ילדה קטנה על אופניים: אנואר בורקן נגד שוטרי משמר הגבול

עם כל מה שמתרחש כאן, התקרית בחברון בסוף יולי עם שני שוטרי משמר הגבול והילדה נראה כבר מאד רחוק.

אזכיר מה שפורסם בהארץ בתחילת אוגוסט: שני שוטרים צולמו כשהם רודפים אחרי ילדה קטנה על אופניים וכשהיא ברחה והשאירה את האופניים מאחור, הם הרימו את האופניים וזרקו אותם לשיחים.

ברור שלתקרית זאת השלכות רציניות, איך זה בכלל אפשרי ששני מבוגרים, בתפקיד, יאיימו כך על ילדה קטנה ויגרמו לה לנוס על נפשה? אם מתמקדים בסיפור יש בו פרט חשוב מאד, זאת לא היתה סתם ילדה, זאת היתה ילדה שרכבה על אופניים.

בהסטוריה הפמיניסטית יש לאופניים משמעות סמלית ואיקונית של עצמאות וחרות. פיתוח ״אופני הבטיחות״ בשנות ה80 של המאה ה19 איפשר גם לנשים בחצאיות לרכב.

חוקרות פמיניסטיות מתייחסות להמצאה זאת כמהפכה ותחילת ה״סדר החדש״. מאז תקופה זאת נשים החלו לרכב על אופניים וכך יצאו לחופשי. בשקט, נשים ונערות לקחו לעצמן את חופש התנועה ויצאו ובאו כרצונן וללא לווי.

כבר זמן רב, וברוב חלקי העולם, אופניים חדלו להיות סמל והפכו לחלק טבעי מהחיים.

אבל בחברות מסורתיות אין לילדות/נערות, ונשים אפשרות לרכב על אופניים. הסרט הסעודי ווג׳דה מספר על ילדה פקחית הנחושה להשיג כסף כדי לרכוש אופניים, שעליהם אסור לה לרכב. היא מקוה להשיג את הכסף בעזרת תחרות בקיאות בקוראן. כדי לממש את חלומה היא מוכנה לשנן אין סוף קטעים. כשהיא אכן זוכה ונשאלת מה תעשה בכסף הפרס, היא אומרת את האמת והפרס נישלל ממנה.

כנראה חברון לא שונה מעולמה של ווג׳דה וגם כאן אופניים נתפשים כסמל המאיים על הסדר הקיים. אנואר בורקן הקטנה לא זכתה לחופש התנועה כאשר נסעה על האופניים ברחובות עירה.

אסיים בציטוט על נסיעה באופניים מאת הפמניסטית והמנהיגה סוזן ב. אנטוני:

״אומר לך מה אני חושבת על רכיבת אופניים, אני חושבת שהיא תרמה יותר לקידום הנשים מאשר כל אחד אחר בעולם. אני מתמוגגת כל פעם שאני רואה אישה רוכבת. זה נותן לה תחושת עצמאות ומסוגלות מהרגע שהיא מתיישבת ויוצאת לדרך.

תמשיכי לרכב אנואר בורקן, דרך צליחה!

http://blogs.timesofisrael.com/a-young-girl-on-bicycle-anwar-burqan-vs-two-border-police-officer/

http://blogs.timesofisrael.com/a-young-girl-on-bicycle-anwar-burqan-vs-two-border-police-officer/

השריף של מתנחלי חברון

אני מודה שאני לא מבינה מספיק בסוגיית חברון, אך כשהולכים לאורך רחוב שוהידה, שהיה פעם הרחוב ההומה בעיר, והיום תחת הכיבוש הוא לא רק שומם אלא גם שמו שונה לרחוב דוד המלך, הלב מתכווץ.

הסיור הרגלי בחברון כלל את כל ההתנחלויות הזעירות בלב העיר העתיקה. היה בולט ששלטי הרחובות היו בעברית. מול התנחלות בית הדסה, ראיתי את ״מדרגות התקוה.״

אך היתה מעט מאד תקווה בסיור. לפלסטינים אסורה הכניסה לאזורים אלו. חברון היא עיר רפאים שכאילו נלקחה ממערבון אמריקאי, ורחובותיה נשלטים על ידי איש חזק, מעין סוג של שריף.

שמו של השריף הוא עופר אוחנה ולאחרונה שמו הפך למוכר כי היה מעורב בתקרית החייל היורה אלאור אזריה. אוחנה נהג באמבולנס וצולם כשהוא בועט בסכין ומקרב אותה למחבל שהיה שכוב על הרצפה, לכאורה כדי ליצור מראית עין שהמחבל היה עלול להגיע לסכין ולהוות איום לפני שבוצע לעברו הירי.

