גבעת חביבה: תיקון

לפני שנה פרסמתי פוסט בטיימס אוף ישראל בו קבלתי על חוסר הגמישות של חברי בשמאל ובמיוחד בגבעת חביבה. לשמחתי היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי.

הסופר חיים באר אמר פעם ברדיו משפט שלא שכחתי: ״כתיבה היא דרך לתיקון עלבונות.״ אני מזדהה איתו. כשכותבים על פגיעות מהעבר ניתן לשנות את הנסיבות וגם את התוצאות. אבל לפעמים החיים עצמם מציעים לנו תיקון ואז זאת זכות וגם חובה לדווח על כך בכתב.

בשנה שעברה פרסמתי בטיימס אוף ישראל בלוג בשם : ״איך הפכתי לאויבת השלום וגבעת חביבה״.

http://razornabat.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_18.html

ברשימה זאת תארתי איך בעלי ואני מצאנו את עצמנו בעלי בית בהתנחלות בלי ששערנו שיצאנו מתחום ישראל. בשבע השנים שהתגוררנו באורנית, בצד השני של הקו הירוק, היתה לי אפשרות לחוות באופן אישי כמה מההשלכות של להיות מתנחלת.

קנינו את הבית בשנת 1998 אך עברנו לאורנית בקיץ 2000, זמן קצר לפני האינתיפדה השנייה. בגלל המצב חברים הפסיקו לבקר. למרות שאורנית שוכנת פחות מ30 דקות נסיעה מתל אביב היא הפכה לאזור מסוכן. בנוסף לכך, באותו זמן היה כמעט בלתי אפשרי לשכנע טכנאים ואנשי שרות להגיע אלינו.

במשך שנים התנדבתי בבתי ספר בארה״ב ובישראל, וכשעברנו לאורנית פניתי לבית הספר התיכון בכפר קאסם וביקשתי ללמד שם אנגלית. הצעתי נדחתה בנימוס. גם כשהגשתי מועמדות להשתתף בפרויקט שלום ערבי יהודי בגבעת חביבה לא התקבלתי כי אני מתנחלת. בגלל שהייתי מודעת למוניטין של גבעת חביבה ניסיתי להסביר לשני המארגנים: היהודיה והערבי, שחשוב לכלול במאמצי השלום ישראלים ופלסטינים בעלי מגוון דעות וממקומות שונים. הם הסכימו איתי בנימוס אך בכל זאת לא קיבלו אותי לפרויקט. הייתי מופתעת ומאוכזבת.

לפני כמה חודשים החלטתי לפתוח דף חדש עם גבעת חביבה ולתת לה הזדמנות שניה. כפעילה בנשים עושות שלום שמעתי דברים נהדרים על הפעילות הקהילתית שם ועל המאמצים שהמרכז עושה לקרוב לבבות בין יהודים וערבים.

נרשמתי והתקבלתי לקורס צילום לנשים ״בעיניים אחרות.״ הרגשתי שפרספקטיבה חדשה זה בדיוק מה שאני צריכה, וצדקתי.

אנחנו קבוצה של עשרים נשים ערביות ויהודיות ופעם בשבוע אנו נפגשות עם שני מורים /אמני צילום ולומדות איך לצלם. לפעמים יש לנו גם שעור עם מנחה בו אנחנו מדברות על עצמנו. פתחנו קבוצת פייסבוק סגורה כדי להעלות תמונות שצילמנו. התגובות הנלהבות שלנו אחת לשניה מחזקות את הקשרים בינינו. מדהים כמה אפשר ללמוד על אשה מהנושאים שהיא בוחרת לצלם, ומהצורה שהיא עושה זאת.

גבעת חביבה נראית כמו קיבוץ מיושן: קמפוס גדול טבול בירק בו מפוזרים בתים ישנים נמוכים עם גגות אדומים. כשאני נמצאת שם אני מרגישה שחזרתי אחורה בזמן והגעתי לארץ ישראל הישנה והטובה, זאת שאריק איינשטיין שר עליה.

יתכן שגבעת חביבה היא רק בועה, אבל אני מאושרת שהודות לפעילות הקהילתית במרכז זה היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי ולמצוא מקום בו ערכים כמו הומניזם, צניעות, ורצון טוב עדיין נחשבים.

http://blogs.timesofisrael.com/givat-haviva-tikkun/

צרכנות ראווה וראש הממשלה של כולנו

הדיון לאחרונה בסיגרים המשובחים והשמפניה לא חדש. סגנון החיים הבזבזני של ראש הממשלה ידוע לכל הישראלים' וגם לאלו שגרים בחו״ל.

