Showing posts with label ערכים. Show all posts
Showing posts with label ערכים. Show all posts

Wednesday, May 24, 2017

ברוך הבא תהליך השלום



באוגוסט 2014 בזמן מלחמת צוק איתן התחלתי לכתוב בלוג בטיימס אוף ישראל. בכל התקופה הזאת ״שלום״ לא הופיעה כמילת מפתח המוצעת לבלוגרים. באוגוסט האחרון שנתיים אחרי המלחמה, בפוסט אחר על שלום שכתבתי בעיתון, הערתי על כך.
זה לא מקרי, בשנים האחרונות המילה שלום ירדה מאד מגדולתה:
קודם היו הבחירות במרץ 2015 כאשר המועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות.
באוקטובר 2015 אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו. ואפילו ממש לפני חודש,ביום הזכרון האחרון לחללי צה״ל ראש הממשלה המשיך לדבר, ברוח מגש הכסף, על כך שעתידנו תלוי באומץ ובקורבן של בנינו ובנותינו שבלכתם מצווים לנו את החיים.
נראה בברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השניה בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית שיש לה קונוטציה שלילית של שמאל ישראלי שנוא.
למשל, בתגובות למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של התקפות מייאשות.
במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה תנועת נשים עושות שלום לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. זאת תנועת שטח שמהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ודעות פוליטיות שונות. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים שלכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה שאינה רוצה שלום?
כנראה שכן, אחת הקוראות שמופיעה בתמונת הפרופיל שלה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך שמי שמאמינה ששלום זאת לא עמדה פוליטית היא טפשה ובורה. היא התכוונה אלי.
כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.
נראה שבאקלים הפוליטי של היום ערכים אוניברסלים כמו לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד כבר לא תקפים וכך גם השלום.
אבל לאחרונה, במפתיע, משהו השתנה. אולי זה הדמיון שלי ,אבל הייתי רוצה לחשוב שזה קשור בנחישות וביצירתיות של תנועת נשים עושות שלום שהחברות בה עובדות ללא הרף לקראת השגת הסכם מדיני עם שכנינו שיביא לשלום בר קיימא. מאז פסח הנשים היו במיוחד עסוקות: הן נסעו ברכבת השלום לבית שאן, עמדו במשמרות מול משרד הבטחון בקריה, הפגינו מחוץ לכנסת ביום בו ראש הממשלה הגיע לועדת ביקורת הכנסת לדון במסקנות דוח המבקר על צוק איתן , נכחו באותה ועדה בכנסת ועוד ועוד. לכבוד בואו של הנשיא טראמפ לישראל הן יצרו מייצג שלט אנושי ענק שנראה בבירור מהשחקים ״מוכנות לשלום.״ ביום ב׳ הן שוב עמדו, הפעם מחוץ לבית הנשיא, כדי להזכיר למנהיגנו שאנחנו מצפים שיגיעו להסכם מדיני.
אני לא בטוחה מה בדיוק קרה, אבל היום כשבדקתי את מילות המפתח בטיימס אוף ישראל מצאתי לשמחתי את צמד המילים ״תהליך שלום״ בין שאר המילים. אנו יודעים שמילים גם יוצרות מציאות. תודה לטיימס אוף ישראל וברוך הבא לתהליך השלום

המאמר פורסם באנגלית בעתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל

Thursday, August 4, 2016

סאלם הקטנה או מי מפחד משלום



בגן משחקים במערב פילדלפיה נכדתי ליאורה שיחקה עם ילדה קטנה. נודע לנו ששמה סאלם. היא דיברה עם אביה באנגלית במבטא אמריקאי והוא ענה לה באנגלית במבטא זר. כששמעתי את שמה של הילדה אמרתי מיד ״איזה שם מקסים״ ואז התחלתי לחשוב על השלום ועל האזור שלנו.
עד לאחרונה לא הבנתי עד כמה השלום ירד מגדולתו. אבל אז היו הבחירות והמועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות. באוקטובר האחרון אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו.
נראה עכשיו ברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השני בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית. למשל, בתגובה למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של תגובות מייאשות.
במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה התנועה לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. היא קמה כתנועת שטח שתהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ככל הניתן. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים אוניברסליים, ולכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה בפה מלא שאינה רוצה שלום?
כנראה שכן, אחת הקוראות שבתמונת הפרופיל שלה היא מופיעה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך, בכמה תגובות לאותו מאמר, שלומר ששלום זאת לא עמדה פוליטית זאת טפשות ובורות, היא התכוונה אלי.
כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.
כמה חברות בקבוצת הפמיניסטיות הדתיות כתבו שהקבוצה היא לא המקום למאמר על נשים ושלום ובקשו שהאדמיניות תורדנה אותו. נראה שבאקלים הפוליטי של היום יהיה זה צעד נבון לתנועת נשים עושות שלום להסיר את המילה נשים וגם את המילה שלום מהשם. המילה ״עושות״ יכולה בנתיים להשאר.
כמו ערכים אוניברסלים אחרים בחברה שלנו (לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד) גם השלום כבר לא תקף.
מעניין לכמה תינוקות ישראלים ופלסטינים שנולדים היום ניתן השם שלום/סאלם. אך לפחות אפשר להתנחם בכך שמעבר לים בדמוקרטיה הגדולה בעולם, סאלם הקטנה עדיין משחקת עם הנכדה הישראלית שלי.
נ.ב בדקתי עכשיו ושלום איננה אחת ממילות המפתח המוצעות על ידי העורך לשימוש הבלוגרים בטיימס אוף ישראל.
המאמר הופיע באנגלית בטיימס אוף ישראל

