישראל הפרסומים של שוברים שתיקה אינם נתפסים כתרופה אלא כבגידה. כיון שהארגון אוסף עדויות של לוחמים ולוחמות על חוויית השרות הצבאי בשטחים, ומפרסם אותם בישראל ומחוצה לה, הוא הפך לאויב העם.
 אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו שגדל והתחנך בדמוקרטיה הגדולה בעולם רואה בהם בוגדים.  

אם נשווה את המדינה למשפחה, האבסורד שבטיעון הבגידה, יהיה מובן עוד יותר. במשפחות לא מתפקדות  הילדים לרוב יודעים שאסור להם לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. יותר מזה, במקרים קיצוניים של התעללות יש איום אמיתי על הילדים לא לספר כלום ולא לדבר עם אף אחד. כך פשעים נוראים  מתרחשים במקום שאמור היה להיות  הבטוח ביותר--הבית שלנו.

אנחנו גדלנו להאמין שצה״ל הוא הצבא המוסרי בעולם. לגבינו בטויים כמו טוהר הנשק, לא היו אוקסימורון, אלא ערך שהאמנו בו עוד מתקופת התיכון ותנועות הנוער.
ובכלל השם צה״ל משמעו שהצבא מטרתו להגן, אך במרוצת השנים הגדרת המושג השתנתה ומה שנתפס היום כאיום אינו זהה כלל למה שהיה בימיה הראשונים של המדינה.

אסור שהפעילות הציבורית והחינוכית של שוברים שתיקה תיתפס כחוסר נאמנות,  או כאיום לקיומנו, להיפך. בעידן האינפורמציה  שבו אפשר למצוא הכל באינטרנט, טענות כאילו שוברים שתיקה גורם לדמורליזציה או נותן תחמושת לשונאינו האנטישמיים, אינן רלוונטיות כלל.
 .ברנדייס ממשיך בטיעונו בזכות הפירסום הציבורי: אור השמש הוא המחטא האפקטיבי ביותר, ופנס הרחוב הוא השוטר היעיל ביותר. 

ישראל צריכה להיות גאה שהתברכה בארגונים המפרסמים עוולות, וגם שאותם החיילים שהגנו עליה, ממשיכים לדאוג למוסר ולאנושיות של תושביה. כל מדינה צריכה כלב שמירה כמו שוברים שתיקה   
     
http://blogs.timesofisrael.com/electric-light-is-the-most-efficient-policeman-breaking-the-silence/

מדרגות אין התקווה: סיור בקרית ארבע וחברון



בסיור של שוברים שתיקה הגענו לקברו של הרוצח ברוך גולדשטיין שביצע את הטבח במערת במכפלה בפורים 1994. על מצבת הקבר היה כתוב: ״הקדוש ברוך גולדשטיין מסר נפשו למען עם ישראל, תורתו וארצו, נקי כפיים ובר לבב שנרצח על קידוש ה׳.
הקבר ממוקם בקרית ארבע, בפארק כהנא המנציח את זכרוף של הרב הימני הקיצוני מאיר כהנא.
לפתע ממש קרוב אלינו שמעתי את אחד מילדי המתנחלים, שחיכו לנו במקום, בוכה.  גבר מבוגר שהתלווה אליהם ניחם אותו, והילד מילמל שוב ושוב.״הם קוראים לברוך גולדשטיין הקדוש רוצח.״

הם, כלומר אנחנו, היינו קבוצה של כ350 איש ב8 אוטובוסים והגענו לפארק כחלק מסיור שמטרתו לתת לציבור מושג למה מתכוונים כשאומרים קרית ארבע וחברון.
שוברים שתיקה הוא ארגון שהוקם על ידי קבוצת חיילים משוחררים ב2004, וייעודו לחשוף את המציאות היומיומית של השרות הצבאי בשטחים הכבושים. מטרתו לשפוך אור על שיטות הפעולה בשטחים, ולעודד שיח ציבורי על הכיבוש.
כשהגענו לחברון אותו מלווה שראינו בפארק כהנא, כבר חיכה לנו. הוא הגיע מלווה שוב בחבורת בנים חמושים בדגלים, מגהפון, ובומבוקס, והכריז בחגיגיות:
״ברוכים הבאים תמונות של הקבוצה הגדולה שלכם מקושטת בדגלי ישראל, תעשה פלאים לתיירות שלנו״
ילדי המתנחלים הצטרפו לסיור שלנו וצעדו איתנו ברחובות השוממים של חברון העתיקה. הם נראו כמו ילדים רגילים. בשבילם הסיור שלנו היה בודאי שינוי מרענן משיגרת הימים המשעממים של סוף החופש הגדול.
הם התפרצו לדברי המדריך שלנו שהרצה על תולדות מדיניות הכיבוש בחברון, ומידי פעם הפעילו את הבומבוקס והמגהפון כדי להחריש את דבריו.
הסיור בחברון כלל את כל ההתנחלויות בעיר העתיקה. אי אפשר היה שלא לשים לב שהרחובות  כולם היו משולטים  בעברית, ושמותיהם שונו. למשל הרחוב הראשי השומם בחברון העתיקה, רחוב השוהדה הפך לרחוב המלך דוד, ולמדרגות מול בית הדסה קוראים מדרגות התקוה.
התחנה האחרונה בסיור היתה ההתנחלות תל רומיידה, הבנויה בראש גבעה מעל אתר ארכאולוגי.  היינו צריכים להמתין מעל שעתיים כדי להכנס לאזור כיון שאחד מתושביו, ברוך מרזל, פעיל ימני קיצוני ומחסידיו של הרב כהנא התנגד לסיור, והצליח לגרום כזאת  מהומה שהצבא סגר את הכניסה להתנחלות.
כשנכנסנו לבסוף פנימה צעדנו בשקט,בטור לאורך בתי ההתנחלות, כדי להגיע לבתי הפלסטינים הצמודים אליהם. המתנחלים לא היו מרוצים וצעקו עלינו כשעברנו.
אשה מבוגרת וכעוסה דחפה אותי ושפכה מים על פני.
מאוחר יותר שמעתי שאשה זאת היא אלמנתו של הרב שלמה רענן שנרצח ב1998 על ידי מחבל שפרץ לקרוון שלהם, דקר את בעלה למוות, הצית את הבית וברח.
זה היה סיום עצוב ליום שהתחיל ונגמר בעדויות על רציחות מיותרות. בודאי לא ראיתי מספיק בסיור בין כמה שעות בקרית ארבע וחברון, אך הרושם שלי הוא שכאן שנאה, אלימות ורצח, בשני הצדדים,  נתפסים כגבורה. ארגון שוברים שתיקה מכריח אותנו לדעת מה קורה ולפעול לשינוי, יישר כוח 

