Showing posts with label בנימין נתניהו. Show all posts
Showing posts with label בנימין נתניהו. Show all posts

Wednesday, May 24, 2017

ברוך הבא תהליך השלום



באוגוסט 2014 בזמן מלחמת צוק איתן התחלתי לכתוב בלוג בטיימס אוף ישראל. בכל התקופה הזאת ״שלום״ לא הופיעה כמילת מפתח המוצעת לבלוגרים. באוגוסט האחרון שנתיים אחרי המלחמה, בפוסט אחר על שלום שכתבתי בעיתון, הערתי על כך.
זה לא מקרי, בשנים האחרונות המילה שלום ירדה מאד מגדולתה:
קודם היו הבחירות במרץ 2015 כאשר המועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות.
באוקטובר 2015 אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו. ואפילו ממש לפני חודש,ביום הזכרון האחרון לחללי צה״ל ראש הממשלה המשיך לדבר, ברוח מגש הכסף, על כך שעתידנו תלוי באומץ ובקורבן של בנינו ובנותינו שבלכתם מצווים לנו את החיים.
נראה בברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השניה בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית שיש לה קונוטציה שלילית של שמאל ישראלי שנוא.
למשל, בתגובות למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של התקפות מייאשות.
במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה תנועת נשים עושות שלום לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. זאת תנועת שטח שמהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ודעות פוליטיות שונות. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים שלכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה שאינה רוצה שלום?
כנראה שכן, אחת הקוראות שמופיעה בתמונת הפרופיל שלה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך שמי שמאמינה ששלום זאת לא עמדה פוליטית היא טפשה ובורה. היא התכוונה אלי.
כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.
נראה שבאקלים הפוליטי של היום ערכים אוניברסלים כמו לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד כבר לא תקפים וכך גם השלום.
אבל לאחרונה, במפתיע, משהו השתנה. אולי זה הדמיון שלי ,אבל הייתי רוצה לחשוב שזה קשור בנחישות וביצירתיות של תנועת נשים עושות שלום שהחברות בה עובדות ללא הרף לקראת השגת הסכם מדיני עם שכנינו שיביא לשלום בר קיימא. מאז פסח הנשים היו במיוחד עסוקות: הן נסעו ברכבת השלום לבית שאן, עמדו במשמרות מול משרד הבטחון בקריה, הפגינו מחוץ לכנסת ביום בו ראש הממשלה הגיע לועדת ביקורת הכנסת לדון במסקנות דוח המבקר על צוק איתן , נכחו באותה ועדה בכנסת ועוד ועוד. לכבוד בואו של הנשיא טראמפ לישראל הן יצרו מייצג שלט אנושי ענק שנראה בבירור מהשחקים ״מוכנות לשלום.״ ביום ב׳ הן שוב עמדו, הפעם מחוץ לבית הנשיא, כדי להזכיר למנהיגנו שאנחנו מצפים שיגיעו להסכם מדיני.
אני לא בטוחה מה בדיוק קרה, אבל היום כשבדקתי את מילות המפתח בטיימס אוף ישראל מצאתי לשמחתי את צמד המילים ״תהליך שלום״ בין שאר המילים. אנו יודעים שמילים גם יוצרות מציאות. תודה לטיימס אוף ישראל וברוך הבא לתהליך השלום

המאמר פורסם באנגלית בעתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל

Monday, January 16, 2017

צרכנות ראווה וראש הממשלה של כולנו


הדיון לאחרונה בסיגרים המשובחים והשמפניה לא חדש. סגנון החיים הבזבזני של ראש הממשלה ידוע לכל הישראלים' וגם לאלו שגרים בחו״ל.
יתכן אפילו שנתניהו מוערך הרבה יותר בגלל התאבון שלו שאינו יודע שובע לכוח ומנעמי החיים.
לפני שנתיים בפברואר 2015 כתבתי פוסט על הנושא. לאור השערוריות החדשות המאמר אולי יכול להחשב קצת נאיבי, אך כיון שענינו הכיסופים הפרובינציאלים של ישראלים להפוך לעשירים וחשובים כמו עמיתיהם בארה״ב אני מאמינה שהוא עדיין רלוונטי.
*****