יתכן אפילו שנתניהו מוערך הרבה יותר בגלל התאבון שלו שאינו יודע שובע לכוח ומנעמי החיים.

לפני שנתיים בפברואר 2015 כתבתי פוסט על הנושא. לאור השערוריות החדשות המאמר אולי יכול להחשב קצת נאיבי, אך כיון שענינו הכיסופים הפרובינציאלים של ישראלים להפוך לעשירים וחשובים כמו עמיתיהם בארה״ב אני מאמינה שהוא עדיין רלוונטי.

*****

כשלמדנו בארה״ב באוניברסיטה ציבורית במערב התיכון, בא לבקר אותנו חבר שלמד עם בעלי בטכניון. בערב ישבנו יחד ודיברנו על אוניברסיטאות ודוקטורט. אותו חבר טען שאם האוניברסיטה אינה שייכת ל״ליגת הקיסוס״ אין שום טעם לחצות בשבילה את האוקיינוס. אני זוכרת כמה הופתעתי מההכרזה הזאת. אמנם הטכניון הוא בהחלט מוסד ראוי, אבל לא שמתי לב שהסטודנטים שלמדו שם היו טובים יותר מעמיתיהם באוניברסיטה בה אנחנו למדנו.

ובכל זאת, כנראה סטודנטים בטכניון האמינו שהם ראויים לטוב ביותר ולא יתפשרו על איכות.

נזכרתי בגישה הזאת כששמעתי על ההוצאות המופרזות בביתו של ראש הממשלה נתניהו.

למרות ההתנהלות האריסטוקרטית של הזוג הראשון, בנימין ושרה נתניהו לא בני אצולה. בנימין נולד בשנת 1949 וכמו שאר התינוקות הישראלים באותו זמן לא נולד עם כפית של כסף. אלו היו שנות הצנע מ1949--1951 בהן כדי להתגבר על המחסור שאחרי המלחמה הממשלה הנהיגה שיטה של הקצבה. כדי לקנות את רוב המצרכים כל אחת ואחד היה צריך להרשם בחנויות מסוימות שם יכול היה לקנות בעזרת פנקס מיוחד. בעלי החנויות קיבלו סחורה שהספיקה ללקוחות הרשומים שלהם.

אלו היו שנים קשות ולא היה מספיק אוכל אפילו לילדים קטנים. ב1958 השנה בה שרה נולדה המצב הכלכלי השתפר , ולא היו הגבלות כאלו, אבל בישראל באותה תקופה לא היה שפע והורים נאלצו להאבק כדי לפרנס את משפחותיהם. כמעט לא היו אז עשירים.

למרות שכצברים שרה ובנימין נהנו מזכויות יתר, ולהוריהם היו בודאי יותר אמצעים מאשר לילדים במעברות, נראה ששניהם אף פעם לא התגברו על השנים הקשות של הצנע. אחרת מדוע הם מבלים את חייהם כמבוגרים בלהאכיל את הילד הרעב שבתוכם עם כל מטעמי העולם ובצרכנות ראוה.

היום בישראל, 60 שנה לאחר תקופת הצנע העשירים התעשרו מאד והעניים אביונים. ורבים הם אלו שבמעמדות הבינוניים שלא גומרים את החודש. באופן פרדוקסלי גברים זקנים, בגילו של בנימין נתניהו, ונשים זקנות, מבוגרות רק ב4 שנים משרה נתניהו, מקבלים רק 2000 ש״ח מביטוח לאומי. שרה ובנימין, כל אחד מהם, מוציאים כפול מזה על משלוחים ממסעדות.

כמו הצעירים בטכניון בשנות ה80 ראש ממשלתנו ואשתו מבולבלים. הם לא מבינים שלרצות את הטוב ביותר בשבילם אין משמעו שאיפה למצוינות. להיפך ההתנהגות הסנובית הפרובינציאלית שלהם גורמת מבוכה לכולנו.

ישנם משטרים, במיוחד בעולם השלישי, בהם המנהיגים שודדים את עמם והופכים למולטי מליונרים החיים בצורה בזבזנית וראוותנית.

נשמע מוכר?

http://blogs.timesofisrael.com/conspicuous-consumption-and-our-prime-minister/

לכבוד יום המורה בישראל ה22.12.16

לכבוד יום המורה בישראל מאמר שכתבתי לפני שנה על המקצוע הטוב ביותר בעולם: מורה

הסצנה הראשונה של הסרט טורקי המרגש ״ילדות פרא״ מראה פרידה של מורה אהובה מתלמידתה הקטנה בסוף שנת הלימודים. התלמידה בוכה והמורה מרגיעה אותה ומבקשת שתכתוב לה. המורה הצעירה עוברת מהחלק האסייתי של תורכיה על שפת הים השחור לאיסטנבול. הסרט מסתיים בכך שהתלמידה, שחייה הפכו לבלתי נסבלים, בורחת מהבית עם אחותה הגדולה מרחק 1000 קמ כדי להגיע לבית מורתה. היא יודעת שרק עליה היא יכולה לסמוך, ולשם עליה להגיע, ואכן הפגישה המרגשת שלהן מוכיחה שצדקה. המורה כאילו ציפתה לה והילדה מצידה הגיעה לחוף מבטחים.