http://blogs.timesofisrael.com/i-am-a-camera-visiting-kiryat-arba-and-hebron/

Thursday, March 17, 2016

קל יותר לא לזכור: סייד קשוע ועיתון הארץ


הבוקר קראתי שהסופר והפובליציסט הפלסטיני/ישראלי סייד קשוע, המתגורר כעת בעיירה קטנה במערב התיכון בארה״ב, אמר לכתב עתון מקומי שאינו רוצה יותר לכתוב בעברית להארץ.
בזמן שסופרים ישראלים אחרים הכותבים בעברית, ואינם בעלי טור בהארץ, נשארים אנונימיים, ודי עניים, סייד קשוע זכה לתהילה בינלאומית הודות לעיתון.
אני לא מצפה שיהיה לעד אסיר תודה להארץ, אך נראה לי שקשוע מעדיף לשכוח, שהודות לאותו טור, שתורגם לאנגלית באדיבות העיתון, קיבל את   החשיפה הנחשקת בארה״ב.
ב2014 כתבתי מאמר על סייד קשוע ותרגומו:
יש כותבים שניתן לתרגמם בקלות ויש כאלו שהם סרבני תרגום. לפני זמן מה שמעתי ברדיו האמריקאי סיפור מאת הסופר הפלסטיני/ישראלי סייד קשוע. התרשמתי, אך לא ממש הופתעתי כמה טבעי נשמע הסיפור באנגלית. הכרתי את הסיפור, והתובנות של קשוע, הביקורת העדינה של ישראלים ופלסטינים כאחד, והשנינות שלו הבריקו באנגלית כמו במקור העברי. 
כפלסטיני ישראלי, קשוע מתרגם ללא הרף מערבית לעברית, ומעברית לערבית.
הביוגרפיה שלו היא התגלמות התרגום.קשוע נולד בעיירה טירה, ובבית הספר למד ערבית ועברית. בגיל 15 התקבל לפנימיה למדעים ואמנויות בירושלים. יתכן מאד שהיה אחד מהפלסטינים הבודדים, אם לא היחיד, במחזור שלו. בבית הספר היה עליו להתנהל רק בעברית.
עד לאחרונה גר הסופר עם משפחתו בשכונה יהודית במערב ירושלים.
בספר תרגום ואימפריה: גישות פוסטקולוניאליסטיות, דגלאס רובינסון טוען שיצירה המתורגמת מתרבות של מיעוט לתרבות הגמונית (במקרה זה לאנגלית), נתפסת לרוב ככבדה, קשה, משונה, ושונה, ובשל כך בעלת עניין מועט, רק לציבור נישה מצומצם. יותר מזה, לדעת רובינסון התרבות ההגמונית תתרגם רק את אותן יצירות של סופרים מתרבות של מיעוט מדוכא, המאששות את הדעה הקדומה של התרבות השולטת על זאת הנשלטת.
אני רואה בשירה של דליה רביקוביץ הוכחה לטענה הראשונה של רובינסון, שירתה יכולה להתפס ככבדה ומשונה. מצד שלי, קלילות התרגום לאנגלית של סייד קשוע , ויהודה עמיחי למשל, מחזקת את הטענה השנייה. בזמן שרביקוביץ היא צברית שמביטה בחברה שלנו מבפנים, קשוע ועמיחי הינם זרים. קשוע נמצא סימולטנית בפנים ובחוץ בשתי תרבויות ושפות, ועמיחי היה מהגר ששפת אמו גרמנית ותרבותו אירופאית. שניהם הם זרים העומדים מבחוץ ומביטים פנימה, וכך גם רואים את מה ששקוף ובלתי נראה לצברים. מסקנתם יכולה אכן לאשש את הדעה הקדומה על החברה בישראל. 
כשקשוע ועמיחי מדמינים את הקוראים שלהם, הם כלל אינם דומים להם. רובה של הקהילה של קשוע,למשל, אינה יכולה לקרוא את יצירתו בעברית.
כמי שחייתה שנים רבות בארה״ב אני זוכרת זמנים שהיה עלי לבחור את מילותי בקפידה ולהעביר מסר קצר, ענייני, פשוט, וברור. 
כשאני קוראת את קשוע ועמיחי אני מרגישה שגם הם הם עברו חוויה דומה, והצליחו להפוך את החסרון ליתרון. כך גם למדו איך לסקרן את הקורא, בעודם משמרים את המסר הפשוט,המדויק ומעורר העניין. 
לדעתי אלו הסיבות העיקריות להצלחה של עמיחי וקשוע מחוץ לישראל.
סייד קשוע עזב את ישראל וממשיך לכתוב להארץ, אך עכשיו במקום לכתוב על המציאות שלו כפלסטיני בישראל הוא כותב על חווית המהגר בעולם החדש.
לפי דאגלאס רובינסון, הדרך היחידה שיקראו אותך היום היא לכתוב באנגלית 
או להיות מתורגם לאנגלית.
יהיה מעניין לראות אם כמו הסופר הנודע ולדימיר נבוקוב, סייד קשוע יפצח בקריירת כתיבה חדשה באנגלית. אני לא בטוחה. שפה, כמו 
מולדת, קשה להחליף

It is Easier To Forget: Sayed Kashua And Haaretz


This morning I read that the Palestinian/Israeli writer Sayed Kashua, who resides now in a small town in the Midwest, told the newspaper Mondoweiss that he “doesn’t want to write in Hebrew for Haaretz anymore.” http://mondoweiss.net/2016/03/sayed-kashua-doesnt-want-to-write-in-hebrew-for-haaretz-anymore/
While other excellent Israeli writers, who write in Hebrew and don't publish in Haaretz remain anonymous, and quite poor, Sayed Kashua got an international fame thanks to that paper.
I don't expect him to remain forever grateful, but I wonder whether Kashua prefers to forget that it was exactly that column in Haaretz, which was translated into English, that gave him his big break in the US.
In 2014 I wrote an essay about the translatability of Sayed Kashua
***
Some writers lend themselves to translation much better than others. A short while ago I heard on NPR a story by the Palestinian-Israeli writer Sayed  Kashua. I was impressed how well Kashua’s story came across in English. I read the original in Hebrew and his insights, subtle criticism of both the Israelis and the Palestinians, and his wit shone in English as well as they did in Hebrew. As a Palestinian in Israel, Kashua is constantly translating from Arabic to Hebrew and from Hebrew to Arabic. His biography is the embodiment of translation: he was born in the Arab town of Tira, and in school he learnt both Arabic and Hebrew.  At the age of 15 he was accepted to the prestigious Israeli boarding school in West Jerusalem, the Israel High School of Arts and Science. At that school he may have been one of few (if not the only) Palestinian student in his year, and had to conduct his whole life in Hebrew. Kashua is married to a  Palestinian woman, and until a month ago he and his family lived in a Jewish neighborhood in West Jerusalem.
In Translation and Empire: Postcolonial Approaches Explained, Douglas Robinson argues that translated works from a minor culture into “a hegemonic culture” (in this case English) are often “perceived  and  presented as difficult, mysterious, strange, alien and of interest just to a small group of specialists in the field.” He further argues that “a hegemonic culture will only translate those works by authors in a dominated culture that fit the former’s preconceived notion of the latter.” I see the complex poems by Dahlia Ravikovitch, as an example of Robinson’s former claim. On the other hand, the ease and the translatability of the work of Sayed Kashua and the poet Yehuda Amichai  could illustrate the latter argument. While Ravikovitch is a “sabra”, who sees Israeli society from the inside, both Kashua and Amichai  are outsiders. Kashua exists simultaneously inside two cultures and two languages, and Amichai is  an immigrant whose mother tongue is German and his native culture is Western European. Standing outside  and peering into the window of Israeli society, both Kashua and Amichai see things which are transparent to the sabra. Their conclusions could indeed conform with the “preconceived notion” about Israeli society which Robinson mentions. When Kashua and Amichai imagine their reader, he or she are nothing like them, as most of Kashua‘s native community could not even read his work in Hebrew. Furthermore, as someone who was once an immigrant to the US, it is easy for me to recall a time when in order to be heard I had to choose and count my words carefully, and my message had to be relevant, simple, short and clear.  Reading the work of Kashua and Amichai I feel that they may have had a similar experience. This disadvantage gradually evolved into an advantage, and they learned how to captivate an audience, while at the same time keeping their message simple, precise and intriguing.  I believe that those are the main reasons why Kashua and Amichai are relevant and exciting to readers outside Israel.
Sayed Kashua left Israel over a month ago, he still writes regularly for Ha’aretz. However, now  instead of dealing with his reality as an Palestinian living in Israel he talks about his experience as an immigrant  in the New World.
According to Douglas Robinson “the only way to get read in today’s world is to write in or to be translated into English." It will be interesting to see whether, like Vladimir Nabokov, Sayed Kashua, chooses to start a new career writing in  English. I am not so sure, a mother tongue, like a home is not that easy to replace.
The essay appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/it-is-easier-to-forget-sayed-kashua-and-haaretz/

Wednesday, March 16, 2016

מי צריך את השידור הציבורי?


