Saturday, July 14, 2018

בזכות הדעה העצמאית או פמניזם מעשה להלכה


זה נכון שפתחתי את קבוצת פמיניסטיות מבוגרות ומנוסות בפייסבוק רק כי כשהגעתי לשולחן הפמניסטיות עם מגש עמוס (נסיון תובנות זמן ורצון טוב) החברות שכבר ישבו אמרו לי שכל המקומות תפוסים. הן אמנם הרגיעו אותי שאולי יתפנה גם לי מקום יותר מאוחר. אבל, כמו תמיד, העדפתי ללכת לשבת בעצמי בשולחן משלי.
כשפתחתי את הקבוצה הרגשתי שהנושאים שמענינים את הפמניסטיות המבוגרות לא רלוונטים לצעירות יותר. חשבתי שאנחנו המבוגרות שלא מכירות את השיח צריכות להתעדכן וללמוד. ואכן מאז שהקמתי את הקבוצה באוקטובר הקדשתי פוסטים רבים לרענון השיח. באמת רציתי שהפמניסטיות המבוגרות תהיינה בעניינים.
באיזה שהוא מקום פחדתי שאולי באמת כולם צודקים ואין לנו כל כך מה להציע. כיון שבחברה שלנו נשים בגיל מבוגר הופכות להיות שקופות, גם פמניסטיות מבוגרות לא ממש רלוונטיות. לכן חשבתי שעלינו לעשות מאמץ מיוחד כדי להמשיך לתרום ולהתפתח.
זה נכון, חשוב לעשות מאמץ. אבל יש גם צד שני ואותו לא ממש ראיתי או לפחות לא הבנתי עד כמה שהוא חשוב עד לאחרונה.
כמו נשים אחרות בדור שלי גם אני הגעתי אל הפמניזם מהמעשה להלכה. התחתנתי בגיל 20 אבל בן זוגי ואני חיכינו 7 שנים עד שהקמנו משפחה. נסענו למדנו בחו״ל, ובאופן טבעי התחלקנו במטלות. נולדו לנו שתי בנות ורצינו שנינו שגם הן תדענה שהן יכולות לעשות הכל. בקיצור בחיים שלנו יישמנו עקרונות שהאמנו בהם: חברות, שתוף פעולה ושיתוף הגון בעשייה.
את התאוריה הפמניסטית למדתי רק הרבה יותר מאוחר, כשבנותי בגרו וחזרתי ללימודים לעשות דוקטורט.
אחד היתרונות שיש בדרך מן המעשה להלכה הוא שיש לך כבר נסיון מעשי ומחשבתי רב, ואת יכולה לקרוא את התאוריה בעיניים ביקורתיות. את גם לא חוששת להביע דעה אחרת, להחשב מוזרה, או לא מבינה. בין כה וכה את זקנה וכבר בגיל 40 הפסקת לחשוש ממה שחושבים עלייך.
מטבע הדברים יש לך כאשה מבוגרת דעה שונה כיון שכבר הספקת לחשוב על הדברים, ואת לא מאמינה לכל מה שכולם אומרים, או כותבים. הכל הרבה יותר מורכב ואת מודעת לכך שגם לך יש נקודות עוורון, ואולי כדאי להשהות משפט.
יתרון נוסף שיש לנשים בדור שלי (וגם לגברים) זה שגדלנו לפני עידן הטלויזיה ואנחנו רגילות לקרוא טקסטים ארוכים ולהתעמק בהם. אנחנו לא צריכים שיאמלקו לנו כלום.
אז אם עד לפני שבוע חשבתי שרק לנו הפמניסטיות המבוגרות יש מה ללמוד מהפמניסטיות הצעירות. היום אני יודעת שגם להן יש מה ללמוד מאיתנו: בנוסף לנסיון ולחוכמה של נשים מבוגרות, לדעה עצמאית ושונה שמבוססת על מחשבה ונסיון יש ערך עצום.

