Tuesday, July 31, 2018

על התנהגויות משונות ולא צפויות לאחר אובדן


בספר ״הזר״ של אלבר קאמי המספר מדווח שלאחר מות אמו הלך לסרט, כל שאר הארועים שמתרחשים לאחר מכן, כמו הריגת הערבי ״בגלל השמש״, הם לכאורה לא קשורים.
הפרופסור שלנו לספרות אקזיסטנציאליסטית אפילו כינה אותם  actes gratuits
 פעולות סתמיות ללא סיבה. אבל הסיבה קיימת, רק לא תמיד נראית לעין.
עברו שנים, וגם חווית אובדן, עד שהבנתי למה קאמי מתכוון, ועד כמה הפעולות לא סתמיות אלא קשורות ישירות לאובדן ולאבל.
א/נשים סבורים שלאחר מות אדם יקר אנו מרגישים יגון כבד וגעגועים. כמובן שזה נכון, אבל לאבל התבטאויות רבות נוספות ולא צפויות. את רוב התופעות אנחנו אפילו כלל לא מקשרים לאובדן ולאבל ובודאי שהסביבה לא מקשרת.
האבלים יכולים להיות עצבנים, קופצנים, חסרי סבלנות או להיפך אדישים. מלאי פעילות או פסיבים ולטרגים. אימפולסיבים או לא מגיבים כלל. שכחנים (האבל מתבטא לעיתים קרובות באובדן זמני של זכרון), רגישים, ונעלבים מכל דבר או להיפך אטומים.
אצלי למשל האבל התבטא בחוסר ריכוז, קופצנות ופעלתנות יתר.
אז לאבלים אני אומרת: כדאי שתתיחסו לעצמכם בעדינות ובסבלנות, הזמן המשונה הזה יעבור, ואתם תחזרו לעצמכם. ולחברים ולסביבה אני מציעה לנסות לזהות את התופעה, להתייחס בקבלה וסלחנות לחבריכם האבלים ולחכות בסבלנות עד שיתאוששו, זה יקרה.

Monday, July 30, 2018

גם אני MeToo בעולם המוזיקה קלאסי,


כשחושבים על תקיפות והטרדות מיניות האסוציאציה הראשונית אינה דוקא של מוזיקה קלאסית. לפחות בשבילי מוזיקה תמיד היתה אמנות נשגבה. אבל עולם המוזיקה הוא כבר סיפור לגמרי אחר, ואם נחשוב וננתח נבין שבדרך ליצירת אמנות גדולה יש גם יצרים, התעמרות, ניצול כוח, התעללות, סחיטה, ומניפולציה.

עולם המוזיקה מתחיל בילדות. לרוב הנגניות/ים הם ילדים ממושמעים וצייתנים ששמחים לרצות את ההורים והמורים, אחרת היו מורדים ולא מוכנים להמשיך במאמץ הקשה הזה. כדי להגיע לרמה הדרושה הילדים צריכים להקדיש שעות רבות של אימונים מפרכים, לעיתים קרובות במחיר של ויתורים על משחקים ופעילויות מהנות שעושים חבריהם. כשהילד/ה מגיעה לרמה מסוימת היא מצטרפת לקבוצה/תזמורת/הרכב ולעיתים קרובות נשלחת לבית ספר מיוחד לאמנויות.

בשלב זה הילדה מתחילה להיות מבודדת מהסביבה הטבעית שלה והמוזיקה הופכת להיות העולם כולו. במיקרוקוסמוס הזה ההררכיה שונה והחוקים אחרים. למורה/ מנטור כוח עצום ולעיתים השפעתו אפילו גדולה יותר מזאת של ההורים. כאן נוצרת אפשרות והזדמנות להתעמרות וניצול. בין החברים, הנגנים האחרים קיימת כל הזמן תחרות גלויה וסמויה שמשפיעה על נפש הילד/ה. הרצון להצליח בעולם התחרותי הזה כל כך חזק ומדבק שלעיתים קרובות א/נשים צעירים ואפילו פחות צעירים מאבדים את עצמם במרוץ למעלה.