לא חינכו אותנו להנהיג מהפכות. אבי האינדיוידואליסט העדיף להתבונן מהצד על החיים ולא לקחת בהם חלק פעיל, ואמי, למרות שטרחה רבות מאחרי הקלעים, היתה בישנית מדי מכדי לעמוד בקדמת הבמה. אחי ואני למדנו משניהם והפכנו לאנשים העושים מלאכתם נאמנה, המכירים בערך עצמם בלי צורך רב להשפיע ולהתבלט
..

אחי הוא עיתונאי, שמו דוד ויצטום וכבר משנות ה70 הוא עובד ברשות השידור. הוא זוכה להערכה ואהדה ויש לו מוניטין כבעל מקצוע רציני. לפני שנים אחדות הוא קיבל את פרס סוקולוב הנחשב.

אבל במשך השנים כשחבריו התקדמו והפכו למנהלים אחי בחר במודע להמשיך להיות עיתונאי. הוא למד והשתלם ונהייה למומחה בתחומו. הוא פיתח תכניות של חדשות חוץ, כתב מאמרים ועשה פרויקטים רבים.  הוא אפילו כתב  את-- מהדורה מיוחדת,  ספר חובה בקורסים של תקשורת באונוברסיטאות ובמכללות.

לאחרונה כחלק מהצעדים לחיסול השדור הציבורי התבשרנו על כך שבנימין נתניהו ושריו הרוצים רק בטובתנו, חוסכים לנו את דמי האגרה  המסתכמים בערך בעשרים מנות פלאפל. .

 נכון שבארה״ב לא משלמים אגרה לרדיו ולטלוויזיה הציבורים, אך שם כמה פעמים בשנה כל תחנה ציבורית נאלצת לגייס כספי תרומה מהציבור. קמפיינים אלו מייגעים ופוגעים בעבודה של העיתונאים ושאר עובדי התחנה, מה גם שגיוס הכספים נעשה בשידור חי במקום השידורים הרגילים במשך כמה ימים .

  השידור הציבורי, שנוסד בבריטניה, קיים בכל המדינות הדמוקרטיות. קיומו תלוי בכספי הציבור והוא מחויב רק אליו.  בהגדרתו הוא שייך לנו ומייצג את כולנו. הציבור מוכרח להבין זאת ולפתוח את כיסו. אל לנו להתבלבל ולחשוב ששידור זה ניתן לנו בחינם. אם אנחנו לא משלמים עליו זה סימן שגורם  אחר בעל עניין משלם, וכך אנו נעשים תלויים ברצונם הטוב ובקפריזות של הפוליטיקאים ובעלי ההון --התערבות הון ושלטון

  עד כה השדור הציבורי בישראל לא היה צריך לקבץ נדבות והעיתונאים לא היו מגייסי כספים כפי שהם בארה"ב. אך  לצערי עתה השדור הציבורי צריך להלחם  על חייו,  בשביל כולנו. לפני שבוע הופתעתי  לראות אפילו את אחי מוריד את הכפפות ולוקח חלק במאבק חשוב זה. בתכנית בוקר  בערוץ 2 הסביר לאנשים באולפן, שרובם כולל המראיינת,  רכשו את נסיונם בערוץ 1 ועזבו, מדוע השדור  הציבורי הוא להכרחי לכל דמוקרטיה

אחי  בחר להשאר בערוץ 1 כיון שהוא מאמין בשדור הציבורי וגם בגלל שהרצינות שלו לא ממש מתאימה לערוץ מסחרי וכמובן שהוא לא היחידי .

אני  מתאפקת, אבל בכל זאת לא יכולה שלא לכתוב שזאת תהייה בכייה לדורות. זה יהיה יום עצוב מאד לישראל, לדמוקרטיה ולתרבות אם את המנגינה הזאת כן יפסיקו והשדור הציבורי יחדל מלהתקיים ..



נ.ב. קישורית למאמר על הבי בי סי שגם אותו איימו לסגור בזמנו



Tuesday, March 15, 2016

בוז להשכלה: המכללה להוראת טכנולוגיה

במקרה  אני לימדתי  אנגלית במשך כמה שנים במכללה אותה ניהלה סגנית יושב ראש המל״ג הנבחרת דוקטור רבקה ודמני שאומן.
רוב האנשים לא מכירים את המכללה להוראת טכנולוגיה שהתחבאה לה באחד הרחובות השקטים של הצפון הישן בתל אביב, מקום נעים ואינטימי שנראה ונוהלה כמו בית ספר תיכון נחשל ולא כמו מכללה.
למרות שמו, האספקט הטכנולוגי היה ירוד, גם מבחינת ההוראה המכללה לא משכה אליה תלמידים איכותיים אלא הסטודנטים  הגיעו למכללה בגלל שלא התקבלו לשום מוסד אחר, וכאן קבלו מלגה בשווי חצי שכר הלימוד המיועדת לתלמידי הוראה,
מבחינת האנגלית תלמידי ברובם לא השלימו 5 יחידות אנגלית או עשו פסיכומטרי.
מוסדות כמו המכללה להוראת טכנולוגיה חשובים כיון שהם נותנים הזדמנות לחיים טובים יותר לסטודנטים שאחרת לא היו לומדים, אך בינם לבין מוסד להשכלה גבוהה אין שום קשר.
מעולם לא שמעו שם על מצוינות, מחשבה ביקורתית ומחקר
זה לא אליטיזם להתנגד לסגנית שעשתה במוסד כזה את הקריירה שלה, זאת .
.הגנה עצמית של האקדמיה ודאגה לעתיד שלנו.
המאמר בכללותו הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל 