זה לא קורה רק בסרטים. זאת ראייה אידאליסטית של המורה המסור זה שמקדיש את עצמו לתלמידיו ויש כמובן הרבה דוגמאות כאלו בחיים ובאמנות.

למורה תפקיד משמעותי בעיצוב אישיותו של התלמיד הצעיר ואני בטוחה שכולנו יכולים לחשוב, ולהזכר במורה שהאמין בנו, תרם לנו, לא ויתר לנו או עלינו, עודד ודחף אותנו. את אותו מורה לא נשכח לעולם.

במוסדות ההשכלה הגבוהה, באוניברסיטאות ובאקדמיות תפקיד המורה שונה. אבל גם כאן, במיוחד בתארים המתקדמים, יש למורה/ מנחה תפקיד חשוב, והקשר בינו לבין הסטודנט הוא לא פחות משמעותי. בעלי שהיה פרופסור בפקולטה לנהול בתל אביב תמיד אמר קודם תמצא מנחה, כי זה הדבר החשוב ביותר בלימודי דוקטורט, ורק אחר כך נושא

תפקידו האמיתי של המורה, כמנחה ומנטור, לא יכול להצטמצם רק להנחייה מקצועית. מורה אמיתי אינו יכול להיות ותרן ורך, כדי לעשות את תפקידו נאמנה עליו להקפיד ולדרוש השקעה וחשיבה.

בשנים האחרונות מאז שמוסדות החינוך הפכו ליותר ממוסחרים והתחרות גברה האפשרות של מורים להמשיך להקפיד ולדרוש נשחקת. כשהדגש הוא על כך שהתלמיד הוא הלקוח, וזה תמיד צודק, יש לחץ על המורה להתפשר ולהיות פופולרי. פופולריות לא תמיד עולה בקנה אחד עם מצוינות. וכולנו מכירים גם את כל סוגי המשובים שמטילים מורא על מורים ועובדים

נראה שלהיות מורה מסור היום דומה קצת להליכה על חבל דק: נדרשים גמישות, חוזק, דמיון והרבה רצון להגיע למטרה. זה ממש לא פשוט. אך בשבילי סופו של הסרט הטורקי, והפגישה המרגשת של הילדה עם מורתה ממנה ברור שהילדה הגיעה הביתה, היא הוכחה נוספת מדוע בכל זאת ולמרות הכל אין מקצוע חשוב יותר ממורה.

ביטוח לאומי והאלמנה הצעירה

במסגרת ביטוח לאומי המחלקה המנויה על אלמנות ואלמנים היא השרות לקשיש. השיקול הוא כנראה שרוב הנשים והגברים יתאלמנו בשלב מאוחר בחייהם.

אבל כולנו יודעים שזה לא תמיד כך. כשהתאלמנתי בגיל 52 ביררתי בביטוח לאומי איזו תמיכה קיימת למישהי כמוני. התפלאתי לגלות שלמרות שביטוח לאומי הציע קבוצות תמיכה הן היו מיועדות לקהל מבוגר הרבה יותר של אלמנות ואלמנים שרובם כבר היו בגמלאות.

מנהלת המחלקה גלתה רגישות לצורך שלי והציעה פתרון יצירתי. במשך שנה נפגשתי פעם בשבוע עם מתנדבת, עובדת סוציאלית מנוסה, שעזרה לי לצלוח את השנה הראשונה, היא ממש הצילה אותי.

לרוע המזל רוב האלמנות והאלמנים הצעירים אינם ברי מזל גם במובן זה והם לא זוכים למענה מביטוח לאומי.

בגלל הנסיון האישי שלי וכדי למלא את החלל שקיים בשטח פתחתי לפני כחצי שנה קבוצה לאלמנות ישראליות בפייסבוק בשם ״ אלמנות ממשיכות הלאה.״ לא הייתי משוכנעת שקבוצת פייסבוק יכולה להיות קבוצת תמיכה, אך כיון שקיים שגשוג של קבוצות פייסבוק החלטתי לנסות.

