אז יש דברים שאני לא מדברת עליהם

אז יש דברים שאני לא מדברת עליהם, ומנסה גם לא לחשוב עליהם. הסיבה לא ממש ברורה, הרי זאת לא בושה שאני לא מבשלת בשביל עצמי, וגם נמנעת מלאכול לבד. מצד שני זה גם לא כבוד גדול.

אני נמצאת הרבה בגפי. בנותי כבר מזמן עזבו את הבית, ואני אלמנה בזוגיות שניה. אבל כשבן זוגי לא נמצא לא יעלה בדעתי להכין לעצמי ארוחה מסודרת או אפילו לחתוך סלט.

זמן רב חשבתי שזאת רק אני, אבל לפני ימים מספר ישבתי עם קבוצת נשים. חברה שנראתה קצת חוורת סיפרה שבזמן האחרון היא לא כל כך אוכלת. חשבתי לספר לה שגם אני, אבל היא דיברה וכיון שלא רציתי להיות אחת  מאלו שאומרות ״אצלי זה אותו דבר״ ועוברות לדבר על עצמן, שתקתי. מעולם לא דיברתי בכנות עם חברות על הנושא הזה ושמחת על השיתוף, אבל אף אחת, כולל אני, לא הגיבה והשיחה התגלגלה למקום אחר.

לצורך הפוסט בדקתי בגוגל: הסתבר לי שזאת לא רק הבעיה שלי. ראיתי מאמרים רבים שעוסקים במבוכה שבלאכול לבד במסעדה והצעות לפתרון. אותי לא מביך לאכול לבד במסעדה, אבל אני לא יכולה להביא את עצמי לבשל בשביל עצמי, לערוך את השולחן: סכין בצד ימין, מזלג בצד שמאל, מפית ואז לשבת לבד לאכול את הארוחה היחידנית שהכנתי לעצמי.

ארוחת בוקר זאת לא בעיה תמיד אפשר לאכול קורנפלקס. אבל שאר הארוחות מהוות אתגר. סופרת אחת שאני אוהבת במיוחד כותבת על נשים שחיות לבד, חיות על טוסט וחולמות להיות סוג של נשים שמסוגלות להכין לעצמן סטייק סלמון עם שתי תוספות. לא נראה לי שיש נשים רבות כאלו.

המשורר דניאל הלפרין כתב שיר שנקרא ״איך לאכול לבדך״ בו הוא נותן הוראות לאדם הבודד לערוך את השולחן, להכין את הארוחה, ובזמן שהיא נאפית בתנור להתרווח עם ספר טוב וכוס יין צונן. כשהכל מוכן הוא ממליץ לשבת ליד השולחן להרים כוס לכבוד עצמך, כי מגיע לך אתה הוא הדבר הטוב ביותר שקיים בשביל עצמך.

לא נראה לי מוזר שאת השיר הזה כתב גבר, כאשה שלא תמלא את ההוראות של הלפרן  אני יודעת שאני נבוכה מכדי לעשות מאמץ ולבשל רק בשביל עצמי ועוד יותר מבוישת להודות שאני לא מספיק חשובה בעיניי כדי לטרוח.

מה התור מחוץ לשרותי הנשים אומר על מצבנו?

עמדתי מאחורי קבוצה של נשים בתור מחוץ לשרותי הנשים בסנטרל פארק כאשר נערה צעירה חלפה על פני, רצה לתחילת התור וביקשה בבכי להכנס ראשונה. כולנו כמובן הסכמנו. ממש כאב לי לראות את המצוקה שלה כשחיכתה, מספר דקות, עד שהתא הראשון התפנה.

חשבתי על כך שאנחנו תמיד עומדות בתור ומחכות בסבלנות בעוד שלידנו גברים נכנסים ויוצאים מהשרותים שלהם בלי להמתין שניה. באותו רגע הבנתי שזאת בעצם אמירה עצובה על מצבן של הנשים במאה ה21, כולנו רואות במו עינינו את התור שלנו ואת היעדר התור שלהם, מבינות שיש בעיה ובכל זאת שום דבר לא נעשה לפתור אותה. נשים מחכות בתור מחוץ לתאי שרותים בכל מקום: בקניונים, בתי כל בו, בקולנוע, בתאטרון, בארועי ספורט, ובידור, בתחנות רכבת ובתחנות אוטובוס.

מצד שני מקומות קטנים רבים, כמו בתי קפה, שינו את הגדרת השרותים שלהם ליוניסקס וזה שיפור אמיתי. משמעותו של צעד זה היא שעסקים אלו מבינים את הכוח של השרותים להשפיע על הצלחתם העסקית. אבל כנראה זה לא מספיק חשוב לבתי העסק הגדולים, התורים ממשיכים והם לא עושים דבר וממשיכים להתייחס גרוע לנשים ואין לזה שום השלכה על תזרים המזומנים שלהם.

בעיית השרותים כמו רבות אחרות שאנחנו מתמודדות איתן, לא נפתרת כיון שאנחנו היחידות שמשלמות את המחיר. הגברים שנכנסים ויוצאים ללא שום תור מוכנים להסגביר לנו שזה בכלל בגלל שהם הרבה יותר זריזים. ובכל מה שלא קשור ישירות לגברים כנראה לא מטפלים.

הגיע הזמן שכל בית עסק גדול יתייחס ברצינות לשרותי הנשים ויפתור את בעיות התורים. ומצידנו הנשים כדאי שבינתיים נדיר את רגלנו ממקומות בהם יש תור תמידי בשרותי הנשים