Monday, March 14, 2016

פורום המשפחות השכולות לא מעונין בחברים חדשים



בחודשים האחרונים כשבכל יום אנחנו כואבים את מותם של קרבנות נוספים כתוצאה מהקונפליקט הישראלי פלשתינאי, קשה לגייס את האנרגיה לחשוב על האפשרות של שלום, וקשה עוד יותר לפעול כדי לקרב אותו.
אבל זה בדיוק מה שחברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, ארגון של בני משפחה ששכלו את יקיריהם, ממשיכים לעשות.
למרות שהחברות ״במועדון״ זה משמעה שאבדת את האדם היקר לך מכל, הפורום פועל שנים במסירות, למען שלום, פיוס וסובלנות בין שני העמים.
באוגוסט 2015 הצטרפתי לאחת מפעילויות הפורום, ובינואר חמישה חודשים מאוחר יותר ציינו את סופו של החלק הראשון של פרויקט הנרטיבים, סוג של סדנה לימודית/ חוויתית לשם קרוב לבבות.
פרויקט הנרטיבים מקבץ יחד 15 ישראלים ו15 פלסטינים  ל7 מפגשים. המפגש הראשון בין העמים הוא סוף שבוע בבית ג׳אלה בו בני הקבוצה לומדים להכיר זה את זה. במפגש  השביעי, האחרון, כולם כבר אמורים להיות חברים, למצוא פרויקט משותף לעבוד עליו בצוותא.
לרוב קבוצות הנרטיבים מאורגנות לפי איזה שהוא מכנה משותף: מורים, עורכי דין, אמנים, סטודנטים וגם קבוצות נפרדות של בני המשפחות השכולות.
 אך לקבוצה שלנו לא היה שום דרישות קדם, היינו קבוצה הטרוגנית של ישראלים ופלסטינים שהתענינו להפגש ולהכיר.
אולי לפורום המשפחות היתה איזו ציפייה לא-מדוברת מאיתנו, כיון שהעניק לנו את השם המחייב ״מובילי שינוי.״
באותו סוף שבוע ראשון היינו  30 איש, אך לאחריה כמה  עזבו. כנראה לא היו להם תעצומות נפש הנחוצות למפגשים כאלו.
 במשך המפגשים למדנו על הנרטיבים והטראומות של הישראלים והפלסטינים ויצאנו לסיורים לימודיים.
  כסמל לנכבה הפלסטינית בקרנו בכפר ליפתא    בשיפולי ההרים בפאתי ירושלים. ליפתא נשארה נטושה מאז הגירוש של כ2500 מתושביה בסוף 1947.
במפגש  הבא שיתפנו את חברינו הפלסטינים בטראומה של העם היהודי, וביקרנו יחד במוזיאון לזכר השואה ביד ושם.
לקחי הטראומה של העבר היו אמורים לתרום להבנה וקרוב  לבבות בין חברי הקבוצה. אך ההווה הוא שמכריע. האינתיפדה שהחלה באוקטובר, עצרה את המשך המפגשים ולא ראינו את חברי הקבוצה הפלסטינים כשלושה חודשים.
 כשנפגשנו שוב בדצמבר היתה התרגשות וגם ציפיות גבוהות. לרוע המזל לאחר החיוכים והחיבוקים הראשונים, הפכנו לזרים. זה היה צעד ענק אחורה. חברינו הפלסטינים לא תקשרו איתנו במשך כל המפגש ובמקום החום והאמון, שהתחלנו לייצר, צפו חשדנות ושטנה.
נראה היה שלאחר שלושה חודשים של אינתיפדה הפלסטינים שפגשנו בפעילות לקידום השלום, חשו שזאת כמעט בגידה לדבר אלינו בקול אישי, ובקול אחד-- קולקטיבי האשימו אותנו ביסוריו של כל העם הפלסטיני.
הרגשתי שהקבוצה שלנו הפכה לשק החבטות, המייצגת את כל העוולות והפעולות של מנהיגינו.  מצד אחד הבנתי אותם, אך בפנים הרגשתי כעס ותיסכול.
יותר מזה, ההאשמות הבלתי פוסקות של חברי הקבוצה הפלסטינים גרמו לי לניכור,  וכמעט שכחתי שאלו היו אותם אנשים שהשכימו קום באותו בוקר ונסעו שעות ארוכה מחסומים רק כדי לראות אותנו,  וגם לספר לנו, הישראלים שהכירו, על החיים הבלתי נסבלים שלהם.
הרגשתי ייאוש, הייתי משוכנעת שהיחסים עם החברים הפלסטינים לא ישוקמו עד שיגמר הכיבוש. פתאום לא רציתי יותר להמשיך בפרויקט הנרטיבים. לא יכולתי לשאת את המחשבה של  מיפגש נוסף כמו זה.
אבל לשמחתי, המנחים שלנו מהפורום, לא איבדו תקווה. הם עודדו אותנו שהצלחת המיפגש תלויה גם בנו, ובכוחנו לשנות את המציאות, לפחות בתוך הקבוצה שלנו.
הם צדקו, כשנפגשנו בפעם האחרונה,  כולנו הגענו עם אנרגיה אחרת, ועם נחישות להוביל שינוי. במשך כל סוף השבוע הצלחנו לתקשר כבני אדם, ולהתחיל לתכנן את העתיד בו נוכל לשתף פעולה.
אני מרגישה שזכיתי בכך שלקחתי חלק באחת מפעילויות הפורום. כשסוף סוף יגיע שלום, הרבה בזכותם, אני יכולה לדמיין ילדים משחקים תחת עצי פרי שניטעו לכבוד חסידי אומות העולם שלנו-- חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני.
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל
http://blogs.timesofisrael.com/the-parents-circle-doesnt-want-new-members/

Sunday, March 13, 2016

כבשת הרשה, מדינת ישראל והאלמנות



לאחר מות בעלי הייתי זכאית לקצבת שארים מהאוניברסיטה בה הוא לימד. היה עלי למלא טפסים שונים כדי לקבל את הכסף, אבל מסמך אחד נראה לי במיוחד בעייתי. זה היה חוזה שציין בפירוש שבמקרה שאתחתן בשנית, לא אהיה יותר זכאית לקבל את הפנסיה של בעלי.
לומר את האמת, נדהמתי. ידעתי על החוקים הדרקוניים בהקשר לאלמנות צה"ל,  שאיבדו את זכויותיהן אם התחתנו בשנית (החוק שונה רק ב2009) 
 אבל כאן היה מדובר באוניברסיטה, מוסד שאמור היה להיות נאור, ובמאה ה21.
 תהיתי אם דרישה כזאת היא בכלל חוקית, ולרגע השתעשעתי ברעיון שאמצא לי עורכת דין (אולי מנעמ״ת) שתסכים לקחת את המקרה בתור תביעה ייצוגית.
אבל באותו זמן קשה  היו לי כל כך הרבה סידורים אחרים, ומטלות דחופות ומתסכלות שהחלטתי לוותר.

בחודש שלאחר מכן התחלתי לקבל קיצבת שארים מביטוח לאומי. להפתעתי גיליתי שגם כאן הקצבה המזערית מגיעה עם מחיר כבד במיוחד. כאן החוק לא הסתפק בזה שלא אנשא בשנית, אלא אפילו לגור עם בן זוג מהווה סיבה מספקת לאבד את זכויותי. כלומר כדי לקבל קצבה של 2000 ש״ח,  משמעו להשאר רווקה ולגור לבד.

זה לא יאומן שבזמן שילדינו הבוגרים חיים עם בן/בת זוג, מדינת ישראל עדיין סבורה שאשה, בכל גיל, היא אחריותו של הגבר שלה ותלויה בו לפרנסה.

בנסיבות אבסורדיות אלו, זה לא מפליא שאלמנות בגילי לא בוחרות להנשא, וכאן מתעוררת
 בעיה רצינית לנשים מסוימות, למשל נשים דתיות. חברה סיפרה לי שבקהילה האורתודוקסית שלה נשים נישאות בחשאי (כדי לא לאבד את זכויותיהן) כי אין להן אפשרות מוסרית לחיות בחטא.
אך אפילו במקרה כמו שלי, לאחר שהתאלמנתי בגיל 52, ותוחלת החיים של נשים היא 83.6, האם הגיוני שהמדינה תכפה עלי לחיות בגפי 30 שנה רק כדי לשמור את הפנסיה?
לאחרונה עיריות אחדות החלו בפרויקט לשכן סטודנטים עם קשישים, זה רעיון מבורך בעל יתרונות חברתיים וכלכליים.
אבל אם ברור שלהפחתת הוצאות ואינטראקציה חברתית יש ערך,  האם  לא הגיוני שאלמנות גם כן תפסקנה להיות משק בית יחיד?  מדוע מדינת ישראל ומוסדותיה מעדיפים שאשאר לבד? האם לא עדיף לכולם, כולל ילדינו הבוגרים, שאחלוק את ביתי עם אדם בגילי?

האלמנות סובלות מספיק, אין צורך להמשיך להציק להן: לפחות אל תגעו 
בכבשה.
נ.ב
לפני כתיבת הפוסט,  לא צלצלתי במיוחד לאוניברסיטה כדי לברר אם השתנו 
התנאים. אך מצד שני לא קבלתי שום הודעה שהטופס עליו חתמתי ב2007  כבר לא רלוונטי 
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל

Thursday, March 10, 2016

גישושים ראשונים בעולם הדייטים: או איך מזהים קזנובה בשנת האבל הראשונה



סופו של הסיפור הוא די טוב, אבל מה שקרה קודם היה די מפתיע.