בתאור של הקבוצה כתבתי:״אלמנות ממשיכות הלאה״ היא קבוצה לאלמנות (וגם לאלמנים) טריות וותיקות ומהווה מקום בטוח לדון בנושאים הקשורים לאבדן, להסתגלות, למשפחה ולחיים החדשים שלנו: פרק ב׳. זאת קבוצה בה נספר ונשתף אתגרים, וגם הצלחות ושמחות.

מאפיין חשוב של קבוצת תמיכה אמיתית היא המגע האנושי שכמובן לא קיים בפייסבוק. אבל לקבוצה וירטואלית יש בכל זאת יתרונות חשובים. היא גם כן מורכבת מאנשים עם נסיון דומה המתכנסים לספר את סיפורם ולהביע את רגשותיהם כדי לקבל חום ואמפטית מהקבוצה. אך כיון שהאינטראקציה היא בכתב יש זמן לענות, ואפילו לערוך את הכתוב וכך אפשר להיות יותר מתחשב ונעים לזולת.

יש גם יתרונות נוספים לקבוצת תמיכה וירטואלית. למשל אין זמן קבוע לפגישות והדיון יכול להתמשך. החברות יכולות להתבטא ולשתף כשהן מרגישות צורך, וגם לקרוא ולבדוק פוסטים ישנים.

כיום יש כבר מעל 60 חברות וחברים בקבוצה. לגבי זאת אינדיקציה שיש צורך בשרות כזה, אך אני לא חושבת שקבוצה וירטואלית בפייסבוק יכולה, או צריכה, לבוא במקום עזרה מקצועית.

הביטוח הלאומי אחראי על סיוע לכל האלמנות והאלמנים בישראל ורבים מאיתנו זקוקים לעזרה כדי לצלוח את השנה הראשונה. במקרה שלי מנהלת השרות לקשיש הוכיחה רגישות וגמישות במציאת פתרון. זה בדיוק מה שנחוץ כשמטפלים באובדן. לביטוח לאומי יש את התשתית,כוח האדם המקצועי, וצבא של מתנדבים. הגיע הזמן שיבדוק את עצמו וימצא מענה הולם לאלמנות ואלמנים צעירים.

http://blogs.timesofisrael.com/national-insurance-institute-and-the-young-widow/

גזען ״מטבע הדברים״: מקרה מפכ״ל המשטרה:

אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו מתגורר גזען קטן שגורם לנו להיות חשדנים כלפי השונים מאיתנו. אבל בעזרת חינוך ראוי ובגרות אנו לומדים לרסן את החיה.

לרוע המזל לעיתים הגזען הקטן לא מרוסן וגדל, כמו סרטן, למימדים אדירים ומשתלט על האדם. דוגמא מפחידה כזאת היא התופעה של הצל, הראפר יואב אליאסי עם ההתבטאויות מלאות השנאה שלו וההתפרצויות נגד ערבים והשמאל.

למרות שהצל מאד פופולרי ויש לו אלפי עוקבים ומעריצים במדיה החברתית המחרים אחריו וצווחים מוות לערבים. באופן אישי אני לא מכירה מישהו שלוקח אותו ברצינות, נראה שזה ביטוי מביש נוסף לליכוד החדש כמו הבריונים והפושעים של לה פמיליה בביתר ירושלים.

אך כשמפ״כל המשטרה מדבר כגזען בכנס של לשכת עורכי הדין בתל אביב, זה כבר עניין רציני. כשנשאל מדוע המשטרה נוהגת באלימות כלפי צעירים אתיופים ענה:

כי "בכל המחקרים בעולם ללא יוצא מן הכלל הוכח שמהגרים וצעירים מעורבים בפשיעה יותר מאחרים"

למרות שאלשייך מתיימר להופיע אקדמי ומקצועי, מצטט מאמרים, ישנם כמה פגמים בטיעונים שלו. ראשית בודאי לא בדק את כל המאמרים ללא יוצא מן הכלל. שנית צעירים אלו אינם מהגרים, רובם נולדו בארץ. לבסוף אפילו אם עלו לארץ עם משפחותיהם, כאן אנחנו לא מתייחסים לעולים חדשים כמהגרים אלא מקבלים בברכה את בואם לארץ.

בהסתמכו על אותו מחקר אלשייך מסיק ש״מטבע הדברים״ ששוטר חושד בצעיר אתיופי יותר מבצעיר אחר.

כאן לדעתי נמצאת הבעיה האמיתית. למרות שאלשייך הפגין אומץ בכך שהודה שיש גזענות במשטרה והיא מוטה כנגד צעירים אתיופים, אסור לעבור לסדר היום למשמע המילים מ״טבע הדברים״ בהקשר לאפלייה. מה שהיה עליו לומר ולעשות זה להכריז שכדי לטפל בדעות הקדומות המשטרה התחילה בתכנית חינוכית מיוחדת לשוטרים בנושאי מגוון ורגישות תרבותית.

