בילדותי בחיפה בשנות ה60 יום האם חל בחנוכה. עירנו היתה היחידה שהיתה רגישה לקשר ההדוק בין חגיגת האור והחיים לאמהות.
ואז לרוע המזל היום היחיד שהוקדש להוקרת האמהות הולאם והוחלף, בשם התקינות הפוליטית, ביום המשפחה. זה לא אותו דבר.
מזל שיום האם האמיתי עדיין קיים בארצות העולם. בארצות הברית למשל, וחוגגים אותו ביום א השני בחודש, שחל במקרה היום.
האמא הפרטית שלי היתה אחות. היא עלתה עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1935 בגיל 17. שנה לאחר מכן ב1936 הוקם בית חולים בילינסון שנועד לשרת את בני מושבות יהודה והשרון ואז גם נוסד בית הספר לאחיות. אמי היתה אחת האחיות המוסמכות הראשונות שקבלה את הכשרתה בארץ.
באותה תקופה הסטודנטיות בקורס לאחיות התגוררו בתנאי פנימיה בבית החולים ונאסר עליהן להנשא ב3 שנות לימודיהן. למרות שאמי הכירה את אבי מיד לאחר שהגיעה לארץ הם התחתנו רק שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהשלימה את לימודיה.
לא ברור לי מדוע סבי עמד על כל שאמי, בתו היחידה, תרכוש השכלה גבוהה, במיוחד לאור העובדה שאחייה לא קיבלו חינוך אוניברסיטאי. הייתי רוצה להאמין שסבי האמין בהשכלת נשים והיה חשוב לו שבתו תהיה עצמאית ולא תאלץ להיות תלויה כלכלית בגבר.
רק כשבגרתי הבנתי את כוח הרצון וההתמדה של אמי. באותה תקופה היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להתקבל לבית ספר לאחיות, היו רק שניים כאלו בארץ. אמי לא הצליחה להתקבל בשתי הפעמים הראשונות, כי העברית שלה לא היתה מספיק טובה. היא התאמצה ושיפרה את יכולותיה והתקבלה בפעם השלישית.
בשנות החמישים והשישים רק אמהות בודדות עבדו מחוץ לבית. אמי עבדה במרפאת אחיות בקופת חולים בכרמל כל השנים עד שיצאה לגמלאות. למרות שתמיד התלוננתי על כך שכיצאנו יחד אמי ואני כל קהילת הכרמל התקבצה מסביבה לבקש עצות ולדבר על מחלות, הייתי מאד גאה באמא שלי על הידע שלה ועל האמפטיה. נראה לי שאלו אכויות הכרחיות לאחות. אולי זה גם מסביר את מניעיו של סבי שלחץ עליה ללמוד. הוא הכיר את האמפטיה שלה ועזר לה לרכוש את הידע הנחוץ.
ובקשר ליום האם: בכל יום אחר אמהות בישראל ובכל מקום בעולם חולקות את כל מה שיש להן עם משפחתן. תנו להן לפחות יום אחד שיהיה רק שלהן, אפילו אם הן טוענות שהן לא צריכות, ושיום המשפחה בהחלט מספיק.
No comments:
Post a Comment