Thursday, October 20, 2016

הפליט ואתה: ״אי שם״ בפסטיבל עכו



סתיו פלטי נגב כבר הוכיחה שהיא יכולה לעשות דרמה מצמררת מנושא מדכדך שאף אחד לא רוצה לחשוב עליו. בהצגה סלים סלים, שזכה בפרסים בפסטיבל עכו, היא הצליחה להעביר את המורכבות בקונפליקט הפלסטיני והישראלי דרך דמויות אנושיות ומרתקות.
כעת במחזה אי שם המציג בפסטיבל עכו (בימוי: הישאם סלימאן) היא הולכת אפילו רחוק יותר ומתמקדת באלו שהחברה המערבית מעדיפה להתעלם מהם, להשאיר בחוץ ,או לכלוא. ישנם 4 שחקנים במחזה שמופיעים אחד על אחד בפני 4 צופים ב4 חדרים שונים, כל שחקן מספר על תלישות אחרת.
תאור המחזה אינינו מגלה במאומה מה מחכה לצופה מאחרי המסך/ וילון של כל חדר:
"אֵי שם: הצגה לצופה יחיד" היא הצגה הבנויה מחמישה סיפורים של פליטים מתקופות וארצות שונות. המופע הוא תיאטרון "אחד על אחד", כל סיפור הוא מופע אישי עבור צופה אחד בכל פעם. הצופה מוזמן להיכנס לעולמם של הפליטים, לפגוש אותם באופן אישי ולהפוך לחלק מסיפורם.״
כיון שהמחזה מורכב מארבע מערכות, המוצגות בצורה סימולטנית בארבעה חדרים שונים, כך שאין בעצם התחלה וסוף. כל מערכה מספרת סיפור אישי/קולקטיבי של פליטות. סודני מדרפור שנמלט מהתופת רק כדי להיות כלוא בישראל, עירקי שנס לסוריה בנה את חייו ולאחר מות שני ילדיו נמלט עם אשתו ובתו הקטנה בספינה רעועה לאירופה. זמרת מצריה יהודיה שלאחר קום מדינת ישראל נודתה ונאלצה לעלות לארץ ולעסוק בעבודות נקיון, פליט בן פליט נכד של פליט קורבן של הנכבה.
הוראות הבמה שניתנות לצופים בהצגה נותנים למחזה מבנה פורמלי. עוד לפני שנכנסים לאולם הקריפטה הצופים מקבלים הוראות מפורשות איך להתנהל במשך הארוע. הוראות אלו הן טכניות, לא אישיות, כמעט צבאיות: תצעד בכוון השעון, עמוד מחוץ לדלת, אתה יכול להכנס וכו. ההוראות חזרו על עצמן בהתחלה, ואחרי כל מערכה, וגם בסוף שהיה במיקום שונה לכל אחד מהצופים.
הרגשתי שהוראות אלו נתנו לצופה טעימה מהמציאות השגרתית של הפליטים, וההתעקשות לקחת מהם את האנושיות. לזמן קצר היינו נגם אנו אלצים למלא פקודות שרירותיות,
בחדר עצמו, לבד עם הפליט הרגשתי מאד לא נוח. כבר לא יכולתי להיות אחד מהקופים שלא רואה, שומע או מדבר. אני הייתי מול הפליט בעמדת הנאשמת, זאת שלקחה להם את הבית, לא נתנה לו להכנס לביתי שלי, או התעלמה מזהזעקות.
אך אפילו כשהרגשתי מותקפת אי שם לא חדל לרגע מלהיות תאטרון מעולה הודות למשחר המסוגנן, התפאורה והמבנה, והטקסט שהיה בו זמנית מוכר וגם חדש וזר כפי שבוצע על ידי השחקנים/פליטים
הבחירה של ארבע תחנות היתה מחווה סגנונית למסורת תיאטרון ימי הביניים. מהלך מאד אפקטיבי שנטע בצורה אירונית את הנושא העכשווי של תלישות במסורת ארוכת שנים של התרבות המערבית. יותר מזה, כשהצופים נעו מתחנה לתחנה במחזוריות ניתן היה להעביר מסר ימי ביניים נוסף הקשור באפסותו של האדם.
היה מטלטל ומרגש לצפות כל כל מקרוב באדם זר ולשמוע סיפור נורא על חוסר צדק וסבל. כשישבתי בכסא בחדרים השונים פתאום השתכנעתי שזאת דרך אפקטיבית ביותר להתמודד עם נושאים קשים והביא לשינוי תודעתי. יותר מזה, היה לי ברור שמחזה כמו אי שם הוא בדיוק המהות של תאטרון: התמודדות עם טרגדיה אנושית בצורה אמנותית ודרמטית.
מגיע לפסטיבל עכו שבחים על שכלל את אי שם בתכנית שלו. זה סימן מאד חיובי שלפסטיבל יש הערכה ואהבה לאמנות והוא מבין את השליחות האמיתית של תאטרון בימינו.