כאדם דתי על רוני אלשייך לגלות יותר רגישות לאפלייה הרווחת נגד יוצאי אתיופיה בקהילה שלו עצמו. הוא בודאי מכיר מקרוב את המצב בו ילדי עולים נשלחו בהמוניהם לבתי ספר ממלכתיים דתיים שם היחס אליהם אף פעם לא היה כאל שווים.

כמו רבים מהשוטרים גם למפכל המשטרה דעות קדומות ולכן עליו להשתתף בסדנה כזאת לסובלנות ובקרוב. בתור המטלה הראשונה כדאי שיכתוב מכתב התנצלות מפורט לקהילה האתיופית. בנוסף, כדאי שבינתיים מישהי עם הכשרה מתאימה תבדוק את ההודעות והתגובות שלו כדי שיפסיק לדרוך לנו על היבלות

יעד סופי שוויץ, או לעזור לאהובינו למות

המתת חסד תמיד היתה קיימת, אבל זה לא נושא פופולרי, ההיפך הוא הנכון. לעיתים קורה משהו שמזכיר לנו את נוכחותו וחשיבותו של נושא זה בחיינו. לאחרונה היו אלו עדויות אישיות על כמה חולים סופניים ישראלים שבחרו לסיים את ימיהם בקליניקה בשוויץ.

נראה שכיום שוויץ היפהפיה היא יותר מיעד תיירותי לישראלים בריאים (ואמידים) והפכה גם ליעד סופי לישראלים לא בריאים (ואמידים) בחיפוש אחרי מקום למות בכבוד. בשני המקרים הביקור בשוויץ שמור רק לאלו עם כסף.

הבוקר ברשת ב׳ בתכנית המזנון, חיים זיסוביץ הקדיש זמן לנושא. בישראל המתת חסד, והתאבדות בסיוע רופא אינן חוקיות. כך שהאפשרויות העומדות בפני חולים סופניים, שאינם יכולים להרשות לעצמם את אפשרות שוויץ, מוגבלות.

למרבית המזל, ישנן גם כאן דרכים רחומות לפרש את החוק. באופן אישי ידוע לי על דוגמאות לא מעטות שכך היה, אחד מהם הוא המקרה של אמי.

כשהייתי בגן אמי, שהיתה אחות במקצועה, סעדה רופאה עם סרטן סופני. לפתע היא נפטרה. כילדה לא חשבתי על כך יותר מדי, אך שנים מאוחר יותר אמי סיפקה את הפרטים. היא סיפרה שעמית של אותה רופאה עזר לה. אמי הוסיפה בהתפעלות שכך רופאים דואגים אחד לשני, כמן מחווה אנושית לסיים את הסבל של חברה למקצוע. בשלב זה הבנתי לגמרי את כוונתה והבטחתי לעצמי שאם יתעורר הצורך אדאג לעזור לה.

כשאמי אושפזה בבית חולים עם כאבים עזים בבטן, שהתבררו כסרטן סופני, נזכרתי בהבטחתי זאת. אחי ואני נפגשנו עם הרופא ושאלתי אותו מה עמדתו בנושא המתת חסד. מהתגובה על פניו של אחי הבנתי שאמא שלנו מעולם לא שיתפה אותו במשאלתה. הרופא, מצד שני, לא נראה מופתע. הוא לא ענה על השאלה אך אמר שהם דואגים שחולים סופניים יהיו משוחררים מכאב ושהוא יעשה הכל להקל על אמי.

למחרת לקחתי אותה לבדיקה בחלק אחר של בית החולים. בדרכנו לשם עברנו גן קסום. ״תביטי אמא״ אמרתי ״כל כך מקסים כאן.״ אמי, שכרגיל אהבה טבע ופרחים, נשארה אדישה ומרוחקת. הבנתי שהיא בדרכה החוצה. יותר מאוחר באותו יום כשבקשה ממני לקחת כמה תמרוקים הביתה, כי היא לא תזדקק להם יותר. לא התווכחתי והבנתי זאת כדרכה לסמן לי שהגיע הזמן לעזוב. קיבלתי את החלטתה. אמי מתה באותו לילה. שבועות, אפילו חודשים, הרגשתי הקלה שסיבלה הסתיים.

