Wednesday, September 19, 2018

על סופר גדול ומאנטש: דן צלקה


רשימה נוספת שעוסקת גם באיווה סיטי וגם בסדנת הכותבים הבינלאומית, והפעם על סופר ואדם נהדר שזכיתי להכיר שם: דן צלקה.
בעצם קודם כל הוא היה חבר של בתי הקטנה, ואחר כך הפך לחבר משפחה.
כמו שתמיד נהגנו בקהילה הקטנה שלנו, הזמנו את דן לארוחת ערב עם הגיעו לעיירה בשנת 1987. הוא נענה בשמחה. שתי הבנות הקטנות שלנו מאד התלהבו ממנו. הסתבר שהיתה לו ממש גישה נהדרת לילדות, הוא התייחס אליהן ברצינות,שאל לדעתן וממש התעניין. ֿ
לכן ליום הולדתה ה 4 של בתי הקטנה היא ביקשה שנזמין את דן. זאת היתה בקשה יוצאת דופן כי את מסיבות יום ההולדת אצלנו בבית חגגנו רק ארבעתינו. כשתהיתי מדוע היא רוצה להזמין אורח מבוגר נוסף, היא ענתה שדן הוא כמו משפחה.
שנינו התידדנו כשביקש ממני לתרגם לאנגלית, יחד איתו, שירים שכתב. העבודה בצוותא היתה מעניינת מאד בשבילי, היה לו ידע עצום בכל נושא, והוא היה נדיב ונעים הליכות. הסתדרנו מצוין והוא היה מרוצה מן התוצאה.
במשך השנים כשעדיין גרנו בארה״ב התראינו עם דן ומשפחתו בתל אביב כשביקרנו בארץ. הוא גם היה זה שהתנדב והביא לדליה רביקוביץ את עבודת המ. א. שכתבתי עליה (עם המלצה אישית שלו). וכשחזרנו לתל אביב החברות המשיכה בין שתי המשפחות.
היום פתאום נזכרתי כמה דן תמך בי כשכתבתי את עבודת הדוקטורט. הוא היה כבר חולה מאד, ואני הייתי מגיעה לבקר עם ספרים, ניו יורקר, ומצב רוח טוב. יום אחד סיפרתי לו שיש לי בעיות עם המנחה שלי, בין היתר היו לה טענות שהטקסט שלי (באנגלית) לא נכתב בלשון מספיק גבוהה. לדן היו כל מיני הצעות לפתרון הקונפליקט. היו גם כאלו שנראו לי מוזרות, כמו לשלוח לה זר פרחים (לא עשיתי). ואז הוא ביקש לקרוא את הדוקטורט שלי. הססתי כי ידעתי שכיון שהוא חולה כל כך זמנו יקר. אבל כיון שהציע שלחתי לו בכל זאת התיזה (היא היתה כמעט לגמרי מוכנה). עוד באותו הערב הוא צילצל לומר לי כמה נהנה לקרוא את עבודת הדוקטורט שהיתה לדעתו מעולה, כתובה נהדר ומקורית. אני זוכרת שהוא אמר ״את לא תצטרכי לעשות כמעט שינויים כשיצא הספר כיון שכתבת בלשון בני אדם״.הוא צדק. אני מאמינה שהביקורת של דן צלקה, אדם כל כך מעורר השראה, עזרה לי לעמוד על דעתי ולהמשיך בדרך שלי.