Sunday, June 17, 2018

לכבוד יום האב: את מכוערת״ או דוגמה אישית


״
אתחיל בתאור המקרה, לפני 3 שנים חברת הכנסת חנין זועבי השתתפה בכנס במרכז האקדמי רמת גן, ופעיל ימין שפך עליה מיץ. מיד לאחר מכן הופיעה ידיעה בפייסבוק שבעל צימרים בצפון העניק לתוקף, כהוקרה על מעשיו, סוף שבוע זוגי בסוויטה אצלו במתנה.
כיון שהפרס היה קשור גם בקידום עסקי, בחרתי להתריע על מתן הפרס לתקיפה בדף הפייסבוק המסחרי של בעל הסוויטות, ולהוריד את הדירוג של הצימרים שהוא מפרסם.
הוא חיכה לי בסיבוב שלוש שנים. לפני כמה ימים העליתי תמונה שלי על סקטים בפארק הלאומי. קיבלתי תגובות מפרגנות רבות. ופתאום מישהו כתב לי ״את מכוערת.״ לפני שמחקתי את המילים הצורבות האלו בחרתי להגיב. כיון שבתמונת הפרופיל שלו הוא נראה מצולם עם בתו הקטנה,שאלתי אותו: ״ למה בחרת לפגוע בי כך? ואיזו דוגמה אתה נותן לבת הקטנה שלך, האם תגדל לחשוב שהעיקר זה היופי החיצוני?״.
הוא ענה ״שאשלח לך צילום מסך?״ הסתקרנתי ובדקתי את הפרופיל שלו וראיתי שהאב בתמונה הוא נותן הפרס לתוקף של חנין זועבי.
אני תוהה איזה דוגמה אישית נותן אותו אב לבת שלו ,ומה הוא מלמד אותה?
שיש לתת מתנה למי שתוקף פיזית אשת ציבור, חברת כנסת, כאשר הוא לא מסכים עם דעותיה?
שרצוי לפגוע מילולית ולהכתוב הערות פוגעניות על צורתה החיצונית של אשה שמחתה על כך?
הבת של אותו גבר שכתב לי לומדת כבר מגיל רך שזה לגיטימי להתמקד בגופה של אשה ולא בגופו של עניין. יותר מזה, היא רואה שאבא שלה לא מכבד נשים ואפילו בז להם
לכבוד יום האב אני מאחלת לכל ילדה שיהיה לה זכרון מחזק ומעצים של אביה, ומזכירה לאבות שיש להןם אחריות מיוחדת לתת דוגמה אישית של התנהגות מכבדת לבנות ולנשים.

אז יש דברים שאני לא מדברת עליהם


אז יש דברים שאני לא מדברת עליהם, ומנסה גם לא לחשוב עליהם. הסיבה לא ממש ברורה, הרי זאת לא בושה שאני לא מבשלת בשביל עצמי, וגם נמנעת מלאכול לבד. מצד שני זה גם לא כבוד גדול.
אני נמצאת הרבה בגפי. בנותי כבר מזמן עזבו את הבית, ואני אלמנה בזוגיות שניה. אבל כשבן זוגי לא נמצא לא יעלה בדעתי להכין לעצמי ארוחה מסודרת או אפילו לחתוך סלט.
זמן רב חשבתי שזאת רק אני, אבל לפני ימים מספר ישבתי עם קבוצת נשים. חברה שנראתה קצת חוורת סיפרה שבזמן האחרון היא לא כל כך אוכלת. חשבתי לספר לה שגם אני, אבל היא דיברה וכיון שלא רציתי להיות אחת  מאלו שאומרות ״אצלי זה אותו דבר״ ועוברות לדבר על עצמן, שתקתי. מעולם לא דיברתי בכנות עם חברות על הנושא הזה ושמחת על השיתוף, אבל אף אחת, כולל אני, לא הגיבה והשיחה התגלגלה למקום אחר.
לצורך הפוסט בדקתי בגוגל: הסתבר לי שזאת לא רק הבעיה שלי. ראיתי מאמרים רבים שעוסקים במבוכה שבלאכול לבד במסעדה והצעות לפתרון. אותי לא מביך לאכול לבד במסעדה, אבל אני לא יכולה להביא את עצמי לבשל בשביל עצמי, לערוך את השולחן: סכין בצד ימין, מזלג בצד שמאל, מפית ואז לשבת לבד לאכול את הארוחה היחידנית שהכנתי לעצמי.
ארוחת בוקר זאת לא בעיה תמיד אפשר לאכול קורנפלקס. אבל שאר הארוחות מהוות אתגר. סופרת אחת שאני אוהבת במיוחד כותבת על נשים שחיות לבד, חיות על טוסט וחולמות להיות סוג של נשים שמסוגלות להכין לעצמן סטייק סלמון עם שתי תוספות. לא נראה לי שיש נשים רבות כאלו.
המשורר דניאל הלפרין כתב שיר שנקרא ״איך לאכול לבדך״ בו הוא נותן הוראות לאדם הבודד לערוך את השולחן, להכין את הארוחה, ובזמן שהיא נאפית בתנור להתרווח עם ספר טוב וכוס יין צונן. כשהכל מוכן הוא ממליץ לשבת ליד השולחן להרים כוס לכבוד עצמך, כי מגיע לך אתה הוא הדבר הטוב ביותר שקיים בשביל עצמך.