נישאתי כשהייתי בת 20 והתאלמנתי בגיל 52. ימים אחדים לפני מותו, בעלי ביקש  שאחרי שאתאושש אמצא שוב אהבה. 
מצוידת בברכה זאת, החלטתי, לאחר כמה חודשים שאני רוצה לצאת לדרך וניסיתי למצוא חבר באתר הכרויות. 
אך למרות שישראל היא מקום בו כולם מכירים את כולם, הרגשתי לאחר זמן קצר חשופה, ופחדתי שהכרות כזאת היא מסוכנת בשבילי בשלב זה של חיי. במיוחד כיון שהפעם האחרונה שיצאתי לדייט הייתי בת  19.

לשמחתי זמן קצר לאחר מכן, פגשתי, בחיים האמיתיים דרך העבודה, עמית והתחלנו לצאת. זאת היתה הקלה עצומה. הוא נראה ונשמע כבחירה המושלמת: באנו מרקע דומה והעובדה שהוא כמוני, היה מרצה במכללה, גרם לי להרגיש בטוחה.
כאן המקום להדגיש שלמרות גילי המופלג, אני לא  מתוחכמת ולא היה לי נסיון רומנטי רב, כך שהצלחתי לפספס את כל אותם סימני האזהרה  שבוודאי היו ברורים לכל אשה אחרת. 

כעבור זמן מה הסתבר לי שבנוסף אלי, העמית המדובר, בעל הדוקטורט והחזות המכובדת, יצא בו זמנית עם עוד כמה נשים. הידיעה הזאת היתה בשבילי זעזוע גמור, 32 שנים של נישואין לא הכינו אותי לתרחיש כזה.

כיון שכל חיי פניתי לספרים לשם הכוונה, גם הפעם חיפשתי את התשובה בספר ״תסביך קזנובה:  מכורים לאהבה והנשים שאיתם״  מאת פיטר טרכטנברג. הסופר, בעצמו מכור לשעבר כתב ספר חשוב זה כשהיה בשנות ה30 המאחרות שלו,  כדי להבין יותר טוב את עצמו.  

בספר מצאתי את הקזנובה שלי מתואר בפרטי פרטים מדויקים. הספר פקח את עיני וסימנתי את הפסקאות הרלוונטיות במרקר. קראתי אותו עד שהטקסט היה לגמרי וורוד ואני הייתי מוכנה להשתחרר מאותו עמית. 
נפרדתי ממנו  ימים ספורים לפני יום השנה הראשון למות בעלי.

אבל עדיין הטרידה אותי השאלה מהו השלב הבא, האם לחלוק את הידע החשוב שגיליתי בספר עם אותו קזנובה בתקווה שיראה את האור וישתנה?

החלטתי לשאול בעצתו של פיטר טרכטנברג הסופר, וכתבתי לו מכתב. הוא ענה לי תשובה שלא משתמעת לשתי פנים: ״הוא מסוכן, תברחי על נפשך.״ 

פיטר טרכטנברג צדק, פחדתי להיות חשופה ולהסתכן, אבל האיום בא דוקא מאותו עמית שבטחתי בו ולא מאלו שפגשתי באתרי ההכרויות,  בגלל שבו כלל לא חשדתי. 

אז הסוף הטוב הוא שלמרות הכל קצת התבגרתי, וגם שאכן יש תשובה בספרים.

Wednesday, March 9, 2016

שנת האבל הראשונה: טיפים להתמודדות המיועדים לאלמנות ואלמנים טריים

כיון שלאחרונה הצטרפו אלינו חברים חדשים, אני מעלה שוב את הפוסט שכתבתי על  טיפים להתמודדות המיועדים לאלמנות ואלמנים טריים בשנת האבל הראשונה:

כשהתאלמנתי בגיל 52, שחרתי את קרבתן של נשים בנסיבות דומות לשלי. כיון שהייתי מבולבלת ומוצפת, קיוויתי שאם אשהה במחיצת אלמנות מנוסות וותיקות, אלמד איך להתמודד עם המצב החדש.
אני בטוחה שחוכמת נשים היתה משמעותית ביותר בהחלמה שלי, ומקווה שרשימה זאת, של טיפים, הערות וגם הארות, המשלבת מה שששמעתי מהן וגם על נסיוני האישי, תעזור גם לכם, אלמנות ואלמנים טריים, לצלוח את השנה הקשה הזאת.
כמה מילים על קשרים חברתיים:
מותר ורצוי לסרב להזמנות לארועים חברותיים, אבל אם את מחליטה להענות, כדאי להגיע למקום באופן עצמאי, כך שתוכלי לעזוב רגע לפני שנעשה לך קשה מידי.
אני נהגתי במכוניתי לכל פעילות חברתית במשך כמה שנים, גם כשחברים הציעו להקל עלי ולקחת אותי לארוע.
כדאי לצמצם את המחויבויות החברתיות, ולשמור קשר רק עם אותם חברים שמגלים הבנה ואמפתיה, לא עם אלו השואלים ״למה את לא מתקשרת אף פעם?״
לדעתי זה זמן נכון לשפוט חברים, ולהחליט אם את מעונינת להמשיך את היחסים איתם לפי מדד הההתנהלות שלהם באותו זמן קשה. אני בחרתי לנתק יחסים עם כמה חברים ובני משפחה שנעלמו בזמן מחלתו של בעלי.
כפי שכבר הזכרתי, למפגש עם אלמנות ואלמנים אחרים היתה משמעות עצומה במקרה שלי. פגישות אלו עזרו לי להכיר את עצמי יותר טוב, להתרגל לזהות החדשה, ולהפוך לחלק מקבוצת השתייכות אחרת.
התמודדות עם אתגרים יומיומיים:
כתיבת סוג של יומן היא דרך מועילה להביע רגשות שאנחנו לא מעוניינים לשתף עם הקרובים לנו. אני כתבתי יומן בערך כשנה לאחר מות בעלי, יום אחד הפסקתי, החבאתי אותו בתחתית המגרה ולא הסתכלתי אחורה.
פעילות גופנית חיונית להתאוששות, עדיף לעשות חלק ממנה בטבע. אני התחלתי לגלוש על גלגליות בפארק הלאומי שליד הבית שלי, ופעילות זאת הפכה למן מדיטציה ולאהבה גדולה.
אני מאד ממליצה גם על סוג טיפול שמשלב מגע כמו מסאז׳, שיאצו, או רפלקסולוגיה. אחד הקושיים הגדולים של שנת האבל הוא החוסר בחום, ובמגע. אני בחרתי ברפלקסולוגיה כיון שטיפול זה נראה לי קצת פחות מעיק בזמן הקשה הזה.
ואם הזכרנו מגע וחום, אימוץ חיית מחמד כמו כלב או חתול יכול להיות מאד תרפויטי, והבחירה בכלב משמעותה גם טיול יומיומי עם הכלב בחוץ שיכול  לפתור את בעיית פעילות הגופנית בטבע.
הערות והארות כלליות:
בשנה הראשונה, וגם זמן ארוך לאחר מכן, חברים העירו לי שאני קופצנית ולא מסוגלת להתמקד או להתרכז במאומה. זה היה נכון, זמן רב גם לא יכולתי לקרוא. יותר מאוחר הבנתי שסימפטומים אלו, שהיו מאד דומים לליקויי קשב וריכוז, היו קשורים בטראומה. לשמחתי מצב זה השתפר.
אחת מהטרדות המעצבנות שקשורות באבל הם כל אותם סידורים בלתי נגמרים. כדי להתגבר על כאב הראש הזה, אני מציעה את שיטת הפרס: לפצל את העבודה למטלות קטנות ולאחר השלמתן לנוח ולתת לעצמך פרס -- לעשות או לאכול משהו משמח.
השנה הראשונה קשה מנשוא במיוחד כשכל יום שעובר ובו אנחנו מתרחקים מהטרגדיה, הוא גם תזכורת לכאב ולתקווה של השנה שחלפה.
ובכל זאת בשבילי, למרות הכאב, זאת היתה גם שנה של גלוי עצמי וצמיחה. לאחר 32 שנות נישואין, נאלצתי ללמוד להכיר את עצמי ואת כוחותי, וגם לעשות דברים לבד ולפי דרכי. במקרה שלי שיפצתי בית חדש,עברתי אליו וגם רהטתי אותו-- לבד. הסיפוק והשמחה שקבלתי מהצלחת הפרויקט היו לגמרי בלתי צפויים.
אבני דרך, כמו יום השנה, הם במיוחד משמעותיים. הם גם הזדמנות למדוד התקדמות אישית, ולהחליט לגבי העתיד. לקראת יום השנה, נפטרתי מכמה הרגלים גרועים שאותם הרשיתי לעצמי בתקופה הראשונה.

