Wednesday, May 31, 2017

שבועות חג האלמנות


החגים הם זמן קשה לא/נשים בודדים וכמובן גם לאלמנות שבשבילן כל חג הוא תזכורת למה שהיה ואיננו עוד. יש חגים שהם קשים במיוחד בשבילי כמו ראש השנה ופסח, אבל אני הכרזתי על שבועות כחגה של האלמנה המבוגרת
באופן מסורתי קוראים בשבועות את מגילת רות, אני מציעה קריאה קצת אחרת:
אלמנות היא אחד הנושאים המרכזים של מגילת רות. העלילה מתחילה במואב שם אנו פוגשות שלוש אלמנות נעמי ושתי כלותיה ערפה ורות. נעמי האלמנה המבוגרת עברה טרגדיה כפולה (ואולי משולשת) היא איבדה לא רק את בעלה אלא גם שכלה את שני בניה. בנוסף, היא גם בודדה וחסרת כל בארץ זרה בעוד כלותיה שתיהן מואביות.
בתנ"ך האלמנות והיתומים נחשבים לפלח האוכלוסיה החלש והפגיע ביותר בחברה, אך במהרה מסתבר שנעמי אינה חסרת ישע. היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולחזור ממואב לישראל. היא מציעה לשתי כלותיה להישאר במולדתן. עורפה נענית להצעה. למרות שהחלטתה מוזכרת במקרא רק בשורה קצרצרה, חשוב לציין שהבחירה של עורפה מעידה על נחישות ואומץ. היא מוותרת על משפחתה ועליה לנסות ולבנות את חייה מחדש בעצמה.
בחזרתן לישראל נעמי לוקחת על עצמה את הטיפול והדאגה לכלתה הצעירה האלמנה רות. כדי להבטיח את עתידן נעמי מתכננת מהלך יצירתי של השבת נכסי המשפחה. מימושו יתאפשר רק על ידי השאת רות לחתן ראוי ומתאים, מאותו השבט.
לאורך ההיסטוריה אלמנות רבות בספרות ובחיים האמיתיים עשו בדיוק כך. אך בניגוד לספרות שם נישואי נוחות מוצגים לעיתים קרובות, כאופורטוניזם קר, בזמן התנ״ך לשאת אלמנה צעירה היתה חובת הרווק מאותו השבט. המספר המקראי מבהיר שלא רק רות מקבלת את סמכותה של נעמי, גם בועז, החתן העתידי, מזהה את כוחה ומכבד אותה כראש המשפחה
מגילת רות היא דרמה מרתקת המדגישה אחווה נשית, אך בשבילי כאלמנה היא הרבה מעבר לזה. המגילה  בשבילי, ואולי גם בשביל אלמנות אחרות,  היא השראה להיות אמיצה, לקחת מנהיגות ולשנות את המציאות שלנו ושל סביבתנו