לא נראה לי מוזר שאת השיר הזה כתב גבר, כאשה שלא תמלא את ההוראות של הלפרן  אני יודעת שאני נבוכה מכדי לעשות מאמץ ולבשל רק בשביל עצמי ועוד יותר מבוישת להודות שאני לא מספיק חשובה בעיניי כדי לטרוח.

המלצה לשבוע הספר: הסופרת שושי בריינר



נראה לי שבכל רגע נתון מישהי בישראל, כן לרוב הן נשים, קוראת ספר של שושי בריינר ומתמוגגת. היא בודאי מצאה את הספר בספריה ולא בחנות ספרים כי בישראל של היום לא ניתן למצוא בחנויות ספר שיצא לאור לפני שנים אחדות. יתכן אפילו שהקוראת שמעה על שושי בריינר מהספרנית והיא זאת שהמליצה לה על הספרים שלה. בודאי קראה ספר אחד ומיד כשסיימה אותו חיפשה בקדחתנות אלו עוד ספרים כתבה בריינר. 
תחילה גילוי נאות שושי בריינר היא חברה שלי נפגשנו אחרי שכבר הייתה סופרת ואני התאלמנתי. חברה משותפת ביקשה משושי, שגם היא אלמנה מגיל צעיר,  להושיט לי יד, וכך היה. נפגשנו  בדיוק בתקופה שספר הסיפורים של שושי  ״אהבה עברית״ שיצא באותה שנה בהוצאת עם עובד, היה מועמד לפרס ספיר. אני זוכרת שאמנם רציתי להתקשר לשושי ולדבר איתה אבל הייתי נבוכה מידי כיון שלא קראתי את הספר שלה. 
היה לי קשה מאד להתרכז, אך בסופו של דבר התגברתי על עצמי, לא קראתי את הספר אבל  צלצלתי אליה ואמרתי ״לצערי לא קראתי עדיין את הספר שלך אבל אני צריכה עזרה״. שושי צחקה מאד ונפגשה איתי עוד באותו ערב. אני מספרת את הסיפור הזה שלכאורה לא קשור, כיון שהוא  מלמד עליה המון. היא מאד מצחיקה ולא לוקחת את עצמה יותר מידי ברצינות.. זמן קצר לאחר מכן קראתי את הסיפורים באהבה עברית וגם אני צחקתי מאדן: הם נוקבים, חכמים, אכזרים לפעמים  ומלאי הומור. 
יותר מאוחר שושי כתבה את  ״ספר הפרידות הגדול״ שיצא גם הוא בעם עובד.  זהו רומן מרתק  שעוסק כמובן בפרידות, ביחסי נשים וגברים, בדינמיקה בתוך המשפחה וגם בצל שהשואה עדיין מטילה על חיינו. 
לפני שנה שושי הוציאה ספר נוסף בעם עובד ״כתב סתרים״. זהו  רומן אמיץ על נושא  לא ממש פופולרי ודי לא מדובר: על יחסים ואינטימיות בין א/נשים מבוגרים. 
כפי שכתבתי אני לא אוביקטיבית בבחירה של שושי בריינר  אבל גם כל הביקורות שנכתבו על ספריה מסכימים איתי שהיא באמת סופרת נפלאה. 

