אז יש דברים שאני לא מדברת עליהם, ומנסה גם לא לחשוב עליהם. הסיבה לא ממש ברורה, הרי זאת לא בושה שאני לא מבשלת בשביל עצמי, וגם נמנעת מלאכול לבד. מצד שני זה גם לא כבוד גדול.
אני נמצאת הרבה בגפי. בנותי כבר מזמן עזבו את הבית, ואני אלמנה בזוגיות שניה. אבל כשבן זוגי לא נמצא לא יעלה בדעתי להכין לעצמי ארוחה מסודרת או אפילו לחתוך סלט.
זמן רב חשבתי שזאת רק אני, אבל לפני ימים מספר ישבתי עם קבוצת נשים. חברה שנראתה קצת חוורת סיפרה שבזמן האחרון היא לא כל כך אוכלת. חשבתי לספר לה שגם אני, אבל היא דיברה וכיון שלא רציתי להיות אחת מאלו שאומרות ״אצלי זה אותו דבר״ ועוברות לדבר על עצמן, שתקתי. מעולם לא דיברתי בכנות עם חברות על הנושא הזה ושמחת על השיתוף, אבל אף אחת, כולל אני, לא הגיבה והשיחה התגלגלה למקום אחר.
לצורך הפוסט בדקתי בגוגל: הסתבר לי שזאת לא רק הבעיה שלי. ראיתי מאמרים רבים שעוסקים במבוכה שבלאכול לבד במסעדה והצעות לפתרון. אותי לא מביך לאכול לבד במסעדה, אבל אני לא יכולה להביא את עצמי לבשל בשביל עצמי, לערוך את השולחן: סכין בצד ימין, מזלג בצד שמאל, מפית ואז לשבת לבד לאכול את הארוחה היחידנית שהכנתי לעצמי.
ארוחת בוקר זאת לא בעיה תמיד אפשר לאכול קורנפלקס. אבל שאר הארוחות מהוות אתגר. סופרת אחת שאני אוהבת במיוחד כותבת על נשים שחיות לבד, חיות על טוסט וחולמות להיות סוג של נשים שמסוגלות להכין לעצמן סטייק סלמון עם שתי תוספות. לא נראה לי שיש נשים רבות כאלו.
המשורר דניאל הלפרין כתב שיר שנקרא ״איך לאכול לבדך״ בו הוא נותן הוראות לאדם הבודד לערוך את השולחן, להכין את הארוחה, ובזמן שהיא נאפית בתנור להתרווח עם ספר טוב וכוס יין צונן. כשהכל מוכן הוא ממליץ לשבת ליד השולחן להרים כוס לכבוד עצמך, כי מגיע לך אתה הוא הדבר הטוב ביותר שקיים בשביל עצמך.
לא נראה לי מוזר שאת השיר הזה כתב גבר, כאשה שלא תמלא את ההוראות של הלפרן אני יודעת שאני נבוכה מכדי לעשות מאמץ ולבשל רק בשביל עצמי ועוד יותר מבוישת להודות שאני לא מספיק חשובה בעיניי כדי לטרוח.
No comments:
Post a Comment