מטבע המקצוע נגנים, גם ילדים, מבלים המון מחוץ לבית עם עמיתיהם: הם נוסעים למחנות מוזיקה בילדותם, לפסטיבלים בנערותם ובצעירותם, ולאחר מכן רבים מצטרפים לתזמורות. כל מי שקרוב ומכיר יודע על הפרשיות שמתרחשות בתזמורות: קבוצת א/נשים מבוגרים עובדת יחד שעות ארוכות ולעיתים קרובות נוסעת לסיורים, המרחק, הקירבה, העבודה כל אלו היו מאז ומתמיד כר נרחב לרומנים בין שווים, ולניצול מיני בין כאלו שלא.

לאחרונה שמענו על מוזיקאים דגולים כמו ג׳יימס לויין שבצורה מזעזעת ושיטתית ניצל מינית ונפשית, לאורך שנים, גברים צעירים, סטודנטים שלו שהעריצו אותו והאמינו בו. כולם ידעו על זה ושתקו. לפני ימים אחדים קראנו שוב בוושינגטון פוסט ) קישורית בתגובה הראשונה) על תופעת התקיפות המיניות, האיומים, והסחיטה בעולם המוזיקה. הפעם המאמר עסק במיוחד בויליאם פרוסיל הכנר הראשי המהולל של תזמורת קליבלנד שנחשב לכנר הראשי הטוב ביותר בארצות הברית.
כבר ב2007 האשימו את פרוסיל בהטרדות מיניות, אך הזמן לא היה בשל לעונש אמיתי והוא המשיך בקריירה שלו, וגם בהטרדות והתקפות.

במאמר מספרת תלמידה לשעבר שהיא העריצה אותו, שחרה את קרבתו ואפילו ניסתה לתזמן את השעור שלה שיהיה האחרון ביום כדי שתהיה לה הזדמנות לשוחח איתו ולהתייעץ על הקריירה שלה. היא מעולם לא תיארה לעצמה שהוא יתנפל עליה ואחר כך יצלצל להזהיר אותה שאם תאמר משהו או תספר הקריירה שלה גמורה. מבחינה מסוימת, למרות שלא התלוננה שנים רבות, הוא בכל זאת פגע קשות בקריירה שלה. אמנם יש לה עבודה בתזמורת, אך היא נמנעת מלהגיע ולהשתתף בכל פעילות או מקום שבו הוא נמצא.הפעם בזכות MeToo הושעה ויליאם פרוסיל מתפקידו.

לסיום, לכל סיפור יש זוית אישית ואני במקרה מכירה את ביל פרוסיל. הוא הבן המוכשר של המורה המיתולוגית של בתי שלימדה אותה כינור בילדותה. היא ייסדה בית ספר נפלא למוזיקה באיובה סיטי, ובקונצרטים מיוחדים, במיוחד בקונצרטים גאלה להתרמה לבית הספר היה ביל הצעיר מופיע וכולנו היינו מתרגשים מנגינתו השמיימית. גם הוא בילה את שנות נעוריו מחוץ לבית בפנימיה יוקרתית לאמנויות שהכשירה אותו להיות נגן מפורסם. וכילד, כמו שאר הילדים של משפחת פרוסיל, הוא הקדיש יום יום לפחות 4 שעות לאימונים מפרכים כדי לשפר את הכישורים שלו כנגן.
מוזיקה היא אכן אמנות נשגבה, אבל בין אלו שעוסקים בה ישנם א/נשים שלא היתה להם ילדות, שהמורים שלהם התעמרו בהם, וגם כאלו שהיו צריכים לוותר על ערכים רבים רק כדי שיוכלו להגיע לפיסגה ולהעביר לדור הבא של מוזיקאים מוכשרים את מה שעשו להם.
#MeToo