כשלמדנו בארה״ב באוניברסיטה ציבורית במערב התיכון, בא לבקר אותנו חבר שלמד עם בעלי בטכניון. בערב ישבנו יחד ודיברנו על אוניברסיטאות ודוקטורט. אותו חבר טען שאם האוניברסיטה אינה שייכת ל״ליגת הקיסוס״ אין שום טעם לחצות בשבילה את האוקיינוס. אני זוכרת כמה הופתעתי מההכרזה הזאת. אמנם הטכניון הוא בהחלט מוסד ראוי, אבל לא שמתי לב שהסטודנטים שלמדו שם היו טובים יותר מעמיתיהם באוניברסיטה בה אנחנו למדנו.
ובכל זאת, כנראה סטודנטים בטכניון האמינו שהם ראויים לטוב ביותר ולא יתפשרו על איכות.
נזכרתי בגישה הזאת כששמעתי על ההוצאות המופרזות בביתו של ראש הממשלה נתניהו.
למרות ההתנהלות האריסטוקרטית של הזוג הראשון, בנימין ושרה נתניהו לא בני אצולה. בנימין נולד בשנת 1949 וכמו שאר התינוקות הישראלים באותו זמן לא נולד עם כפית של כסף. אלו היו שנות הצנע מ1949--1951 בהן כדי להתגבר על המחסור שאחרי המלחמה הממשלה הנהיגה שיטה של הקצבה. כדי לקנות את רוב המצרכים כל אחת ואחד היה צריך להרשם בחנויות מסוימות שם יכול היה לקנות בעזרת פנקס מיוחד. בעלי החנויות קיבלו סחורה שהספיקה ללקוחות הרשומים שלהם.
אלו היו שנים קשות ולא היה מספיק אוכל אפילו לילדים קטנים. ב1958 השנה בה שרה נולדה המצב הכלכלי השתפר , ולא היו הגבלות כאלו, אבל בישראל באותה תקופה לא היה שפע והורים נאלצו להאבק כדי לפרנס את משפחותיהם. כמעט לא היו אז עשירים.
למרות שכצברים שרה ובנימין נהנו מזכויות יתר, ולהוריהם היו בודאי יותר אמצעים מאשר לילדים במעברות, נראה ששניהם אף פעם לא התגברו על השנים הקשות של הצנע. אחרת מדוע הם מבלים את חייהם כמבוגרים בלהאכיל את הילד הרעב שבתוכם עם כל מטעמי העולם ובצרכנות ראוה.
היום בישראל, 60 שנה לאחר תקופת הצנע העשירים התעשרו מאד והעניים אביונים. ורבים הם אלו שבמעמדות הבינוניים שלא גומרים את החודש. באופן פרדוקסלי גברים זקנים, בגילו של בנימין נתניהו, ונשים זקנות, מבוגרות רק ב4 שנים משרה נתניהו, מקבלים רק 2000 ש״ח מביטוח לאומי. שרה ובנימין, כל אחד מהם, מוציאים כפול מזה על משלוחים ממסעדות.
כמו הצעירים בטכניון בשנות ה80 ראש ממשלתנו ואשתו מבולבלים. הם לא מבינים שלרצות את הטוב ביותר בשבילם אין משמעו שאיפה למצוינות. להיפך ההתנהגות הסנובית הפרובינציאלית שלהם גורמת מבוכה לכולנו.
ישנם משטרים, במיוחד בעולם השלישי, בהם המנהיגים שודדים את עמם והופכים למולטי מליונרים החיים בצורה בזבזנית וראוותנית.
נשמע מוכר?

Thursday, August 4, 2016

סאלם הקטנה או מי מפחד משלום



בגן משחקים במערב פילדלפיה נכדתי ליאורה שיחקה עם ילדה קטנה. נודע לנו ששמה סאלם. היא דיברה עם אביה באנגלית במבטא אמריקאי והוא ענה לה באנגלית במבטא זר. כששמעתי את שמה של הילדה אמרתי מיד ״איזה שם מקסים״ ואז התחלתי לחשוב על השלום ועל האזור שלנו.
עד לאחרונה לא הבנתי עד כמה השלום ירד מגדולתו. אבל אז היו הבחירות והמועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות. באוקטובר האחרון אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו.
נראה עכשיו ברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השני בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית. למשל, בתגובה למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של תגובות מייאשות.
במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה התנועה לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. היא קמה כתנועת שטח שתהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ככל הניתן. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים אוניברסליים, ולכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה בפה מלא שאינה רוצה שלום?
כנראה שכן, אחת הקוראות שבתמונת הפרופיל שלה היא מופיעה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך, בכמה תגובות לאותו מאמר, שלומר ששלום זאת לא עמדה פוליטית זאת טפשות ובורות, היא התכוונה אלי.
כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.
כמה חברות בקבוצת הפמיניסטיות הדתיות כתבו שהקבוצה היא לא המקום למאמר על נשים ושלום ובקשו שהאדמיניות תורדנה אותו. נראה שבאקלים הפוליטי של היום יהיה זה צעד נבון לתנועת נשים עושות שלום להסיר את המילה נשים וגם את המילה שלום מהשם. המילה ״עושות״ יכולה בנתיים להשאר.
כמו ערכים אוניברסלים אחרים בחברה שלנו (לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד) גם השלום כבר לא תקף.
מעניין לכמה תינוקות ישראלים ופלסטינים שנולדים היום ניתן השם שלום/סאלם. אך לפחות אפשר להתנחם בכך שמעבר לים בדמוקרטיה הגדולה בעולם, סאלם הקטנה עדיין משחקת עם הנכדה הישראלית שלי.
נ.ב בדקתי עכשיו ושלום איננה אחת ממילות המפתח המוצעות על ידי העורך לשימוש הבלוגרים בטיימס אוף ישראל.
המאמר הופיע באנגלית בטיימס אוף ישראל