ולסיום, חברה קרובה שהכירה אותי ואת בעלי במשך שנים אמרה לי באומץ: ״את לא בקשת את זה, אבל עכשיו כשזה קרה תתייחסי לאלמנות כהרפתקאה ותהני מחייך החדשים.״
ברור שאותה חברה לא היתה אלמנה, ובתחילה לא יכולתי אפילו לשמוע מילים אלו, אבל בדיעבד אני יודעת שזאת היתה העצה הטובה ביותר שקבלתי.
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל
    http://blogs.timesofisrael.com/that-first-year-coping-tips-for-new-widows-and-widowers/    

Tuesday, March 8, 2016

מאיסור על נישואין להקפאת ביציות: המחיר הגבוה של שוויון



מאיסור על  נישואין להקפאת ביציות: המחיר הגבוה  של שוויון


עד לסיום מלה״ע השניה ואפילו לאחריה,  במקומות רבים בעולם, נשים נאלצו לבחור בין קריירה ונישואין. אלו שבחרו בקריירה היו מודעות לכך שיוותרו על הקמת משפחה.
בבריטניה למשל, לפי החוק, הבחירה בהוראה  או במשרה בשרות הציבורי משמעותה הייתה שהאשה נידונה להשאר רווקה.
רק בשנת 1944 חוק החינוך קבע שמורות שנישאו לא תפוטרנה. שנתיים לאחר מכן ב1946 האיסור על נישואין בוטל גם בשרות הציבורי.
האיסור על נישואין בודאי עשה את החיים פשוטים יותר במקום העבודה, לפחות לגברים. בעיקר אם משמעותו היתה שבסוף יום העבודה הם חזרו לנשותיהם ולילדיהם, שחיכו להם בבית, והנשים עבדו שעות נוספות וארוכות במשרד. בדומה לכך, רוב המורות התגוררו בבתי הספר ( בפנימיות לבנות) ובפועל היו בתורנות בכל שעות היממה.
כיון שלנשים שבחרו בקריירה לא היתה משפחה מחויבותן למקום העבודה היתה מוחלטת, מה גם שבימים הטובים ההם לא היה צורך בחופשת לידה, או  העדרות מהעבודה כשהילדה חולה, כיון שלא היו ילדים.
למרות שבשביל הקריירה נשים שלמו מחיר גבוה, הגמול שלהן-- המשכורת, שוב לפי חוק, היתה תמיד נמוכה בהרבה מזאת של הגברים. בבריטניה החוק לשוויון בשכר עבור מורים עבר בפרלמנט בשנת 1952 ובשרות הציבורי בשנת 1954.

ובכל זאת היום, נשים עדיין מרוויחות הרבה פחות (גם בבריטניה)
יותר מזה, לא בשונה מימי האיסור על נישואין העליזים, חברות מצליחות כיום מנסות להתערב בבחירות ובעתיד של הנשים המועסקות על ידן.
למשל,  בשנת 2014 פייסבוק ואפל הודיעו בגאווה שהן מוכנות לשאת בהוצאות המיועדות  להקפאת הביציות של העובדות שלהן. במסווה של דאגה מיטיבה ונדיבה לסגל הנשי שלהן, חברות אלו משיגות שליטה על השעון הביולוגי של הנשים ומכוונות אותו לפי לוחות הזמנים שלהן.
העשור בין 30 ל40 הוא המכריע ביותר מבחינת הקריירה, אך לרוע המזל הוא גם ההזדמנות הכמעט אחרונה לנשים ללדת ללא סיבוכים, ולעיתים אף ללדת בכלל.  כמו למכור את נשמתך לשטן בתמורה להבטחות מפתות, המהלך הציני הזה של החברות יכול בהחלט להרע לנשים, כיון שהוא מעניק להן עוד מרחב נשימה ואשליה שהשעון עצר מלכת. הן מאמינות שעדיין יש להן זמן לתרום את השנים הטובות ביותר לחברה.
לא כל אשה רוצה להביא ילדים לעולם, זה היה נכון בזמן האיסור על נישואין וזה גם תקף היום. אבל אם היא כן מעונינת אסור שרק היא תשלם את המחיר.
כל אשת קריירה יודעת שקרוב לודאי שלא תזכה במשרה, אם היא מתראיינת בזמן ההריון. אם כבר יש לה משרה, חופשת הלידה, לפחות בארה״ב, היא מינימלית. וכשהיא חוזרת לעבודה עליה להוכיח שהאמהות לא הפכה אותה לעובדת נחותה ולא אפקטיבית כפי שהיתה.
על החברה שלנו לקחת את האחריות לנשים עובדות. בזמן שכמעט כל הנשים עובדות מחוץ לבית, תנאים מתאימים שיאפשרו הקמת משפחה זה לא מותרות, זה העתיד שלנו.
חברות חזקות כמו פייסבוק ואפל חייבות להוביל לא רק בחידושים טכנולוגים אלא גם, ובמיוחד, בהפיכת מקום העבודה לידידותי לנשים.

בואו נהפוך את יום האשה ואת 2016 שנה טובה יותר לנשים עובדות ומשפחותיהן

Monday, March 7, 2016

The Sons Garden: Stepping on Collective Toes

My quiet Ramat Gan neighborhood is having a makeover, and, as part of the improvements, one of the street corners, which used to be an unkempt tiny garden, has turned into a beautiful playground for toddlers.
Soon there was an announcement in the community Facebook that the town was looking for a new name for the playground, which in the past was called The Sons Garden (In honor of the fallen soldiers from the community).
I assumed that this request in accordance with the changing of times and suggested few suitable names. Then we got the invitation to the ribbon-cutting celebration of the new Sons Garden. I wonder why the town’s officials requested a new one if they never meant to change the old one.
Although it will take several more years until the tiny patrons of the playground could actually read, they probably can already inquire if only little boys are allowed to play in The Sons Garden.
Of course, there was no need  to give up  the old name altogether, but the town could have placed a prominent commemorative plaque honoring the bravery of the Sons and added  a more optimistic name, like the Garden of Hope, Life, or The Children’s Garden for the toddlers who use the  playground. This could have been a meaningful way to honor the soldiers and the life that they bequeathed us.
I posted a question on Facebook asking the women, and mothers, of our community how they felt about keeping the old name. Unfortunately it turned out to be my first personal experience of Facebook shaming, and I was totally unprepared for it.
As a mother of girls, I expected other mothers to feel like me and to express a wish for a more inclusive name. However, none of those who took the time to respond to my post did. On the contrary, they were adamant about keeping the old name.
I was accused of being unpatriotic, of not honoring the legacy of my country, of giving a bad name to the feminist movement. When I wrote back, claiming that those toddlers who frequent the playground should be allowed few carefree years, before they join us in sharing the burden of our history, I was accused of being a traitor.
Reading the responses I suddenly realized that, naively and without meaning to, I stepped on collective toes of my community.
It seems that for a whole generation that grew up in our neighborhood, that piece of unkempt green was always The Sons Garden, it was part of their childhood and their history. While I believed that a new and hopeful name could be a the right tribute to the sacrifice of the soldiers, my neighbors interpreted my suggestion as an attempt to erase their past.
There were many other enraged responses, and finally, out of respect, I removed my post.
On Monday, on Adar 11th, the movement Women Wage Peace, will go up north to pay tribute to the legacy of Tel Hai and the pioneers who defended that post 96 years ago. They will connect the theme of sacrifice of past heroes, like Josef Trumpeldor, with the vision of peace, using the motto: “Good to live for our country.”
Since its inception in 2014, shortly after the end of Operation Protective Edge, the grassroots movement Women Wage Peace, has attempted to gather under its umbrella as many women as possible, and, in doing so, purposely remained within the consensus focusing only on universal, seemingly non controversial, values.
I belong to Women Wage Peace, and until this morning I was certain that the motto “Good to live for our country” was another universal truth, and that all Israeli women, especially mothers, could identify with this statement.
But now, after the blunder regarding the name of the tiny playground in Ramat Gan, I am more skeptic and realize that even within my immediate community, there is still a lot that I can’t understand.
The essay appeared in the Times Of Israelv


