Saturday, September 30, 2017

רוחות הרפאים של שנת 1973


בארוע משפחתי נודע לי שבן דוד שני שלי נפטר. לא היינו בקשר, הוא היה מבוגר ממני בשנים אחדות. אני זוכרת שבילדותי נסעתי עם הורי לבקר את משפחתו בקיבוץ, וכבר אז הוא היה נער. אני זוכרת שהיה לו חיוך מקסים. כמו קיבוצניקים רבים באותה תקופה גם הוא היה מה שכינינו ״מלח הארץ״. וכמובן כשהגיע הזמן להתגייס הוא הלך להיות קרבי ונהייה קצין.

במלחמת יום כיפור בן דודי נלחם ברמת הגולן. כהוקרה על אומץ לבו, קור רוחו, התושיה שלו וכישורי המנהיגות הוא קיבל צל״ש. אבל מאוחר יותר שמעתי שכשחזר מהמלחמה הוא אף פעם לא חזר לעצמו. בשלב מאוחר מאד הוא אובחן כסובל מPTSD, כמוהו גברים רבים שהשתתפו במלחמה אובחנו רק הרבה יותר מאוחר, או מעולם לא.
לרובנו משמעות המלחמה הזאת הייתה חברינו שנהרגו, וזה הגיוני איבדנו רבים כל כך, רק הרבה יותר מאוחר התפנינו לחשוב על ״בני המזל״ ששרדו.

באמצע שנות ה90 הסוציולוגית עדנה לומסקי פדר, חקרה את הדרך שגברים ישראלים תפסו את מלחמת יום כיפור. בזמן המחקר הגברים ששרדו את המלחמה היו בשנות ה40 שלהם. היא ראיינה 63 גברים על הצורה בה המלחמה השפיעה על אספקטים שונים של חייהם, כמו חיי משפחה, אינטימיות עם בני זוג, ראיית עולם, עבודה, חיי חברה ומצבם הנפשי והרפואי.
היא פרסמה את המחקר בספרה ״כאילו לא הייתה מלחמה״ (1998) בראיון בהארץ באותו זמן אמרה שנדהמה לגלות שכמעט כל המרואיינים טענו שאין מה להגזים, שהחיים ממשיכים וכו. שלושת רבעי מהמרואיינים אמרו שהמלחמה לא הייתה כלל טראומנטית ולא השפיעה על החיים האישיים והמקצועיים שלהם, היא רק עיצבה את ראיית העולם שלהם.
למרות שבשנות ה90 רב הגברים במחקר לא היו מודעים עדיין לטראומה שחוו במלחמת יום כיפור, החיים שלהם מספרים סיפור אחר לחלוטין. לאורך השנים נוכחנו שרבים מביננו לא מיצו את הפוטנציאל שלהם. לאחרים היו קשיים לא צפויים. הם נשרו מהאונברסיטה, לא הצליחו להתמיד בעבודה, לא הצליחו לישון בלילה, והיו קצרי מזג ורגזנים. אנחנו לא הבנו מה קרה, איך אנשים, שחשבנו שהכרנו היטב, הפכו ללא אמינים ולא אחראים ,ולמה זוגות התגרשו פתאום..
גברים אלו ובני משפחתם הם התוספת המאוחרת לנפגעי מלחמת יום כיפור, והפצעים הסמויים שלהם נשארו ללא מזור.
בישראל חווינו טראומות רבות, ורבים החילים במלחמת יום כיפור היו ממשפחות של ניצולי השואה. כמו תמיד השואה גם כאן נוכחת מאד. כיון שאנחנו נוטים למדוד כל מה שמתרחש בחיינו בסרגל השואה, אי לכך לא פלא ש75% מהגברים שלומסקי פדר ראיינה נטו להמעיט בערך הפגיעה של מלחמת יום כיפור.
אחד מהנשאלים אמר בראיון שלכל דור יש את המלחמה של:, יותר מ40 שנה יותר מאוחר ורוחות הרפאים של המלחמה ההיא עדיין איתנו, במיוחד בין בני הדור שלי.