Friday, September 14, 2018

השנה שלי כגרופית: הסדנה לפרוזה עם יורם קניוק


למרות שלעולם לא נפגשנו שוב אחרי השנה ההיא, הסופר יורם קניוק היה הגיבור שלי. למדתי במחלקה לספרות כללית באוניברסיטת חיפה ונפגשנו בשנה השניה של הב.א. במחלקה שלנו, באמצע שנות ה70, לימדו סופרים ומשוררים רבים: א.ב. יהושע, נתן זך, טוביה ריבנר, עוזר רבין, יואל הופמן (שעדיין היה חוקר תרבות המזרח), ויורם קניוק.
קניוק העביר סדנה בכתיבת פרוזה. באותה תקופה הוא כבר היה מאד מפורסם ואהוב, אבל רבים מהמבקרים הסתייגו מהסגנון שלו שדמה לזרם התודעה, ולא ממש העריכו אותו. סגנונו היה שונה מזה של שאר הסופרים שכתבו בשנות ה70 בישראל.
בסדנה היינו כולנו נשים, ולמרות שהיה ״זקן״ (בן 47 כשלימד אותנו) ברגע הראשון כשהוא התחיל לדבר נשבינו בקסמו והתאהבנו. קניוק, אף אחת לא קראה לו יורם, היה כריזמטי ונעים, שילוב נדיר. הגישה שלו לכתיבה שלנו היתה מכבדת, הוא לא קטל אותנו או גרם לנו להרגיש נחותות, להיפך הביקורת שלו תמיד ניתנה בצורה מעודדת ומקדמת. אצלנו בסדנה לא היו משברים ופרצי בכי, האוירה היתה תמיד חיובית ומלאת עשייה.
אני זוכרת במיוחד כמה הערצתי את המיניאטורות שקניוק צייר על קופסאות גפרורים בזמן הסדנה, זאת היתה עדיין התקופה בה כולנו עישנו. אני שמרתי את הקופסה שלי שנים רבות.
אבל בעצם הכתיבה שלנו לא היתה הדבר האמיתי, קניוק היה. הוא היה הכוכב ואנחנו היינו הגרופיות שלו. תוך דקות הפכנו למומחיות ביצירתו ואימצנו גם את דעותיו. היינו גם בקיאות כמובן בביוגרפיה שלו. נראה לי שהוא נתן לכולנו הרגשה שאנחנו יחידות ומיוחדות, לי למשל הוא קרא ״פרח רענן״.
באותה שנה כתבתי סיפור, שקניוק סבר שהוא מספיק טוב כדי להתפרסם בעיתון. וכשהופיע סוף סוף בדפוס נדהמתי למצוא את הקול של קניוק במילים שלי.
זאת היתה זכות להיות תלמידה לכתיבה יוצרת בכיתה של יורם קניוק, הוא היה מנטור אמיתי ועודד אותנו לכתוב ולקחת סיכונים עם היצירה שלנו. אבל לאחר הסדנה הפסקתי לכתוב, במקרה שלי ההערצה אליו שיתקה אותי.
לקח לי זמן רב להפטר מהקול שלו ולמצוא את שלי. ולמען הבטחון נדרתי שני נדרים: לא קראתי יותר אף ספר של יורם קניוק ובאופן גורף לא לקחתי יותר מעולם סדנת כתיבה יוצרת.

על מילה טובה


בטיול עם הכלבה היום בצהרים ראיתי שלט בחלון האחורי של מכונית ועליו כתוב ״למי אמרתי היום מילה טובה???״ התעכבתי שניה והמשכתי ללכת. אבל משהו משך אותי לחזור וצילמתי את השלט. אכן למי?
יש דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אבל הם לא. מילה טובה היא אחת מהן. מרבים אצלנו להגזים בחשיבות של להיות דוגרי, לומר בדיוק מה אני חושבת ללא התחשבות ברגשות השניה. אבל למילה טובה יש כוח עצום. מילה טובה היא לא חנופה, היא לא צביעות או התעלמות מהאמת. תמיד אפשר למצוא משהו חיובי לומר.
כולנו רוצים שיכירו בנו ויוקירו אותנו, כולנו צריכים מילה טובה אבל אפילו כאן יש דרגות.
כדי לגדול לא/נשים בריאים בנפשם ומאושרים ילדים חייבים שיאמרו להם מילה טובה. כדי שהנישואים יהיו מספקים כדאי לבני הזוג לזכור לומר מילה טובה אחד לשני. הורים משוועים למילה טובה מילדיהם הבוגרים וכו.
וכמובן יש את האלמנות. בתקנון קבוצת אלמנות ממשיכות הלאה כתבתי: ״כאן בקבוצה אנחנו תומכות ומכילות: ומדברות רק על עצמנו כדי לשתף בחוויות שלנו. אנחנו בשום אופן לא שופטות, מעבירות ביקורת, או אומרות למישהי ׳את האמת בפרצוף׳.״
. לפני ימים אחדים כתבה אחת מחברות הקבוצה, אלמנה טריה (היא איפשרה לי להשתמש במה שכתבה) שהודות למה שהיא חווה בקבוצה היא יכלה להיות לא שיפוטית לאלמנה אחרת ממכירותיה שבחרה בדרך שונה משלה.
ברור שחשוב שיהיו לנו דיעות ומחשבות ביקורתיות, וגם שיפוטיות היא לא מילה גסה. אבל לפעמים עדיף להתאפק, לבדוק מי הנמענת ומתי ואיך כדאי כן להביע את דעתנו. ובזמנים קשים תמיד עדיף לומר מילה טובה, כי רק היא תאפשר צמיחה.