Monday, May 16, 2016

ב16 במאי 1948 נולדה מדינת ישראל



ב16 במאי 1948 נולדה מדינת ישראל. בחיי אנוש זה כבר גיל שניתן לעשות בו חשבון נפש וסיכומים, להתבונן מחדש על ההשגים האישיים ולעשות תוכניות לשארית החיים. אני לא חייבת להרחיק לכת בשביל ההשוואה זאת, אחי המבוגר ממני ב7 שנים בן 68 ואני תמיד זוכרת את יום הולדתו בהקשר לזה של מדינת ישראל.
השנים הראשונות בחייו של אחי היו שנות הצנע, באותה תקופה כדי להתגבר על המחסור, ממשלת ישראל נקטה מדיניות של הקצבה. הורי, יחד עם כלל האוכלוסיה הבוגרת של המדינה, נרשמו בחנות מסוימת ונמסר להם פנקס עם נקודות כדי לקנות את מוצרי היסוד. בעלי החנויות קבלו את האספקה שהספיקה רק לאלו הרשומים.
היו אלו זמנים קשים והורים עבדו קשה לפרנס את
משפחתם. אמי סיפרה לי ששכן שלנו, שהכרתי כנעים הליכות, סטר פעם לבנו מתוך תסכול כי הקטן סירב לאכול כבד עוף וזרק את הצלחת על הרצפה. היא לא סיפרה לי על אותו אירוע כדי להשמיץ את השכן אלא להדגים את דרגת התיסכול של ההורים באותה תקופה.
לא נראה לי שנגרמה להורי טראומה מתקופת הצנע, הם היו צעירים וכולם מסביבם היו עניים. אני יודעת שאבי סירב לקנות בשוק השחור, אבל אפילו אלו שקנו בו אוכל מיוחד צרכו אותו בצנעה בביתם.
בכל זאת תקופת זאת השפיעה מאד על חיי הורי, והם אף פעם לא התייחסו לזמנים הטובים שהגיעו אחר כך כמובן מאליו. הם לימדו אותנו לסיים את כל מה שבצלחת, בצורה מילולית ומטפורית. הם היו צנועים וחסכנים וחינכו אותנו לא להיות בזבזנים וחמדנים.
אני מאמינה שהערכים שספגנו בבית הורינו השפיעו על החלטת אחי לבחור בקריירה בשידור הציבורי ועלי לעסוק בהוראה.
ביום ההולדת ה68 של ישראל, אני חושבת על בנימין נתניהו הצעיר ממדינתנו בשנה אחת. הוא נולד בישראל בשנת 1949. למרות שכמו אחי גם הוא נולד בתקופת הצנע, הוא מעביר את כל חייו בפיצוי עצמי על ילדותו העשוקה.
אני שואלת את עצמי אלו ערכים למד נתניהו בבית הוריו, איך קרה שגדל להיות אטום וחסר לב לסבל העניים והמקופחים וכלל לא מטריד אותו לחיות בראוותנות ובחוסר אחריות ולבזבז הון על חשבון המדינה ומשלמי המיסים.
ישראלים אחרים בגילו של ביבי נתניהו מקבלים 2000 ש״ח כקיצבת זקנה. הוא ואשתו משלמים, כל אחד, כפול מזה על משלוחים הביתה ממסעדות.
היום ה16 במאי 2016, 68 שנה להולדת המדינה אני סקרנית לדעת מה ראש הממשלה מר בנימין נתניהו מחשיב כהישגיו האישיים, אבל גרוע מזה, אני ממש מודאגת איזו מן מורשת הוא מתכנן להשאיר לנו בלכתו.

http://blogs.timesofisrael.com/on-may-16th-1948-the-state-of-israel-was-born/