בשתי הפעמים שביקרתי בחברון ראיתי את שריף אוחנה שולט ברחוב בעזרת חבורת סגנים צעירים. כיון שמרבית הסיורים בחברון נתפשים על ידיהם כאיום, הם תמיד נמצאים בשטח. הם הביאו איתם מגפונים, בום בוקס עם מוזיקה חזקה, קפצו מול המצלמות והטלפונים הניידים, צעקו ונעמדו בתוך הקבוצה מניפים דגלי ישראל עצומים. היה ברור שההופעה בוימה והופקה על ידי שריף אוחנה, והנערים הם עושי דברו הנלהבים.

המשטרה שהיתה בשטח לא התערבה וגם לא החיילים שעמדו שם בשקט. אף אחד לא העיר לנערים המציקים. קראתי עדויות של חיילים שסיפרו שאוחנה הוא איש חם ומכניס אורחים והם התארחו בביתו לארוחת שבת. אני תוהה האם זה ראוי? האם אין כאן חציית גבולות. עומדת בפני החיילים בחברון משימה בלתי אפשרית ואוחנה כורת בריתות עם הצבא, מאכיל את החיילים ודואג להם על מנת לחזק את כוחו ולקדם את האג'נדה הפוליטית והאידאולוגית שלו.

אוחנה הוא לא רק נהג אמבולנס, בין תפקידיו הרבים כשריף חברון הוא גם מנהל מרכז המבקרים של מתנחלי חברון שנמצא ליד מערת המכפלה.

בדרכי למיניבוס הלכה לידי מתנחלת, וצילמה אותי משוחחת עם מישהי מהקבוצה שלנו. לפתע פנתה אלי והזמינה אותי להפגש איתה כדי לשמוע את הסיפור שלה. עניתי לה שבביקורי הקודם שפכה עלי מים אחת המתנחלות והסתבר שהיא אלמנותו של הרב רענן שנרצח. הוספתי שאני כאלמנה הרגשתי אליה אמפטיה. לתדהמתי אותה צלמת סיפרה לי שהיא הבת של האלמנה רענן ואביה היה הרב שנרצח.

זה סיפור עצוב ומורכב, אפילו שריף חזק כעופר אוחנה לא יכול להגן על צאן מראיתו מאלפי הפלסטינים הכלואים בחברון שאין להם מה להפסיד. הרצח של הרב רענן היה רק דוגמא, הטרגדיות של הימים האחרונים מוכרחות סוף סוף לשכנע את הממשלה לקחת אחריות ולהודיע שמדינת ישראל אוסרת על אזרחיה לגור בחברון.

http://blogs.timesofisrael.com/the-face-of-jewish-settlers-in-hebron-the-sherif/

ביקור הסופרים בחברון: אי הנראות של פעילי השלום

כשראיתי בפייסבוק את הפוסט של שוברים שתיקה על הביקור של קבוצת

סופרים בינלאומית, ובראשם איילת ולדמן ומייקל שייבון, הייתי מאד סקרנית וביקשתי להצטרף לסיור שלהם בחברון.

כשהגענו לשם ביום ו האחרון, יהודה שאול, המייסד של הארגון, כבר עמד במרכז והסביר לסופרים מהו המבנה שהם רואים, הוא גם קרא בקול עדויות של לוחמים. לדעתי אין מישהו שיודע יותר מיהודה על המציאות בחברון. הרקע שלו

כמעט זהה לזה של מתנחלי חברון. הוא בא ממשפחה חרדית אמריקאית ולמד בישיבה תיכונית בשטחים. למרות שחרדים רבים אינם משרתים בצבא, הוא התגייס, היה לוחם וגם הוצב בחברון. ב2004 כשהשתחרר מצה״ל הקים יחד עם חברים מהגדוד שלו את שוברים שתיקה.

שוברים שתיקה הוא ארגון של לוחמים משוחררים, וייעודו לחשוף את המציאות היומיומית של השרות הצבאי בשטחים הכבושים, לשפוך אור על שיטות הפעולה שם ולעודד שיח ציבורי על הכיבוש. מטרות אלו הן כנראה הסיבה מדוע שוברים שתיקה היו מעונינים להראות

לסופרים את מציאות הכיבוש בחברון. בנוסף לסיור הקצר שם, הסופרים ביקרו במשך השבוע באזורים רגישים כמו מחסום קלנדיה, והכלא הצבאי עופר.פעילי שלום כיהודה האוהבים את מדינתם ודואגים לעתידה היו מורי הדרך

בסיורים האלו, ועשו זאת כדי להחיש את סוף הכיבוש.אך ממה ששמעתי בסיור אינני סבורה שהסופרים הבינו את מורכבות המצב. למשל כששאלתי את אחת הסופרות מה דעתה על פעילי השלום היא לא הבינה את שאלתי.