בשבוע הבא נציין 20 שנה למותה. כאשר אני נזכרת בימיה האחרונים אני חושבת גם על הדרך הרחומה והמכובדת שנהגו באמי בבית חולים ציבורי צפוף בישראל. תמיד ואהיה אסירת תודה על הסיוע העדין שקבלה כדי לעזור לה לעזוב את העולם.

http://blogs.timesofisrael.com/final-destination-switzerland-or-helping-our-loved-ones-to-die/

ב16 במאי 1948 נולדה מדינת ישראל

ב16 במאי 1948 נולדה מדינת ישראל. בחיי אנוש זה כבר גיל שניתן לעשות בו חשבון נפש וסיכומים, להתבונן מחדש על ההשגים האישיים ולעשות תוכניות לשארית החיים. אני לא חייבת להרחיק לכת בשביל ההשוואה זאת, אחי המבוגר ממני ב7 שנים בן 68 ואני תמיד זוכרת את יום הולדתו בהקשר לזה של מדינת ישראל.

השנים הראשונות בחייו של אחי היו שנות הצנע, באותה תקופה כדי להתגבר על המחסור, ממשלת ישראל נקטה מדיניות של הקצבה. הורי, יחד עם כלל האוכלוסיה הבוגרת של המדינה, נרשמו בחנות מסוימת ונמסר להם פנקס עם נקודות כדי לקנות את מוצרי היסוד. בעלי החנויות קבלו את האספקה שהספיקה רק לאלו הרשומים.

היו אלו זמנים קשים והורים עבדו קשה לפרנס את

משפחתם. אמי סיפרה לי ששכן שלנו, שהכרתי כנעים הליכות, סטר פעם לבנו מתוך תסכול כי הקטן סירב לאכול כבד עוף וזרק את הצלחת על הרצפה. היא לא סיפרה לי על אותו אירוע כדי להשמיץ את השכן אלא להדגים את דרגת התיסכול של ההורים באותה תקופה.

לא נראה לי שנגרמה להורי טראומה מתקופת הצנע, הם היו צעירים וכולם מסביבם היו עניים. אני יודעת שאבי סירב לקנות בשוק השחור, אבל אפילו אלו שקנו בו אוכל מיוחד צרכו אותו בצנעה בביתם.

בכל זאת תקופת זאת השפיעה מאד על חיי הורי, והם אף פעם לא התייחסו לזמנים הטובים שהגיעו אחר כך כמובן מאליו. הם לימדו אותנו לסיים את כל מה שבצלחת, בצורה מילולית ומטפורית. הם היו צנועים וחסכנים וחינכו אותנו לא להיות בזבזנים וחמדנים.

אני מאמינה שהערכים שספגנו בבית הורינו השפיעו על החלטת אחי לבחור בקריירה בשידור הציבורי ועלי לעסוק בהוראה.

ביום ההולדת ה68 של ישראל, אני חושבת על בנימין נתניהו הצעיר ממדינתנו בשנה אחת. הוא נולד בישראל בשנת 1949. למרות שכמו אחי גם הוא נולד בתקופת הצנע, הוא מעביר את כל חייו בפיצוי עצמי על ילדותו העשוקה.

אני שואלת את עצמי אלו ערכים למד נתניהו בבית הוריו, איך קרה שגדל להיות אטום וחסר לב לסבל העניים והמקופחים וכלל לא מטריד אותו לחיות בראוותנות ובחוסר אחריות ולבזבז הון על חשבון המדינה ומשלמי המיסים.

ישראלים אחרים בגילו של ביבי נתניהו מקבלים 2000 ש״ח כקיצבת זקנה. הוא ואשתו משלמים, כל אחד, כפול מזה על משלוחים הביתה ממסעדות.

היום ה16 במאי 2016, 68 שנה להולדת המדינה אני סקרנית לדעת מה ראש הממשלה מר בנימין נתניהו מחשיב כהישגיו האישיים, אבל גרוע מזה, אני ממש מודאגת איזו מן מורשת הוא מתכנן להשאיר לנו בלכתו.

http://blogs.timesofisrael.com/on-may-16th-1948-the-state-of-israel-was-born/

תחזירו לי את יום האם

בילדותי בחיפה בשנות ה60 יום האם חל בחנוכה. עירנו היתה היחידה שהיתה רגישה לקשר ההדוק בין חגיגת האור והחיים לאמהות.

ואז לרוע המזל היום היחיד שהוקדש להוקרת האמהות הולאם והוחלף, בשם התקינות הפוליטית, ביום המשפחה. זה לא אותו דבר.

מזל שיום האם האמיתי עדיין קיים בארצות העולם. בארצות הברית למשל, וחוגגים אותו ביום א השני בחודש, שחל במקרה היום.

האמא הפרטית שלי היתה אחות. היא עלתה עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1935 בגיל 17. שנה לאחר מכן ב1936 הוקם בית חולים בילינסון שנועד לשרת את בני מושבות יהודה והשרון ואז גם נוסד בית הספר לאחיות. אמי היתה אחת האחיות המוסמכות הראשונות שקבלה את הכשרתה בארץ.