Thursday, April 26, 2018

ניכור הורי וחרם לא רק אצל גרושים




שמעתי את הראיון של אברי גלעד ועינת נתן ביום המודעות הבינלאומי לניכור הורי, והופתעתי שההגדרה של ניכור הורים קשורה ישירות לגירושין. כלומר הורה אחד/ת מסית את הילדים כנגד ההורה השני. לדעתי ניכור הורי הוא מושג מכובס שמתאר בעצם חרם.

למרות שלרוב טראומה כמו מוות או גירושין שגורמת לפירוק המשפחה מביאה להתנהגות קיצונית כמו חרם כלפי ההורה, זה יכול לקרות לכל אדם ולכל הורה. אני מכירה מקרוב מהו חרם כיון שב9 השנים האחרונות אני חיה במציאות כזאת. במקרה של אדם יקר וקרוב לי מות אשתו, גרם לכך שילדיו הבוגרים החרימו אותו. כך איבד לא רק את אשתו אלא את כל משפחתו.

לא מדברים כמעט על הנושא הזה בפומבי. אנשים לא ממהרים להודות בכך שמשפחתם אינה מושלמת. יותר מזה, תמיד קיים החשש שאם תודי שמשפחתך מתאכזרת אליך, יחשבו שבודאי יש דברים בגו, אולי את גרמת לזה , ובעצםי זאת אשמתך

חרם משפיע לא רק על חייו העכשויים של המוחרם שאינו זוכה להיות חלק מחיי ילדיו הבוגרים והנכדים, אלא משנה גם את זכרונות העבר. השאלה מה כבר עשיתי בעבר שמגיע לי גורל כזה תמיד נמצאת ברקע. לעתים קרובות להורים המוחרמים על ידי ילדיהם קשה להסתכל על תמונות משפחתיות, או לראות משפחות מאושרות ונכדים של אחרים.

אלמנות ואלמנים שחיים במציאות של חרם ו/או ניכור הורי חווים סבל עצום. את האסון שקרה להם הם לא יכולו לשנות, וגם את החרם קשה מאד לבטל. הם מרגישים תלושים, לא שייכים, וחסרי אונים.

יש כאלו שלומדים לחיות עם הכאב, אחרים נעשים כה נואשים עד שהם זונחים את חייהם החדשים ואת הסיכוי לאושר בתקוה לזכות מחדש באישורם של ילדיהם, לרוב זה לא פותר את הבעיה אלא רק מגביר את הבדידות שלהם. לאחרונה שמעתי, ולא בפעם הראשונה, על מקרה של אלמן בקבוצת תמיכה שסיפר שסיים קשר מיטיב עם אלמנה כיון שילדיו הבוגרים איימו עליו בחרם: עד כדי כך הנשק הזה עוצמתי.

חרם הוא נשק הרסני, ובמשך ההסטוריה קהילות שונות, ארגונים, ומנהיגים השתמשו בו כדי ללחוץ ולאיים על אלו שלא הלכו בתלם.

חרם הוא מעין מוות כיון שהמחרים מתייחס למוחרם כאילו אינו קיים עוד
הגיע הזמן לדבר על הנושא בקול רם כדי שאלו שסובלים מניכור הורי או מחרם לא ירגישו כל כך לבד.

Monday, October 9, 2017

איך המדיה התעלמה מנשים עושות שלום

ביולי האחרון כתבתי רשימה בטיימס אוף ישראל שמחתה על ההתעלמות של התקשורת מנשים עושות שלום. לדאבוני שוב, כמו עיתונים אחרים, העתון בו כתבתי בלוג באופן קבוע לא האמין בי או ברשימה שלי ובחר לא לקדם אותה. כך שוב לא זכו הקוראים לדעת על התנועה ופועלה. בשבועיים האחרונים נעשה יותר ויותר קשה להתעלם מנשים עושות שלום בזמן שמסע השלום הגיע לכל קצוות הארץ. אין שום סיבה מדוע עורכים ועיתונאים בחרו להתעלם בזמן שהסטוריה התרחשה למול עיניהם. כל מה שהיו צריכים לעשות זה להקשיב. הנה הרשימה

״תתפשטו״-- או מה צריכה תנועת נשים לעשות כדי להגיע להתקשורת

בקיץ 2014 במהלך המלחמה בעזה כ30 נשים נפגשו יחדיו בחדר קטן בתל אביב והחליטו שמוכרחים לעשות מעשה כדי לעצור את האלימות ולמנוע את המלחמה הבאה. כך קמה תנועת נשים עושות שלום, תנועת שטח פוליטית לא מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות (לפי החלטת מועצת הבטחון 1325).