Friday, August 3, 2018

מה רצוי לא לומר לאלמנה ומה כן


אל תאמרו לה להיות חזקה
אל תאמרו שאין לה ברירה.
אל תאמרו שהזמן מרפא
אל תאמרו שהחיים חזקים מהכל
אל תאמרו שאתם מבינים מה עובר אליה
אל תאמרו כבר עברה שנה והגיע הזמן לחזור למסלול
אל תאמרו לפחות הוא נגאל מסבלו
אל תאמרו לפחות לא סבל
אל תאמרו את צעירה, תמצאי מישהו אחר
אל תאמרו לפחות היו לכם חיים ארוכים יחד
אל תאמרו למה את אף פעם לא מתקשרת
אבל כן תאמרו:
טוב לראות אותך
הילדים שלך נראים מצוין
את נהדרת
כמובן יש גם מחוות שאפשר לעשות. אתם יכולים להציע להפגש ולקבוע תאריך. אפשר להזמין אותה לארוחה או לסרט. עכשיו לא הזמן הנכון להתחשבן. אם היא לא מתקשרת תעשו מאמץ ותתקשרו אתם. כי כשאשה מתאלמנת היא במיוחד צריכה את החברים והמשפחה לצידה. אל תתרחקו כי לא נוח או קשה.

Tuesday, July 31, 2018

על התנהגויות משונות ולא צפויות לאחר אובדן


בספר ״הזר״ של אלבר קאמי המספר מדווח שלאחר מות אמו הלך לסרט, כל שאר הארועים שמתרחשים לאחר מכן, כמו הריגת הערבי ״בגלל השמש״, הם לכאורה לא קשורים.
הפרופסור שלנו לספרות אקזיסטנציאליסטית אפילו כינה אותם בשם actes gratuits פעולות סתמיות ללא סיבה. אבל הסיבה קיימת, רק לא תמיד נראית לעין.
עברו שנים, וגם חווית אובדן, עד שהבנתי ף למה קאמי מתכוון, ועד כמה הפעולות לא סתמיות אלא קשורות ישירות לאובדן ולאבל.
א/נשים סבורים שלאחר מות אדם יקר אנו מרגישים יגון כבד וגעגועים. כמובן שזה נכון, אבל לאבל התבטאויות רבות נוספות ולא צפויות. את רוב התופעות אנחנו אפילו כלל לא מקשרים לאובדן ולאבל ובודאי שהסביבה לא מקשרת.
האבלים יכולים להיות עצבנים, קופצנים, חסרי סבלנות או להיפך אדישים. מלאי פעילות או פסיבים ולטרגים. אימפולסיבים או לא מגיבים כלל. שכחנים (האבל מתבטא לעיתים קרובות באובדן זמני של זכרון), רגישים, ונעלבים מכל דבר או להיפך אטומים.
אצלי למשל האבל התבטא בחוסר ריכוז, קופצנות ופעלתנות יתר.
אז לאבלים אני אומרת: כדאי שתתיחסו לעצמכם בעדינות ובסבלנות, הזמן המשונה הזה יעבור, ואתם תחזרו לעצמכם. ולחברים ולסביבה אני מציעה לנסות לזהות את התופעה, להתייחס בקבלה וסלחנות לחבריכם האבלים ולחכות בסבלנות עד שיתאוששו, זה יקרה.

Monday, July 30, 2018

גם אני MeToo בעולם המוזיקה קלאסי,


כשחושבים על תקיפות והטרדות מיניות האסוציאציה הראשונית אינה דוקא של מוזיקה קלאסית. לפחות בשבילי מוזיקה תמיד היתה אמנות נשגבה. אבל עולם המוזיקה הוא כבר סיפור לגמרי אחר, ואם נחשוב וננתח נבין שבדרך ליצירת אמנות גדולה יש גם יצרים, התעמרות, ניצול כוח, התעללות, סחיטה, ומניפולציה.

עולם המוזיקה מתחיל בילדות. לרוב הנגניות/ים הם ילדים ממושמעים וצייתנים ששמחים לרצות את ההורים והמורים, אחרת היו מורדים ולא מוכנים להמשיך במאמץ הקשה הזה. כדי להגיע לרמה הדרושה הילדים צריכים להקדיש שעות רבות של אימונים מפרכים, לעיתים קרובות במחיר של ויתורים על משחקים ופעילויות מהנות שעושים חבריהם. כשהילד/ה מגיעה לרמה מסוימת היא מצטרפת לקבוצה/תזמורת/הרכב ולעיתים קרובות נשלחת לבית ספר מיוחד לאמנויות.