כשהמשכנו לשוחח הבנתי שהיא היתה עסוקה כל כך במראות הקשים שראתה עד ששכחה לראות שהיה שם גם מי שהדריך אותה, ודאג להסב את תשומת ליבה למה שחשוב ומשמעותי. לדעתי זאת החמצה. עורך הדין ופעיל השלום הבלתי נלאה, מיכאל ספרד, הכריז שיום אחד הכיבוש יסתיים. זה אכן יקרה הודות לעבודה הקשה של פעילי שלום מסורים בארגונים כמו שוברים שתיקה. כדי להמשיך לפעול ארגונים אלו חייבים לקבל תמיכה בינלאומית והפעילים שלהם לא יכולים להרשות לעצמם להיות בלתי נראים. נכון שהעיסוק בכיבוש צריך להיות קודם לכל, אך הם גם צריכים להדגיש את תרומתם לסיומו.

כמי שעוסקת בספרות אני תמיד מתעניינת לקרוא את מה שהסופרים חושבים

ומרגישים על נושאים שחשובים לי, אך לא במקרה הזה. עם כל הכבוד לסופרים הנודעים, כפי שלא אסע לטייל בארץ זרה נעזרת בספר הדרכה שנכתב על ידי מי שלא מכיר את אותה ארץ, לא אקרא מאמר על הכיבוש בספר של מבקרים מזדמנים. הקונפליקט הישראלי פלסטיני ראוי למחשבה הרבה יותר רצינית

http://blogs.timesofisrael.com/the-invisible-peace-activists-international-authors-and-occupation/

פנס הרחוב הוא השוטר היעיל ביותר: שוברים שתיקה

בסיור לחברון של שוברים שתיקה, המדריך   שיתף אותנו בסיפור אישי. במשך שרותו הצבאי בשטחים, כשחזר הבית לשבת, לא היה לו למי לספר את מה שעבר עליו במשך השבוע, אפילו אמא שלו ביקשה שלא יספר: ״לא צריך לדבר על זה, הכל בסדר עכשיו, אתה בבית.״

שוברים שתיקה הוא ארגון שנוסד בשנת 2004 על ידי לוחמים ששרתו בצבא מתקופת האינתיפדה השניה, ולקחו על עצמם לפרסם את מה שנעשה בשטחים ולחשוף את הציבור הישראלי למציאות היומיומית של הכיבוש.

פרסום ציבורי הוא מזור מומלץ וראוי כנגד חולאים חברתיים וציבוריים. כך קבע השופט העליון היהודי/אמריקאי לואיס ברנדייס. אך בישראל הפרסומים של שוברים שתיקה אינם נתפסים כתרופה אלא כבגידה. כיון שהארגון אוסף עדויות של לוחמים ולוחמות על חוויית השרות הצבאי בשטחים, ומפרסם אותם בישראל ומחוצה לה, הוא הפך לאויב העם.

 אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו שגדל והתחנך בדמוקרטיה הגדולה בעולם רואה בהם בוגדים.  

אם נשווה את המדינה למשפחה, האבסורד שבטיעון הבגידה, יהיה מובן עוד יותר. במשפחות לא מתפקדות  הילדים לרוב יודעים שאסור להם לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. יותר מזה, במקרים קיצוניים של התעללות יש איום אמיתי על הילדים לא לספר כלום ולא לדבר עם אף אחד. כך פשעים נוראים  מתרחשים במקום שאמור היה להיות  הבטוח ביותר--הבית שלנו.

אנחנו גדלנו להאמין שצה״ל הוא הצבא המוסרי בעולם. לגבינו בטויים כמו טוהר הנשק, לא היו אוקסימורון, אלא ערך שהאמנו בו עוד מתקופת התיכון ותנועות הנוער.

ובכלל השם צה״ל משמעו שהצבא מטרתו להגן, אך במרוצת השנים הגדרת המושג השתנתה ומה שנתפס היום כאיום אינו זהה כלל למה שהיה בימיה הראשונים של המדינה.

אסור שהפעילות הציבורית והחינוכית של שוברים שתיקה תיתפס כחוסר נאמנות,  או כאיום לקיומנו, להיפך. בעידן האינפורמציה  שבו אפשר למצוא הכל באינטרנט, טענות כאילו שוברים שתיקה גורם לדמורליזציה או נותן תחמושת לשונאינו האנטישמיים, אינן רלוונטיות כלל.

 .ברנדייס ממשיך בטיעונו בזכות הפירסום הציבורי: אור השמש הוא המחטא האפקטיבי ביותר, ופנס הרחוב הוא השוטר היעיל ביותר. 