הפוסט הופיע בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/the-refugee-and-you-somewhere-in-acre-festival-for-alternative-theater/


National Bicycling Day aka Yom Kippur

The main reason why I like to stay in Israel during the High Holidays is Yom Kippur. When we got back to Israel after spending many years in the US, I was delighted to discover that Yom Kippur was no longer the dreary holiday of my childhood, it has totally changed and gained a uniquely Israeli interpretation as a  national bicycling day.
That year, about two weeks before the High Holidays, our daughters informed us that they absolutely had to have bicycles for Yom Kippur, all their friends had them. That is how we first learnt about the new tradition.
Imagine a big city where on a regular day the streets are packed with noisy cars and buses, and then all of a sudden, as though by magic -- everything comes to a halt and there is silence.
Earlier today I checked and saw  that on this year Yom Kippur in Tel Aviv starts  shortly before 6 pm. When I got on my bike around that time there were still some cars. But few minutes later everything stopped. While riding I saw families in white walking toward the synagogue, and some very well dressed young children with their parents on tricycles, and scooters.
When I rode back the busy Hatayasim highway was totally empty of cars and filled with older children on their bicycles. Later tonight I expect to see the streets become even fuller with people, this is the night when everybody goes outside.
Tomorrow, like most Tel Avivians,  we will ride our bicycles, in previous years we headed to the sea and rode along the shore before finally arriving to Hayarkon river and then back home. It is literally a once in a year experience. For me this is also the only day that I feel confident enough to ride on the roads and don’t have to worry about being run over by a car.
I don’t know who invented Bicycling Day and whether  s/he works in the bicycling business, but she is clearly a genius. Naturally every year before Yom Kippur the sales of bicycles increase tremendously.
Probably for many Orthodox Jews the practice of observing the holiest day of the year has not changed much throughout the years, but for me as a secular Jew the holiday has become meaningful once it stopped belonging only to Orthodox Jews. As a child every Yom Kippur we hid at home and I remember my mother asking us to eat quietly and not to make noise because the neighbors were passing by our kitchen window on their way back from Shul.
Bicycling has changed all that, Yom Kippur stopped being a holiday that had nothing to do with me or my life style and became a favorite holiday, one which I could enjoy as an Israeli, if not as an observant Jew.
On that same Yom Kippur when we returned to Israel we were walking  at night behind our two cycling daughters. Dizengof street was quiet and there were no cars. All of a sudden an old and noisy Volkswagen beetle came toward us with all its windows open. We saw that the driver of that car was the poet David Avidan.
It never occurred to me before, but perhaps Avidan did not realize that Yom Kippur has changed and wanted to protest. As one of the greatest  poets of secularization I believe that he would have loved the new Israeli holiday of Bicycling Day.
The essay appeared at the Times Of Israel