ניתן היה לחשוב שבמדינה כמו שלנו כולם ישמעו על נשים עושות שלום, היא הרי תנועת הנשים הגדולה ביותר בישראל, בכל הזמנים ויש בה כיום כבר יותר מ20000 חברות וחברים רשומים, ובפייסבוק יש לה יותר מ- 38000 עוקבות ועוקבים.
אם עושים חשבון פשוט הרי זה הגיוני שכמעט לכל אדם בישראל יש מכרה או קרובה ואולי אפילי בת משפחה: אמא,אחות, בת, או אפילו סבתא שהיא חברה בנשים עושות שלום.

אבל באופן מפתיע, למרות שבשלוש השנים האחרונות לא עובר יום בו אין ארוע או פעילות של נשים עושות שלום, כמו למשל עמידה בצמתים עם שלטים שדורשים הסכם מדיני, או חוגי בית, הרצאות, דוכני הסברה ופרויקטים ארציים, נדמה לפעמים שנשים עושות שלום היא תנועה סודית לפחות כמו הבונים החופשיים..

מסתבר שעשרות אלפני נשים שעובדות בנחישות וללא הפסקה כדי ללחוץ על המנהיגים להגיע להסכם מדיני יכולות בהחלט להישאר שקופות אם לא צופים בהן בטלויזיה, שומעים עליהן ברדיו, וקוראים עליהן בעתונים ובמדיה החברתית.

נראה שתנועת נשים עושות שלום מתמודדת לא רק עם האתגר העצום של קידום הסכם מדיני, אלא עם בעיה הרבה יותר שגרתי, איך משיגים סיקור תקשורתי?

את התשובה קבלתי באופן די בוטה מכתבת זרה שמתגוררת כבר יותר מ15 שנה בישראל ומכסה את מה שמתרחש באזור לעיתונים גרמניים.

פגשתי אותה לפני שנה בצעדת התקוה של נשים עושות שלום. צעדת התקווה הייתה אירוע מתמשך ורב משתתפים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון, והסתיים בסוכות בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך שבועיים היו אירועים רבים וצעדות מקומיות בכל הארץ. לימה בואי כלת פרס נובל לשלום שהייתה בין הנשים שהצליחו לגרום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה
הגיעה לתמוך בתנועה ונאמה בעצרות שונות ברחבי הארץ. היא גם השתתפה עם נשות התנועה בארוע מרגש בקאסר אל יהוד בו לקחו חלק אלפי נשים פלסטיניות, וישראליות שצעדו יחדיו בדרישה לשלום.
הכתבת ואני הקשבנו יחד לנאומה של לימה בואי ששיתפה את הקהל באתגרים שהיו לה ולחברותיה במאבקן הקשה בארצן כדי לסיים את שפיכות הדמים בארצה, ועודדה את תנועת נשים עושות שלום להמשיך לפעול ללא פשרות למען השגת הסכם מדיני .כשהסתכלתי על הכתבת ראיתי שהיא בוכה מהתרגשות..

אבל בכל זאת הכתבת החליטה לא לכתוב מאומה בעתון על צעדת התקוה. כששאלתי אותה מדוע, היא כתבה לי: ״נשים שפועלות למען שלום לא מעניינות אף אחד ובודאי לא את התקשורת, תעשו משהו דרמטי, תתפשטו! אז תגיע התקשורת, ואני מבטיחה שגם אני אכתוב עליכן.״

לומר את האמת נדהמתי, לא האמנתי שבמאה ה21 לאחר שעברנו מאבקים כה קשים לשוויון ויצוג הולם, דרישה רצינית של נשים לשלום תתגמד ל״תתפשטו״ כדי לקבל סיקור בתקשורת. זה לא יקרה, לפחות לא בינתיים. אני מאד מקווה שאותה כתבת טועה והתקשורת היא יותר בוגרת ואחראית מאיך שהיא תופסת אותה..