Wednesday, May 24, 2017

ברוך הבא תהליך השלום



באוגוסט 2014 בזמן מלחמת צוק איתן התחלתי לכתוב בלוג בטיימס אוף ישראל. בכל התקופה הזאת ״שלום״ לא הופיעה כמילת מפתח המוצעת לבלוגרים. באוגוסט האחרון שנתיים אחרי המלחמה, בפוסט אחר על שלום שכתבתי בעיתון, הערתי על כך.
זה לא מקרי, בשנים האחרונות המילה שלום ירדה מאד מגדולתה:
קודם היו הבחירות במרץ 2015 כאשר המועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות.
באוקטובר 2015 אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו. ואפילו ממש לפני חודש,ביום הזכרון האחרון לחללי צה״ל ראש הממשלה המשיך לדבר, ברוח מגש הכסף, על כך שעתידנו תלוי באומץ ובקורבן של בנינו ובנותינו שבלכתם מצווים לנו את החיים.
נראה בברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השניה בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית שיש לה קונוטציה שלילית של שמאל ישראלי שנוא.
למשל, בתגובות למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של התקפות מייאשות.
במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה תנועת נשים עושות שלום לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. זאת תנועת שטח שמהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ודעות פוליטיות שונות. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים שלכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה שאינה רוצה שלום?
כנראה שכן, אחת הקוראות שמופיעה בתמונת הפרופיל שלה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך שמי שמאמינה ששלום זאת לא עמדה פוליטית היא טפשה ובורה. היא התכוונה אלי.
כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.
נראה שבאקלים הפוליטי של היום ערכים אוניברסלים כמו לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד כבר לא תקפים וכך גם השלום.
אבל לאחרונה, במפתיע, משהו השתנה. אולי זה הדמיון שלי ,אבל הייתי רוצה לחשוב שזה קשור בנחישות וביצירתיות של תנועת נשים עושות שלום שהחברות בה עובדות ללא הרף לקראת השגת הסכם מדיני עם שכנינו שיביא לשלום בר קיימא. מאז פסח הנשים היו במיוחד עסוקות: הן נסעו ברכבת השלום לבית שאן, עמדו במשמרות מול משרד הבטחון בקריה, הפגינו מחוץ לכנסת ביום בו ראש הממשלה הגיע לועדת ביקורת הכנסת לדון במסקנות דוח המבקר על צוק איתן , נכחו באותה ועדה בכנסת ועוד ועוד. לכבוד בואו של הנשיא טראמפ לישראל הן יצרו מייצג שלט אנושי ענק שנראה בבירור מהשחקים ״מוכנות לשלום.״ ביום ב׳ הן שוב עמדו, הפעם מחוץ לבית הנשיא, כדי להזכיר למנהיגנו שאנחנו מצפים שיגיעו להסכם מדיני.
אני לא בטוחה מה בדיוק קרה, אבל היום כשבדקתי את מילות המפתח בטיימס אוף ישראל מצאתי לשמחתי את צמד המילים ״תהליך שלום״ בין שאר המילים. אנו יודעים שמילים גם יוצרות מציאות. תודה לטיימס אוף ישראל וברוך הבא לתהליך השלום

המאמר פורסם באנגלית בעתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל

Saturday, May 6, 2017

Bereavement In Beit Jala

There is no real equivalent to the Hebrew word טקס Tekess in English. Of course there are the usual words like memorial, ceremony, commemoration, observance, and ritual. But as Tekess is much more than a word, it seems that none of English choices captures the formality, the festivity, the commitment, and the pathos, that make up this special Hebrew word. All those elements are present in the the two major טקסים Tkasim (plural for Tekess): Holocaust Memorial Day and Memorial Day For Fallen Soldiers.
 
At my school in Haifa, Memorial Day for Fallen Soldiers was the most moving and significant event of the year. Every year bereaved families joined our Service. For this occasion a graduate of the school came back especially to sing for us Bab el Wad in her beautiful and simple voice. That was how the ritual was conducted every year, northing changed, at least not for the six years that I attended school.
 
This memory is almost 50 year old and to this day hearing Bab el Wad still brings tears to my eyes.
 
Ever since that time I have tried to avoid going to Memorial Services, as nothing could ever match this poignant childhood memory. So this year again, I had no intention of going to any service.
 
We often hear about noble people who are ready to leave their family during a holiday in order to help others. There are those who volunteer to serve a meal in a communal Passover Seder instead of spending the holiday at home. This is how I view people who are willing to share their personal pain on Memorial Day For Fallen Soldiers and attend an alternative joint Israeli/Palestinian Memorial Service (of the Parents Circle-Families Forum PCFF, an Israeli/Palestinian group of bereaved family members of those who died as a result of the conflict, and Combatants Of Peace). I admire them but find it difficult to do the same.,
 
But even I have my limits, when I heard that the bereaved Palestinian families were denied permission to attend that Memorial Service, which took place yesterday night in Tel Aviv, and that they assembled in Beit Jala to commemorate the dead, I knew that the right thing to do was to go there and express my solidarity, it was the least I could do.
 
Unlike the impressive Service in Tel Aviv, the gathering in Beit Jala was very simple. A group of people Palestinians and Israelis congregated in a small hall to talk and to watch together the main event in Tel Aviv. Several Palestinians and Israelis spoke about the pain and the suffering of bereaved families on both sides, and about the fact that we were partners.
 