Tuesday, October 11, 2016

Rosh Hashanah and the Single Person

Among the Jewish holidays, Pesach and Rosh Hashanah are the hardest for those who have suffered a loss or have no family. If we have to rank the two, I feel that Rosh Hashanah is somewhat harder. While in our part of the world, Pesach is celebrated in the spring, time of hope and new beginnings, the mood of self-examination which characterizes the High Holidays is augmented by the innate melancholy of the fall. The fact that Rosh Hashanah lasts two days and is only the beginning of a whole month full with awe-inspiring festivities, is an additional reason for its being such a burden.
There were other times as well, actually Rosh Hashanah used to be my favorite holiday, but once my husband passed away I started to experience first hand the problematic aspects of the holidays.
In recent years Facebook keeps providing new and unexpected anxieties connected to the holidays. Some "friends" show off their talent as hosts and post, ahead of time, photos of a decorated table. Others demonstrate their good fortune by posting, in real time, pictures of their happy family sitting around the Rosh Hashanah table,
I wouldn’t want to be invited for holiday dinner to the home of one of those happy Facebook families. As someone who suffered a loss, even seeing the pictures is a painful reminder of what I no longer have, and perhaps it is best not to look at Facebook during the holiday season.
Israel is a family-centered society and, in order to escape the holiday stress, it has become a national tradition for many single people to be abroad during the Jewish holiday season.
But for the few who stay in Israel and decline the dinner invitations of friends and relatives, there are other options. My way of coping with the holiday was to revive a family tradition that we started when we lived in the US.
Since we wanted our young daughters to get to know the Jewish holidays and to remember them, we decided to have a festive and meaningful event. So my husband and I always had young people over for Rosh Hashanah and Pesach. They were usually Jewish students from the university who were happy to come to someone’s home for the holiday meal. They often asked to bring over a friend or two.
The same thing happened last night as well, most of the guests around the table were students who came over with their friends. Around the table we had Americans who study at international programs at the university, new immigrants from Russia and some Israelis. From the questions of the new comers about the holiday customs and about Israeli society it was clear that they had not been invited to many Israeli homes.
Without friends or relatives, it was a different kind of holiday, but it was easy and full of good will, just like the holidays that we used to have back in the US. I’d forgotten how hungry students could be and was really glad that I made enough food.
Happy New Year.

יום האופניים הלאומי או בשמו האחר יום כיפור

הסיבה העיקרית מדוע אני אוהבת להשאר בארץ בזמן החגים היא יום כיפור. כשחזרנו לישראל לאחר שנים ארוכות בארה״ב שמחתי לגלות שיום כיפור כבר לא החג המדכדך של ילדותי. הוא והשתנה וקיבל אינטרפרטציה ישראלית ייחודית, כיום האופניים הלאומי
באותה שנה בה חזרנו לארץ, כשבועיים לפני החגים, הבנות הודיעו לנו שהן מוכרחות אופניים ליום כיפור, לכל שאר הילדים כמובן כבר היו. כך למדנו לראשונה על המסורת החדשה הזאת.
תארו לעצמכם עיר גדולה שביום רגיל רחובותיה עמוסים במכוניות ואוטובוסים. ולפתע, כבמטה קסם, הכל נעצר ומשתתק.
מוקדם יותר היום בדקתי וראיתי שהשנה החג נכנס כמה דקות לפני 6. כשיצאתי לרכב על האופניים, בערך בזמן הזה, נסעו עדיין ברחוב מכוניות אחדות. אך דקות ספורות מאוחר יותר כבר היה שקט. ברחוב צעדו משפחות לבושות בלבן בדרכן לבית הכנסת, וילדים קטנים בלווי הוריהם רכבו על אופניים זעירים וקורקינט בלבוש ממש חגיגי. בדרך חזרה בדרך הטייסים לא היתה אפילו מכונית אחת, וילדים מבוגרים קצת יותר, אולי בחטיבה, רכבו שם לבד על אופניים.
הערב והלילה אני מצפה לראות המוני אדם ברחוב, כי זה הלילה שבו כולם מבלים בחוץ.
מחר כמו שאר התל אביבים נרכב על אופניים. בשנים קודמות נסענו לכיוון הים, המשכנו צפונה לאורך החוף עד לנחל הירקון ומשם חזרה הביתה.זאת היתה אכן חויה חד פעמית, או לפחות חד שנתית, וזה גם היום היחיד בשנה בו אני מרגישה בטחון לנסוע על הכביש מבלי לדאוג שאפגע על ידי מכונית.
אינני יודעת מי המציא את חג האופניים והאם היא או הוא עובדים בעסקי האופניים. אבל ברור שהיתה גאון, וזה גם עסק משגשג. בישראל מכירות האופניים נוסקות כמובן לפני יום כיפור.
ליהודים דתיים רבים האופן שבו הם חוגגים את החג הקדוש בשנה לא השתנה משמעותית לאורך השנים, אבל בשבילי כחילונית החג הפך למשמעותי ברגע שהפסיק להיות שייך רק לדתיים. כילדה כל יום כיפור התחבאנו בבית ואני זוכרת את אמי מפצירה בנו לאכול בשקט לבל ישמעו השכנים. רכיבת האופניים שנתה את הכל. יום כיפור חדל להיות חג שלא שייך לי או לצורת חיי והפך לחג אהוב ומועדף. אני יכולה להנות ממנו כישראלית אם לא כיהודיה שומרת מצוות.
באותו יום כיפור בשנה שחזרנו לארץ צעדנו מאחורי הבנות שרכבו על האופניים. רחוב דיזנגוף היה שקט ולא עברה שום מכונית. לפתע חיפושית פולקסווגן התקרבה לעברנו עם חלונות פתוחים. ראינו שהנהג היה המשורר דוד אבידן.
עד היום לא חשבתי על זה, אבל יתכן שאבידן לא ידע שיום כיפור השתנה ורצה למחות. כאחד ממשורריי החילונייות הגדולים שקמו לנו אני מאמינה שהיה מאד מרוצה מהחג הישראלי החדש יום האופניים.