ביום חמישי הקרוב ה6/7 בשעה 6 בערב חברות תנועת נשים עושות שלום תצאנה, כן לבושות, ל140 צמתים ברחבי הארץ כדי להזכיר לציבור שעברו כבר שלוש שנים מצוק איתן ביולי 2014 ועדיין לא נעשה דבר לקידום הסכם מדיני.
אני מצפה שגם התקשורת תגיע, אחרי הכל זאת האחריות שלה לידע את הציבור בישראל בכך שתנועת נשים כל כך גדולה דורשת עתיד טוב יותר לכולנו שיוכל להגיע רק בעקבות הסכם מדיני.

http://blogs.timesofisrael.com/how-the-media-ignored-women-wage-peace/

Thursday, October 5, 2017

אמא יותר חשובה מ…..



כשנוסעים באיילון לכוון צפון אי אפשר להתעלם מהבנין הצהוב עם השלט באנגלית ״אמא יותר חשובה מ..״ כשממשיכים בנסיעה רואים שזאת בעצם ציטטה של אלברט איינשטיין (דמיון יותר חשוב מידע) והמילה אמא היא חלק מהמלה דמיון imagination. אבל אני מעדיפה לחשוב שזאת אכן האמא שיותר חשובה, ובזה עוסק הפוסט.
למרות שלג׳נגל אמהות וקריירה בעולם של היום נדרשת אותה יצירתיות ותושיה שעליה מקבלים בונוסים בעולם העסקים, האנקדוטה הבאה מעידה על הקשיים שיש לאמהות צעירות בעולם קשה זה.
הבת הקטנה של אם תל אביבית חגגה יום הולדת בגן, והזהירה את אמה לבל תאחר. אם כן איימה שתפטר את אמה מתפקידה.
ביום המיועד היתה לאם ישיבה שאמורה היתה להסתיים חמש עשרה דקות לפני תחילת המסיבה. כיון שהיתה זאת שעת הפקקים ידעה שאין סיכוי שתצליח להגיע בזמן למסיבה. לכן ארגנה מראש אופנוע שליחויות שחיכה לה למטה בסיום הישיבה, והביא אותה על כנפי נשרים ליום ההולדת--בזמן
הפעם הזאת הבעיה נפתרה, אך אני תוהה על אותן פעמים שבהם לא נמצא פתרון, וגם על המחיר הגבוה שמשלמות האם ובתה כדי שהאם תוכל להשאר במשרתה. אף אחד לא מוקיר סוג כזה של פתרון בעיות, זה חלק מהגדרת התפקיד של אם. יותר מזה לרוב לא מדברים על זה כדי חס וחלילה שלא יחשדו בסולם העדיפויות של אותה אם. במאה ה21 עדיין מצפים מהאמא להתייצב ביום ההולדת מוקדם עם עוגה משוכללת, רצוי מתוצרת בית, וחיוך רחב.
הסיפור מדגים אם אמיצה שחושבת מחוץ לקופסא ומוצאת פתרונות חדשניים. אלו אכויות נדירות ונחשקות בעולם העסקי. אך זאת גם אמירה עצובה על החברה שלנו בה על אם לסכן את חייה, מילולית, כדי להגיע למסיבת יום ההולדת של בתה.
במשך דורות נשים נאבקו עם בעיית שלוב הבית והעבודה. כבר בשנות החמישים הפמניסטית החשובה סימון דה בובואר התנגדה לעבודת נשים מחוץ לבית בגלל שזה הטיל עליהן משא כפול.
לא הרבה השתנה מאז, אם מדובר באם צעירה או אשה מבוגרת מקום העבודה באופן כללי אינו ידידותי לנשים. דה בובואר עצמה בחרה לא להנשא או להקים משפחה וחסכה לעצמה את כל הבעיות.
לא לכולן מתאים להיות אמהות וזאת בחירה לגמרי הגיונית, אבל בכל זאת הגיע הזמן לראות אמהות כאחד ההשגים החשובים המופיעים בקורות החיים של נשים.