Few days ago David Grossman said on the radio that bereaved families are not expert on the conflict, and that they don’t know more about it than other people, but they do deserve respect, Grossman used the word “tact.”
 
I feel that by going to Beit Jala on the Eve of Memorial Day For Fallen Soldiers I did just that, showed my respect.

http://blogs.timesofisrael.com/bereavement-in-beit-jala/

להיות דחויה: או הסופרת הכי פחות מוערכת במאה ה20


מה תעשי אם לפתע תהפכי ללא רצויה או לא רלוונטית? הדחייה שאותה חוותה הסופרת האנגלית ברברה פים ( 1913--1980) אחרי שכבר פרסמה 6 רומנים היא מקרה במיוחד נוגע ללב. ברברה פים לא כתבה רבי מכר אך היתה לה הצלחה והיא היתה מוכרת ומוערכת וזכתה לביקורות חיוביות. כסופרת שכבר פרסמה שישה רומנים היא בודאי חשבה שזהו זה, היא הצליחה, ושהיא יכולה לסמוך על קוראיה שימשיכו לקנות את ספריה החדשים ולקרוא אותה. היתה לה סיבה טובה להאמין שהקריירה המקצועית שלה מובטחת.
אבל ב1963 כשניסתה לפרסם את הרומן השביעי שלה באותו בית הוצאה שבו פרסמה את ספריה הקודמים, ציפתה לה הפתעה לא נעימה. ההוצאה סרבה לפרסם את הספר, ובמשך 15 שנה לא מצאה שום בית הוצאה אחר שיפרסם את הספרים האחרים שכתבה בשנים אלו.
פים היתה לגמרי לא מוכנה לדחיה הזאת. בזמן שעולמה הפרטי נשאר כשהיה: היא המשיכה לגור עם אחותה, ביקרה בכנסיה כל יום ראשון ועבדה באותה מישרה, היא לא יכלה לשער עד כמה המציאות בחוץ השתנתה. איכשהו בשנות ה60 באנגליה הכתיבה והסגנון שלה נתפסו כמיושנים ולא רלוונטיים.
קשה לדמיין את מה שברברה פים חשה בכל השנים הארוכות האלו של הדחיה: את העלבון, התמהון והיאוש. היא בודאי החלה לפקפק ביכולתה לראות את המציאות. איך היתה יכולה כך לטעות? מה קרה לכל קוראיה הנאמנים? מדוע הפסיקו להתעניין במה שיש לה לומר? בנוסף, הכתיבה היתה כל עולמה, מעולם לא נישאה והקימה משפחה.

אבל כמו בספרי אגדות, הכשרון של ברברה פים, וההתמדה השתלמו. בשנת 1977 לכבוד 75 שנה לעתון היוקרתי המוסף הספרותי של הטיימס, העיתון ערך מישאל בין אנשי רוח מי הסופר/ת המוערך מידי ומי זאת שלא מוערכת מספיק בין סופרי המאה העשרים. ברברה פים היתה הסופרת היחידה ששמה הוזכר פעמיים כלא מוערכת מספיק. אחד מאלו שהזכיר אותה היה המשורר הנודע פיליפ לרקין שהיה מעריץ שלה.

אזכור זה הביא למהפך בקריירה של ברברה פים. הרומנים הישנים שלה יצאו שוב בהוצאה מחודשת, פרסמו את הרומנים החדשים שכתבה, וספר אחד היה אפילו מועמד לפרס בוקר היוקרתי.
לרוע המזל פים התגלתה מחדש מאוחר מידי ולא היתה לה הזדמנות לנוח על זרי הדפנה ולהנות מקריירה מזהירה. היא נפטרה מסרטן בשנת 1980.