בשלב זה הילדה מתחילה להיות מבודדת מהסביבה הטבעית שלה והמוזיקה הופכת להיות העולם כולו. במיקרוקוסמוס הזה ההררכיה שונה והחוקים אחרים. למורה/ מנטור כוח עצום ולעיתים השפעתו אפילו גדולה יותר מזאת של ההורים. כאן נוצרת אפשרות והזדמנות להתעמרות וניצול. בין החברים, הנגנים האחרים קיימת כל הזמן תחרות גלויה וסמויה שמשפיעה על נפש הילד/ה. הרצון להצליח בעולם התחרותי הזה כל כך חזק ומדבק שלעיתים קרובות א/נשים צעירים ואפילו פחות צעירים מאבדים את עצמם במרוץ למעלה.

מטבע המקצוע נגנים, גם ילדים, מבלים המון מחוץ לבית עם עמיתיהם: הם נוסעים למחנות מוזיקה בילדותם, לפסטיבלים בנערותם ובצעירותם, ולאחר מכן רבים מצטרפים לתזמורות. כל מי שקרוב ומכיר יודע על הפרשיות שמתרחשות בתזמורות: קבוצת א/נשים מבוגרים עובדת יחד שעות ארוכות ולעיתים קרובות נוסעת לסיורים, המרחק, הקירבה, העבודה כל אלו היו מאז ומתמיד כר נרחב לרומנים בין שווים, ולניצול מיני בין כאלו שלא.

לאחרונה שמענו על מוזיקאים דגולים כמו ג׳יימס לויין שבצורה מזעזעת ושיטתית ניצל מינית ונפשית, לאורך שנים, גברים צעירים, סטודנטים שלו שהעריצו אותו והאמינו בו. כולם ידעו על זה ושתקו. לפני ימים אחדים קראנו שוב בוושינגטון פוסט ) קישורית בתגובה הראשונה) על תופעת התקיפות המיניות, האיומים, והסחיטה בעולם המוזיקה. הפעם המאמר עסק במיוחד בויליאם פרוסיל הכנר הראשי המהולל של תזמורת קליבלנד שנחשב לכנר הראשי הטוב ביותר בארצות הברית.
כבר ב2007 האשימו את פרוסיל בהטרדות מיניות, אך הזמן לא היה בשל לעונש אמיתי והוא המשיך בקריירה שלו, וגם בהטרדות והתקפות.

במאמר מספרת תלמידה לשעבר שהיא העריצה אותו, שחרה את קרבתו ואפילו ניסתה לתזמן את השעור שלה שיהיה האחרון ביום כדי שתהיה לה הזדמנות לשוחח איתו ולהתייעץ על הקריירה שלה. היא מעולם לא תיארה לעצמה שהוא יתנפל עליה ואחר כך יצלצל להזהיר אותה שאם תאמר משהו או תספר הקריירה שלה גמורה. מבחינה מסוימת, למרות שלא התלוננה שנים רבות, הוא בכל זאת פגע קשות בקריירה שלה. אמנם יש לה עבודה בתזמורת, אך היא נמנעת מלהגיע ולהשתתף בכל פעילות או מקום שבו הוא נמצא.הפעם בזכות MeToo הושעה ויליאם פרוסיל מתפקידו.

לסיום, לכל סיפור יש זוית אישית ואני במקרה מכירה את ביל פרוסיל. הוא הבן המוכשר של המורה המיתולוגית של בתי שלימדה אותה כינור בילדותה. היא ייסדה בית ספר נפלא למוזיקה באיובה סיטי, ובקונצרטים מיוחדים, במיוחד בקונצרטים גאלה להתרמה לבית הספר היה ביל הצעיר מופיע וכולנו היינו מתרגשים מנגינתו השמיימית. גם הוא בילה את שנות נעוריו מחוץ לבית בפנימיה יוקרתית לאמנויות שהכשירה אותו להיות נגן מפורסם. וכילד, כמו שאר הילדים של משפחת פרוסיל, הוא הקדיש יום יום לפחות 4 שעות לאימונים מפרכים כדי לשפר את הכישורים שלו כנגן.
מוזיקה היא אכן אמנות נשגבה, אבל בין אלו שעוסקים בה ישנם א/נשים שלא היתה להם ילדות, שהמורים שלהם התעמרו בהם, וגם כאלו שהיו צריכים לוותר על ערכים רבים רק כדי שיוכלו להגיע לפיסגה ולהעביר לדור הבא של מוזיקאים מוכשרים את מה שעשו להם.
#MeToo