גן הבנים: או כשדרכתי על היבלות הקולקטיביות של הקהילה שלי



השכונה השקטה שלי ברמת גן עוברת שיפוץ רציני, וכחלק מהשיפורים, אחת הפינות בין שני רחובות ראשיים, שהיתה פעם גינה מוזנחת, הפכה לגן משחקים מקסים לפעוטות.
זמן קצר לאחר מכן היתה הודעה בפייסבוק השכונתי שהעיריה מחפשת שם חדש לגן המשחקים שבזמנו נקרא גן הבנים,  על שם בני השכונה שנפלו במערכות ישראל.
אני סברתי שבקשה זאת משקפת הענות לרוח הזמן והצעתי כמה שמות מתאימים. אבל זמן קצר אחר כך קבלנו הזמנה לחנוכת גן הבנים החדש. אני תוהה מדוע חברי המועצה בקשו מהתושבים להציע שם חדש אם לא היתה להם שום כוונה להחליף את השם הישן. 
למרות שללקוחות הקטנטנים של הגן יקח עוד זמן רב עד שילמדו לקרוא, הם בודאי ישאלו כבר מיד האם רק לבנים מותר לשחק בגן הבנים.
כמובן שלא היה צורך לוותר לגמרי על השם הישן, אך העיריה יכלה להציב לוח גדול ומכובד עם שמות הנופלים ולהוסיף שם יותר אופטימי כמו גן התקוה, חיים, או גן הילדים, לטובת הפעוטות שמבקרים בגן. זאת יכולה היתה להיות דרך משמעותית לכבד את החילים ואת החיים שהם איפשרו לנו.
כתבתי פוסט בפייסבוק ושאלתי נשים ואמהות בקהילה איך הן מרגישות בקשר לשם הישן שנשאר  בגן המשחקים. לרוע המזל זה הפך להיות הנסיון הראשון שלי בשיימינג והוא תפס אותי לגמרי לא מוכנה.
כאמא לבנות, ציפיתי שאמהות אחרות יביעו רצון לשם יותר מכיל. אבל אף אחת מאלו שענו לא הרגישה כמוני. להפך הן לגמרי תמכו בשם הישן.
האשימו אותי שאני לא פטריוטית, שאין לי כבוד למורשת, שנשים כמוני נותנות שם רע לפמיניזם. כשמחיתי וניסיתי להסביר שאלו פעוטות שמשחקים בגן ושצריך לתת להם כמה שנות חסד עד שנעיק עליהם עם משא ההסטוריה,  האשימו אותי בבגידה.
כשקראתי את התגובות הבנתי לפתע שבתמימות ובלי להתכוון דרכתי על היבלות הקולקטיביות של הקהילה שלי.
נראה שבשביל דור שלם שגדל בשכונה פיסת הירק המוזנחת היתה גן הבנים, זה היה חלק מהילדות  ומההסטוריה  שלהם. בעוד שאני סברתי ששם חדש ומלא תקוה מביע כבוד לקרבן החיילים, שכניי פרשו את הצעתי כנסיון למחוק את עברם.
היו עוד תגובות נזעמות רבות ולבסוף הסרתי את הפוסט מתוך כבוד לשכניי.
ביום שני הי"א באדר תנועת נשים עושות שלום תעלה צפונה לחלוק כבוד למורשת תל חי ולחלוצים שהגנו עליה בגבורה לפני 96 שנה. הן תחברנה את ההקרבה של הלוחמים בעבר לחזון השלום לעתיד בקריאה ״טוב לחיות בעד ארצנו.״
מאז הקמתה בסוף 2014, מיד לאחר מבצע צוק איתן, תנועת נשים עושות שלום נסתה לקבץ מתחת למטרייתה נשים רבות ככל האפשר. למטרה זאת התנועה הקפידה להשאר בתוך הקונצנזוס ולהתמקד בערכים אוניברסליים ולא שנויים במחלוקת,
אני חברה בתנועה ועד לבוקר זה הייתי בטוחה שהמוטו ״טוב לחיות בעד ארצנו״ הוא עוד בטוי לאמת אוניברסלית, ושכל הנשים הישראליות, במיוחד האמהות,  יוכלו להזדהות איתה.
אבל עכשיו לאחר התקרית בנוגע לשינוי שם גן המשחקים ברמת גן, אני יותר  .סקפטית וקולטת  שאפילו בתוך השכונה שלי יש דברים רבים שאני לא מסוגלת  להבין 
http://blogs.timesofisrael.com/the-sons-garden-stepping-on-collective-toes/