ברברה פים היתה בת 50 כשחוותה לראשונה דחיה. אני יודעת מנסיון שזה הגיל בו נשים מתחילות להרגיש לא רלוונטיות, אפילו שקופות. אני תוהה האם לדחיה זאת יש קשר להרגשת הכבדות שמאפיינת את הרומנים שכתבה בזמן הגלות הספרותית שלה.
אבל פים המשיכה לכתוב בסגנונה הוא על אנשים כמוה, היא בין כה וכה הייתה לא רלוונטית, ולא נאלצה לתת דין וחשבון לאף אחד מלבדה.
אני מאד אוהבת את הכתיבה של ברברה פים. כתבתי עליה דוקטורט ופרסמתי גם ספר. אך במיוחד אני מעריצה את החוסן שלה ואת הדבקות במטרה, ותמיד כשאני מתחילה לרחם על עצמי אני נזכרת בה וחוזרת למטלותי.

http://blogs.timesofisrael.com/on-remaining-unpublished-or-the-most-underrated-novelist-of-the-20th-century/

Tuesday, May 2, 2017

שכול בבית ג׳אלה



אין ממש מקבילה למילה טקס באנגלית. יש מילים שמכסות חלק מהמשמעות שלה, אך אף אחת מהאפשרויות לא מצליחה להכיל את הפורמליות, החגיגיות, המחויבות והפאתוס שמרכיבים את המילה בעברית. כל אלו נוכחים במיוחד בשני הטקסים העיקריים: זה של יום השואה ויום הזכרון לחללי צה״ל.
בבית הספר שלי בחיפה טקס יום הזכרון היה הארוע המרגש והמשמעותי ביותר בכל השנה.
כל שנה המשפחות השכולות של הבוגרים הגיעו לבית הספר ולכבוד הארוע בוגרת מוכשרת חזרה לבית ספרנו כדי לשיר את באב אל וואד . היה לה קול מקסים ונוגע ללב. כך היה הטקס מתנהל כל שנה ללא שינוי, לפחות בשש השנים שאני למדתי בבית הספר. הזכרון הזה הוא כמעט בן 50, אבל עד היום כשאני שומעת את באב אל וואד יש דמעות בעיני.מאז אני מנסה להמנע מללכת לטקסי זכרון, שום טקס לא יכול להתחרות בזכרון הילדות המרגש הזה.?כך שגם השנה לא היתה לי שום כוונה להשתתף בטקס.
לעתים קרובות אנו שומעים על אנשים אצילי נפש שמוכנים לעזוב את משפחתם בחג כדי לעזור לאחרים. יש כאלו שמתנדבים לעבוד בארועי סדר קהילתיים למען אלו שאין להם סדר במקום לבלות בביתם. כך אני רואה את האנשים שמוכנים לחלוק את הכאב האישי שלהם ביום הזכרון ולהשתתף בטקס האלטרנטיבי המשותף הישראלי פלסטיני של פורום המשפחות השכולות ולוחמים לשלום. אני מעריצה אותם, אך מתקשה לעשות כמוהם.
אבל כששמעתי שהמשפחות השכולות הפלסטיניות לא קבלו אשור להשתתף בטקס ביום א׳ בערב בתל אביב ושהם מתאספים בבית ג׳אלה לזכור את המתים, ידעתי שהדבר הנכון לעשות זה לנסוע לשם כדי להראות סולידריות, את זה לפחות יכולתי לעשות.
בניגוד לטקס בתל אביב, המפגש בבית ג׳אלה היה צנוע במיוחד. קבוצה של פלסטינים וישראלים התאספו באולם כדי להשמיע מסרים הקשורים ביום הזכרון ולצפות יחד בטקס בתל אביב. פלסטינים וישראלים אחדים שיתפו בכאב של המשפחות השכולות בשני הצדדים, והדגישו את שותפות הגורל.
לפני ימים אחדים הסופר דוד גרוסמן, שאיבד את בנו אורי בדרום לבנון, דיבר ברדיו על המשפחות השכולות. הוא לא מאמין שהמשפחות מומחיות יותר מאחרים בעניני הסכסוך, אבל מגיע להם יחס מכבד. גרוסמן השתמש במילה טקט.
אני מרגישה שבזה שבחרתי לבלות את יום הזכרון בבית ג׳אלה, הראיתי למשפחות השכולות יחס מכבד.

המאמר פורסם אתמול באנגלית בבלוג שלי בטיימס אוף ישראל