באותה תקופה הסטודנטיות בקורס לאחיות התגוררו בתנאי פנימיה בבית החולים ונאסר עליהן להנשא ב3 שנות לימודיהן. למרות שאמי הכירה את אבי מיד לאחר שהגיעה לארץ הם התחתנו רק שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהשלימה את לימודיה.

לא ברור לי מדוע סבי עמד על כל שאמי, בתו היחידה, תרכוש השכלה גבוהה, במיוחד לאור העובדה שאחייה לא קיבלו חינוך אוניברסיטאי. הייתי רוצה להאמין שסבי האמין בהשכלת נשים והיה חשוב לו שבתו תהיה עצמאית ולא תאלץ להיות תלויה כלכלית בגבר.

רק כשבגרתי הבנתי את כוח הרצון וההתמדה של אמי. באותה תקופה היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להתקבל לבית ספר לאחיות, היו רק שניים כאלו בארץ. אמי לא הצליחה להתקבל בשתי הפעמים הראשונות, כי העברית שלה לא היתה מספיק טובה. היא התאמצה ושיפרה את יכולותיה והתקבלה בפעם השלישית.

בשנות החמישים והשישים רק אמהות בודדות עבדו מחוץ לבית. אמי עבדה במרפאת אחיות בקופת חולים בכרמל כל השנים עד שיצאה לגמלאות. למרות שתמיד התלוננתי על כך שכיצאנו יחד אמי ואני כל קהילת הכרמל התקבצה מסביבה לבקש עצות ולדבר על מחלות, הייתי מאד גאה באמא שלי על הידע שלה ועל האמפטיה. נראה לי שאלו אכויות הכרחיות לאחות. אולי זה גם מסביר את מניעיו של סבי שלחץ עליה ללמוד. הוא הכיר את האמפטיה שלה ועזר לה לרכוש את הידע הנחוץ.

ובקשר ליום האם: בכל יום אחר אמהות בישראל ובכל מקום בעולם חולקות את כל מה שיש להן עם משפחתן. תנו להן לפחות יום אחד שיהיה רק שלהן, אפילו אם הן טוענות שהן לא צריכות, ושיום המשפחה בהחלט מספיק.

http://blogs.timesofisrael.com/bring-back-mothers-day/

״שיאכלו עוגות״: אחד במאי בחיפה והמימונה

הלוח העברי מתעתע בנו השנה והמימונה שמציינת את סופו של חג הפסח חלה ב1 במאי חג הפועלים הבינלאומי. לא ניתן להתעלם מסמליות זאת, וקשה לא לציין את שגשוג האחת והכחדתו של השני.

כמי שגדלה בחיפה עיר הפועלים, או כמו שקוראים לה לעיתים העיר האדומה, השתתפתי ברבות מחגיגות אחד במאי בעירי. חיפה ואזור הצפון מהווים מרכז תעשייתי חשוב, והפועלים, יהודים וערבים כאחדתמיד היו חלק משמעותי מתושביה. האחד במאי היה פעם יומה של חיפה וכולנו לקחנו חלק בפעילויות.

קראתי שב1984, שבע שנים לאחר עלייתו של הליכוד בראשותו של מנחם בגין לשלטון, חיפה חגגה בפעם האחרונה את האחד במאי באופן ממיסדי בהשתתפות קרוב ל100000 איש ובנוכחות יצחק רבין ושמעון פרס.

אני תוהה האם האחד במאי היה צריך להעלם על מנת לפנות את הדרך למימונה.

במשך השנים פוליטיקאים ואנשי ציבור טיפחו את המימונה והיא עלתה ושגשגה. היום היא כבר הפכה למסורת משמעותית ובעלת השפעה בחברה הישראלית, אך אין זה אומר שיהודיי צפון אפריקה, במיוחד בעיירות הפיתוח, הפכו גם הם למשמעותיים ומשפיעים.

כשעליית צפון אפריקה הגיעה לישראל בשנות ה50 --60 רבים מהם עבדו כפועלים. לכאורה חג הפועלים היה יכול להיות חגם, אך משום מה הם האמינו שהאחד במאי לא שייך אליהם

אמנם האחד במאי היה חלק מהמסורת הסוציאליסטית, וזה סוד ידוע שיהדות צפון אפריקה עדיין נוטרת טינה לשלטון הסוציאליסטי על היחס הלא ראוי והאפליה נגדם לאחר עלייתם. אבל מפלגת העבודה כבר לא בשלטון כבר 40 שנה.