Tuesday, September 26, 2017

החברה הכי טובה לנצח


כיון שמשפחתי מתגוררת מעבר לים החברות שלי הן באמת מוקד חיי. בעצם כך גדלתי . החברה הכי טובה של אמי היתה יותר קרובה ממשפחה. חברה כזאת היא יותר קרובה מאחות, אני לגמרי סומכת עליה לגמרי ומצפה ממנה לאישור, תמיכה, ועצה. כך יותר קל ונעים לנו לעבור ביחד את החיים ולהתמודד עם אתגרים. אני מספרת לה לפעמים דברים שלא אשתף את בן זוגי..
בגלל המשמעות העמוקה שלו ״מוסד החברה הכי טובה״ הוא די מורכב, והיחס אליה הוא אמביוולנטי. בני זוג למשל לא משתגעים על החברה, וזה בלשון המעטה. הם רואים בה לעיתים איום על הנישואין, ומרגישים חשופים לידה. הם חושדים שהיא יודעת עליהם יותר מידי ומעריכים בצדק שהנאמנות הראשונה שלה היא עם החברה, בת זוגם.
אמביוולנטיות היא גם חלק מובנה ביחסים עצמם, ואחד הביטויים שלה היא ציפיות. קשר נפשי כל כך חזק בין נשים מוליד כמובן ציפיות וכשאלו לא מתממשות האכזבה עצומה.
זה לא מפליא שלאורך ההסטוריה הייתה נטיה לזלזל בחברות בין נשים. שרלוט יאנג הסופרת הויקטוריאנית טענה: חברות בין נשים לא תשגשג עד שמעמדה של האשה יעלה. גם הפמיניסטית הבריטית החשובה ורה בריטן כתבה שבניגוד לחברות בין גברים שכתבו עליה שירי הלל, חברות בין נשים לא רק שלא נחשבת, אלא נתפסת כנלעגת ומפורשת בצורה מעוותת. (1942)
אפשר לקרוא את אותה מסקנה במחקרים סוציולוגים. גרהם אלן כתב ב1989 שעד לאותו זמן היחס לחברות בין נשים הוא פשטני, סטריאוטיפי ושלילי וזה בא לכסות על חשש מהכוח של התאגדות נשית. רק לאחרונה המחקר האקדמי החל להכיר בכוח ובחשיבות של חברות בין נשים כקשר החברתי הכי אינדיוידואלי וחופשי (לא פורמלי) שקיים. אני לגמרי מזדהה.
כשחברתי הטובה ביתר התרחקה ממני אחרי יותר מ30 שנה, תחושת האובדן היתה איומה. כמעט לא התמודדתי עם החור שנוצר בחיי. אבל זאת אני יודעת שכל זמן ששתיינו כאן על האדמה יש לי בת ברית כי בכל זאת החברה הכי טובה אמורה להיות לנצח.

Sunday, September 10, 2017

מה התור מחוץ לשרותי הנשים אומר על מצבנו?



עמדתי מאחורי קבוצה של נשים בתור מחוץ לשרותי הנשים בסנטרל פארק כאשר נערה צעירה חלפה על פני, רצה לתחילת התור וביקשה בבכי להכנס ראשונה. כולנו כמובן הסכמנו. ממש כאב לי לראות את המצוקה שלה כשחיכתה, מספר דקות, עד שהתא הראשון התפנה.
חשבתי על כך שאנחנו תמיד עומדות בתור ומחכות בסבלנות בעוד שלידנו גברים נכנסים ויוצאים מהשרותים שלהם בלי להמתין שניה. באותו רגע הבנתי שזאת בעצם אמירה עצובה על מצבן של הנשים במאה ה21, כולנו רואות במו עינינו את התור שלנו ואת היעדר התור שלהם, מבינות שיש בעיה ובכל זאת שום דבר לא נעשה לפתור אותה. נשים מחכות בתור מחוץ לתאי שרותים בכל מקום: בקניונים, בתי כל בו, בקולנוע, בתאטרון, בארועי ספורט, ובידור, בתחנות רכבת ובתחנות אוטובוס.
מצד שני מקומות קטנים רבים, כמו בתי קפה, שינו את הגדרת השרותים שלהם ליוניסקס וזה שיפור אמיתי. משמעותו של צעד זה היא שעסקים אלו מבינים את הכוח של השרותים להשפיע על הצלחתם העסקית. אבל כנראה זה לא מספיק חשוב לבתי העסק הגדולים, התורים ממשיכים והם לא עושים דבר וממשיכים להתייחס גרוע לנשים ואין לזה שום השלכה על תזרים המזומנים שלהם.
בעיית השרותים כמו רבות אחרות שאנחנו מתמודדות איתן, לא נפתרת כיון שאנחנו היחידות שמשלמות את המחיר. הגברים שנכנסים ויוצאים ללא שום תור מוכנים להסגביר לנו שזה בכלל בגלל שהם הרבה יותר זריזים. ובכל מה שלא קשור ישירות לגברים כנראה לא מטפלים.
הגיע הזמן שכל בית עסק גדול יתייחס ברצינות לשרותי הנשים ויפתור את בעיות התורים. ומצידנו הנשים כדאי שבינתיים נדיר את רגלנו ממקומות בהם יש תור תמידי בשרותי הנשים