ישראל צריכה להיות גאה שהתברכה בארגונים המפרסמים עוולות, וגם שאותם החיילים שהגנו עליה, ממשיכים לדאוג למוסר ולאנושיות של תושביה. כל מדינה צריכה כלב שמירה כמו שוברים שתיקה   

     

http://blogs.timesofisrael.com/electric-light-is-the-most-efficient-policeman-breaking-the-silence/

מדרגות אין התקווה: סיור בקרית ארבע וחברון

בסיור של שוברים שתיקה הגענו לקברו של הרוצח ברוך גולדשטיין שביצע את הטבח במערת במכפלה בפורים 1994. על מצבת הקבר היה כתוב: ״הקדוש ברוך גולדשטיין מסר נפשו למען עם ישראל, תורתו וארצו, נקי כפיים ובר לבב שנרצח על קידוש ה׳.

הקבר ממוקם בקרית ארבע, בפארק כהנא המנציח את זכרוף של הרב הימני הקיצוני מאיר כהנא.

לפתע ממש קרוב אלינו שמעתי את אחד מילדי המתנחלים, שחיכו לנו במקום, בוכה.  גבר מבוגר שהתלווה אליהם ניחם אותו, והילד מילמל שוב ושוב.״הם קוראים לברוך גולדשטיין הקדוש רוצח.״

הם, כלומר אנחנו, היינו קבוצה של כ350 איש ב8 אוטובוסים והגענו לפארק כחלק מסיור שמטרתו לתת לציבור מושג למה מתכוונים כשאומרים קרית ארבע וחברון.

שוברים שתיקה הוא ארגון שהוקם על ידי קבוצת חיילים משוחררים ב2004, וייעודו לחשוף את המציאות היומיומית של השרות הצבאי בשטחים הכבושים. מטרתו לשפוך אור על שיטות הפעולה בשטחים, ולעודד שיח ציבורי על הכיבוש.

כשהגענו לחברון אותו מלווה שראינו בפארק כהנא, כבר חיכה לנו. הוא הגיע מלווה שוב בחבורת בנים חמושים בדגלים, מגהפון, ובומבוקס, והכריז בחגיגיות:

״ברוכים הבאים תמונות של הקבוצה הגדולה שלכם מקושטת בדגלי ישראל, תעשה פלאים לתיירות שלנו״

ילדי המתנחלים הצטרפו לסיור שלנו וצעדו איתנו ברחובות השוממים של חברון העתיקה. הם נראו כמו ילדים רגילים. בשבילם הסיור שלנו היה בודאי שינוי מרענן משיגרת הימים המשעממים של סוף החופש הגדול.

הם התפרצו לדברי המדריך שלנו שהרצה על תולדות מדיניות הכיבוש בחברון, ומידי פעם הפעילו את הבומבוקס והמגהפון כדי להחריש את דבריו.

הסיור בחברון כלל את כל ההתנחלויות בעיר העתיקה. אי אפשר היה שלא לשים לב שהרחובות  כולם היו משולטים  בעברית, ושמותיהם שונו. למשל הרחוב הראשי השומם בחברון העתיקה, רחוב השוהדה הפך לרחוב המלך דוד, ולמדרגות מול בית הדסה קוראים מדרגות התקוה.

התחנה האחרונה בסיור היתה ההתנחלות תל רומיידה, הבנויה בראש גבעה מעל אתר ארכאולוגי.  היינו צריכים להמתין מעל שעתיים כדי להכנס לאזור כיון שאחד מתושביו, ברוך מרזל, פעיל ימני קיצוני ומחסידיו של הרב כהנא התנגד לסיור, והצליח לגרום כזאת  מהומה שהצבא סגר את הכניסה להתנחלות.

כשנכנסנו לבסוף פנימה צעדנו בשקט,בטור לאורך בתי ההתנחלות, כדי להגיע לבתי הפלסטינים הצמודים אליהם. המתנחלים לא היו מרוצים וצעקו עלינו כשעברנו.

אשה מבוגרת וכעוסה דחפה אותי ושפכה מים על פני.

מאוחר יותר שמעתי שאשה זאת היא אלמנתו של הרב שלמה רענן שנרצח ב1998 על ידי מחבל שפרץ לקרוון שלהם, דקר את בעלה למוות, הצית את הבית וברח.

זה היה סיום עצוב ליום שהתחיל ונגמר בעדויות על רציחות מיותרות. בודאי לא ראיתי מספיק בסיור בין כמה שעות בקרית ארבע וחברון, אך הרושם שלי הוא שכאן שנאה, אלימות ורצח, בשני הצדדים,  נתפסים כגבורה. ארגון שוברים שתיקה מכריח אותנו לדעת מה קורה ולפעול לשינוי, יישר כוח 

http://blogs.timesofisrael.com/i-am-a-camera-visiting-kiryat-arba-and-hebron/