Tuesday, October 4, 2016

ראש השנה והאדם הבודד

כמה מחשבות על ראש השנה, שיתופי פייסבוק, וצורות ולעבור את החג בשלום



פסח וראש השנה הם החגים הקשים ביותר לאלו שסבלו אובדן או שאין להם משפחה. אם מדרגים את שניהם אני מרגישה שראש השנה קצת יותר גרוע. בעוד שפסח חל באביב, לפחות בחלק הזה של העולם, זמן של תקוה והתחלות חדשות, מצב הרוח של בחינה עצמית והתבוננות המאפיין את תקופת החגים מתעצם בגלל המלנכוליה של הסתיו. העובדה שראש השנה נחגג יומיים והוא רק ההתחלה בחודש מלא חגים היא סיבה נוספת מדוע הוא כל כך מכביד.
היו לי גם זמנים אחרים. לאמיתו של דבר ראש השנה היה החג האהוב עלי, אבל כשבעלי נפטר התחלתי להרגיש על בשרי את הבעייתיות של החגים.
בשנים האחרונות פייסבוק מספק מועקות חדשות ולא צפויות סביב החגים. ישנם חברים המשויצים בכשרונות הארוח שלהם ומעלים תמונות של השולחן המקושט. אחרים מפגינים את מזלם הטוב תוך כדי החג, עם תמונות של משפחתם המאושרת סביב השולחן.
לא הייתי רוצה להיות מוזמנת לאחת ממשפחות הפייסבוק, כמי שחוותה אובדן קשה לי אפילו לראות תמונות כאלו המזכירות לי את מה שכבר לא קיים. כנראה עדיף לא להסתכל על פייסבוק בתקופת החגים.
ישראל היא חברה מאד משפחתית וכדי להמלט מסטרס החגים יש כבר מסורת של אנשים בודדים לא להיות בארץ בתקופה זאת.
אבל לאלו שכן נשארים כאן ושאינם מעונינים להתארח אצל קרובים וחברים יש ברירות אחרות. הדרך שלי להתמודד עם החגים היתה לחדש מסורת משפחתית שלנו מהזמן בו גרנו בארה״ב.
כיון שרצינו שהבנות שלנו יכירו את החגים היהודים, ויזכרו אותם החלטנו לערוך ארוע חגיגי ומשמעותי. בעלי ואני תמיד הזמנו אלינו אנשים צעירים בראש השנה ובפסח. לרוב הם היו סטודנטים מהאוניברסיטה ששמחו לבוא ולחגוג במשפחה ולאכול ארוחת חג. פעמים רבות הם גם הביאו איתם חברים נוספים.
זה קרה גם אתמול. רוב האורחים שלנו היו סטודנטים שהגיעו עם חברים. סביב השולחן היו צעירים מארה״ב, שלומדים בתכניות בינלאומיות באוניברסיטה, עולים מרוסיה וגם כמה ישראלים. מהשאלות של הזרים אודות מנהגי החג והחברה הישראלית היה ברור שלא הזדמן להם להתארח בבתים בישראל.
ללא חברים או קרובים זה היה חג אחר, אבל היה נעים וקליל בדיוק כמו החגים שלנו בארה״ב. שכחתי כמה רעבים הסטודנטים ושמחתי שהכנתי מספיק אוכל.