Sunday, March 6, 2016

״כשהבורות היא ברכה״: המתקפה על ה״מלשינות״



למרות שהסרט המערב גרמני ״ילדה רעה״ אינו עוסק במישרין בפמיניזם, זה לא מקרי שהגיבורה, סוניה היא נערה אינטליגנטית וסקרנית, גאוות העיירה. הסרט מבוסס על הביוגרפיה של העיתונאית אנה רסמוס שגדלה בבווריה שבדרום גרמניה. ״ילדה רעה״ היא דוגמא למחיר הבלתי נסבל שמשלמות המלשינות האמיצות כשהן חושפות את האמת.
 כשסוניה מחליטה להרשם לתחרות מאמרים ובוחרת בנושא ״העיירה שלי בזמן הרייך השלישי״ אין לה מושג במה זה כרוך. יותר מזה, היא איננה יודעת דבר על העבר הנאצי של העיירה שלה פילצינג ולא יכולה להעלות על הדעת איזו תיבת פנדורה היא עומדת לפתוח. עבודת המחקר שלה על מה שקרה בעיירה הקטנה והציורית מאיימת לחשוף סודות נשכחים שהוחבאו כבר כמעט 50 שנה.
המשימה התמימה לכאורה משתלטת על חייה של סוניה ובהדרגה מערערת את עולמה ואת עולמם של הקרובים לה. כולם מתאגדים נגדה ומיקירת העיירה היא הופכת למוקצה.
לאחרונה כשקראתי ושמעתי על ההתקפות המרושעות על ״מלשינות״ whistleblowers, נשים אמיצות שהעזו לגלות את האמת על גברים שהתקיפו או הטרידו אותן מינית, חשבתי רבות על סוניה ועל הסרט הבלתי נשכח הזה.
אני לא משווה בין העבר הנאצי של פילצינג והסוד האפל של פושעי מין. אך הקמפיין לפגוע במהימנות וביושרה של המלשינות, ההאשמות נגדן והמחיר הגבוה שהן משלמות, מאד דומה.
בישראל לאחרונה, כמה מהגברים שנחשפו היו מפורסמים, ולכולם היתה קריירה מפוארת בתחומים כמו אמנויות, פוליטיקה, תקשורת, דת, אקדמיה. וצבא.
לכמה מהנשים היתה גם כן קריירה מצליחה, אבל במקרים רבים אחרי שלא נעתרו ל״חיזורי״ הגברים או סרבו להצעות המיניות שלהם, הקידום לפתע נעצר או גרוע מכך, הן נאלצו להתפטר מעבודתן.
בדומה לכך, חשיפת סודות העיירה מנע מסוניה להמשיך בשגרת חייה. כיון שאנשים סרבו לשמוע אותה והעיירה רצתה להשתיק אותה, חשיפת האמת הפכה לשליחות ואפילו לאובססיה.
זה רק טבעי לתעב את מי שמכריח אותנו לשמוע את האמת, הבגידה כואבת עוד יותר כשהמלשין בא מקרב המחנה שלנו.
אבל אף אחת לא בוחרת מרצונה  להקדיש את חייה לחשוף פשעים, או חפצה לבלות את זמנה במאבק נגד חוסר צדק. זה משא כבד שרק מתי מעט  נשים (וגברים), מוכנים לשאת. לבסוף אלו שמלשינות מוקעות כשקרניות, או כמו במקרה של סוניה הופכות לאויב העם. 
התקשורת אוהבת לצטט את השופט ברנדייס שאמר שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. אבל לרוע המזל ציטוט אחר הוא הרבה יותר שכיח: ״כשהבורות היא ברכה, שגעון להיות חכם״ תומס גריי.
גריי צדק, לפי המתקפה על המלשינות בתקשורת, ובמדיה החברתית, אף אחד לא מעוניין לדעת, והכל כבר נקי.

http://blogs.timesofisrael.com/where-ignorance-is-bliss-bashing-the-whistleblower/

"Where Ignorance Is Bliss”: Bashing The Whistleblower

Although the Western German film, The Nasty Girl (1990) is not directly about feminism, it is no coincidence that the heroine, Sonja, is an intelligent and curious school girl, the pride and joy of her small town.The film is based on the biography of the journalist Anna Rosmus who grew up Passau in Bavaria. The nasty Girl is an example of the intolerable price that one brave whistleblower ends up paying for discovering and exposing the truth.
When young Sonja decides to enter an essay competition and chooses the topic: “My town during the third Reich,” she has no idea what this topic entails. Moreover, she doesn’t know anything about, her town, Pfilzing’s Nazi past, and can’t imagine the Pandora Box she is about to open. As she embarks on a quest to discover what really happened in her quaint little town, she threatens to expose forgotten secrets, which were hidden for almost 50 years.
This seemingly innocuous assignment, takes over Sonja's life and gradually shatters her world, and that of the people close to her. The townspeople unite against her and from being the town’s darling Sonja becomes an outcast.
Please keep reading in the Times of Israel

Thursday, March 3, 2016

חיי שחורים/ישראלים/פלסטינים נחשבים: או טוב לחיות בעד ארצנו



זמן קצר אחרי הרצח של גברים צעירים שחורים על ידי המשטרה, צעדנו ערב אחד בברודווי בעיר ניו יורק ונתקלנו בהפגנה. המפגינים חזרו על המילים: ״חיי שחורים נחשבים.״ באותו זמן-- דצמבר 2014 , היו מחאות רבות כאלו, נגד אלימות המשטרה כלפי אפרו אמריקאים במיוחד גברים צעירים.
״חיי שחורים נחשבים״ החל ברשתות החברתיות, ב2013, עם השימוש
#blacklivesmatter בהאשטאג
#חיישחוריםנחשבים.
זה הפך לתנועה בינלאומית ששמה לה למטרה להלחם באלימות נגד אפרו אמריקאים,
המוטו הפך לכל כך עוצמתי שב2014 ״חיי שחורים נחשבים״ נבחר למילות השנה בארה״ב.
למרות הנסיבות העגומות שגרמו למחאה החברתית וההפגנות, והובילו לייסודה של תנועה עממית, במילים ״חיי שחורים נחשבים״ יש מסר חיובי ואופטימי.
המוטו אינו מתמקד בעבר,  לא דורש נקמה על פשעי העבר נגד הקהילה. יותר מזה, הוא אינו מתמקד באכזריות המשטרה או במצוקת הקרבנות השחורים.
לעומת זאת, הסיסמא המופלאה הזאת, בעלת 3 מילים פשוטות, שמה את הדגש על החיים עצמם ומדגישה את ערכם, אך איננה מתייחסת רק לחיי היחיד,הקיום הפיסי של הקולקטיב האפרו אמריקאי תלוי בהצלת חיים אלו ושימורם.
אם מוטו כל כך קצר מתמקד ברעיון שהחיים נחשבים, זאת אומרת שזה לא ברור, ושצריך להזכיר עד כמה פגיעים ושברירים חיים אלו.  חייבים גם למלא אותם במשמעות ולנהוג בהם במשנה זהירות.
התסכול והיאוש לאחר הארועים בהם המשטרה פעלה בברוטליות, וההרגשה הכללית שצדק לא נעשה, גרם לפעילים מקרב הקהילה השחורה אשר איבדו אמון בשיטה, לחפש כיון  אחר. המסר שחיי שחורים נחשבים רלוונטי לכל אחד מחוץ ומתוך הקהילה.
האמת האוניברסלית של המוטו הזה גרמה גם לי לחשוב שתנועה כזאת עם מסר דומה תוכל לעבוד גם בקונפליקט הישראלי פלשתינאי.
לאחרונה תוך כדי אינתיפדת הסכינים נפגשנו עם עמיתים פלשתינאים דרך פרויקט הנרטיבים של פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני. אחת הנשים בקבוצה, אם צעירה, הודתה שבנקודת זמן זאת הכי הרבה שהיא יכולה לעשות זה להבטיח שבנה המתבגר  ישאר בבית, וכך לא יזרוק אבנים אל חיילים או יותר גרוע אולי ידקור אותם בסכינים.
מה שאמרה נשמע לי מוכר, פעמים רבות ברדיו הציבורי בארה״ב שמעתי אמהות המגדלות ילדים בגטו ובשכונות עוני מתבטאות בצורה זהה. הן היו חסרות אונים ולא יכלו להשתלט על ילדיהם.
אבל המוטו ״ חיי שחורים נחשבים״ יכול גם להזכיר לילדים, להוריהם, משפחותיהם, מוריהם, ובכלל למבוגרים מסביבם שמוכרחים להזהר, להשמר, ולקדש את החיים.
גם אצלנו בחברה הישראלית אנו שומעים מהורים על אי יכולתם להשתלט על ילדיהם המתבגרים. דוגמא עצובה וקיצונית היא נוער הגבעות בהתנחלויות. רק לאחרונה הזדעזענו מהסיפורים על אותו נוער בסיכון שאיבד קשר עם משפחתו ושאר החברה הנורמטיבית ומבצע פשעי שנאה חמורים כנגד הפלסטינים
זה לא משנה אם הם שחורים, ישראלים או 
פלסטינים, אנשים צעירים ומשפחותיהם  ירוויחו בגדול אם יפנימו את המסר שהחיים נחשבים. יותר מזה, הגיע הזמן להחליף את המוטו הישן וההרואי .במסר חדש  מדגיש  את ערך החיים: ללא ספק עדיף לחיות בעד ארצנו.
 המאמר הופיע באנגלית בעיתון 
Times Of Israel.