לרוע המזל היום המצב של הפועלים, ושל כל העובדים במעמד הבינוני, הוא בכי רע. מה שמקשה עוד יותר זה פער ההכנסה העצום בין העניים לעשירים.

האחד במאי היה ארוע שהיה מיועד לכולם, יום של סולידריות: פועלי כל העולם התאחדו. המימונה, לעומת זאת,  היא ארוע סקטוריאלי. אמנם כולם מוזמנים אך זה חגם של המארחים העולים מצפון אפריקה וילדיהם.

אני לא מציעה להנהיג שוב את מצעדי אחד במאי, אך הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפועלים ולתת להם יותר כוח. אני תומכת בהחזרת האחד במאי כחג אזרחי, וכיום שמדגיש את הסולידריות של העובד הישראלי עם אחייו בתוך ישראל ומחוצה לה.

הממשלה שלנו משגשגת כשיש חיכוחים וסכסוכים בישראל, ומנסה לבודד את העם היהודי מהעולם: זה משרת את המטרה שלה, שקט תעשייתי. האחד במאי מזכיר לנו שאנחנו לא לבד, בארצות אחרות אנשים כמונו עובדים קשה כדי לפרנס את משפחתם ולתת לילדיהם חינוך.

צריך לעודד מסורות וחגים אתניים שונים , אך אין לבלבל בינם לבין תוכנית אסטרטגית לשיפור מצב הפועלים ושאר אוכלוסיות מוחלשות. אני חושדת בממשלה שמסיחה את דעתנו מהלחם ומהבעיות האמיתיות, ושולחת אותנו במקום זה לאכול עוגות

http://blogs.timesofisrael.com/let-them-eat-cake-may-day-in-haifa-and-the-mimouna/

מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

גברת שאה היקרה,

את לא מכירה אותי ואני קראתי עלייך רק לאחרונה, בעקבות מאמר בגרדיאן שתיעד את התבטאויותיך נגד ישראל ויהודים, ואת שרשרת הארועים שהובילו להשעייתך. כיון שהוכחת דאגה לעתיד עמי, הייתי רוצה לספר לך על הביוגרפיה האישית של. ניתן לומר שהיא סיפור ישראלי/יהודי טיפוסי.

הפעם האחרונה שאבי ראה את הוריו היתה בשנת 1934, כאשר היה בן 21. הוא עבד בחברה יהודית בברלין ובעקבות הלחץ שהפעילו הנאצים על היהודים החברה החליטה לעזוב את גרמניה ולהגר לארץ ישראל. אבי הצטרף למעבר לתל אביב והוא היה גם היחיד מכל משפחתו שניצל מהנאצים.

שנה אחר כך הגיעה אמי עם משפחתה לתל אביב מצ׳רנוביץ׳. המשפחה הייתה ציונית והצליחה לקבל סרטיפיקט להכנס לארץ כיון שלסבי חכתה משרה בארץ ישראל, וילדייו היו בזמן זה צעירים מגיל 18.

בשנות השלושים ארץ ישראל היתה נתונה לשליטה בריטית (בריטניה קבלה את המנדט לידיה בראשית שנות ה20 של המאה הקודמת, והחזיקה בו עד לשנת 1948). הגירה לארץ היתה כמעט בתי אפשרית, הוריי היו בין ברי המזל.

אני רואה עצמי כציונית ומאמינה שזאת זכותו של עם ישראל לשבת כאן. אני גם מאמינה שזאת זכותם של כל אלו המתגוררים כאן.

למרות שכרבים מחברי אינני מסכימה עם מעשים רבים של ההמשלה שלי, ובדרכים דמוקרטיים אנחנו מפגינים נגדם, אני יודעת שלעיתים קרובים אנטי ציונית היא רק מסווה לאנטישמיות.

כישראלים רבים, במיוחד אלו שגדלו בארץ, אני לא מבינה את פשר האנטישמיות. אנחנו לא יכולים לתפוס שמישהו לא מחבב אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים. אני די בטוחה שגם אבי, בשנות ה30 לא ממש הבין מה פגום בו, הוא היה הרי בחור נחמד וגם גדל בחברה נאורה ותומכת.

כדי לפתוח בדיאלוג אני רוצה להזמין אותך, גברת שאה, לישראל ומקווה שתסכימי להתארח בביתי. זאת יכולה להיות הזדמנות בשבילך ללמוד על יהודים, ישראלים וישראל, אני מקווה שבזמן הביקור, אחרי שתכירי קצת את הארץ ותפגשי את האנשים בה, תוכלי לראות טוב יותר מי אנחנו ותביני כי בעצם אנחנו אנשים רגילים.

בכבוד רב, ארנה

http://blogs.timesofisrael.com/a-personalopen-letter-to-naz-shah/