על התנהגויות משונות ולא צפויות לאחר אובדן

בספר ״הזר״ של אלבר קאמי המספר מדווח שלאחר מות אמו הלך לסרט, כל שאר הארועים שמתרחשים לאחר מכן, כמו הריגת הערבי ״בגלל השמש״, הם לכאורה לא קשורים.
הפרופסור שלנו לספרות אקזיסטנציאליסטית אפילו כינה אותם  actes gratuits
 פעולות סתמיות ללא סיבה. אבל הסיבה קיימת, רק לא תמיד נראית לעין.

עברו שנים, וגם חווית אובדן, עד שהבנתי למה קאמי מתכוון, ועד כמה הפעולות לא סתמיות אלא קשורות ישירות לאובדן ולאבל.
א/נשים סבורים שלאחר מות אדם יקר אנו מרגישים יגון כבד וגעגועים. כמובן שזה נכון, אבל לאבל התבטאויות רבות נוספות ולא צפויות. את רוב התופעות אנחנו אפילו כלל לא מקשרים לאובדן ולאבל ובודאי שהסביבה לא מקשרת.
האבלים יכולים להיות עצבנים, קופצנים, חסרי סבלנות או להיפך אדישים. מלאי פעילות או פסיבים ולטרגים. אימפולסיבים או לא מגיבים כלל. שכחנים (האבל מתבטא לעיתים קרובות באובדן זמני של זכרון), רגישים, ונעלבים מכל דבר או להיפך אטומים.
אצלי למשל האבל התבטא בחוסר ריכוז, קופצנות ופעלתנות יתר.

אז לאבלים אני אומרת: כדאי שתתיחסו לעצמכם בעדינות ובסבלנות, הזמן המשונה הזה יעבור, ואתם תחזרו לעצמכם. ולחברים ולסביבה אני מציעה לנסות לזהות את התופעה, להתייחס בקבלה וסלחנות לחבריכם האבלים ולחכות בסבלנות עד שיתאוששו, זה יקרה.

זאת יכלתי להיות אני : לזכר הסופרת הלן ביילי

כשקראתי על הרצח הנורא של הלן ביילי ידעתי מיד שזאת יכולתי להיות אני. הלן ביילי (1964--2016) היתה סופרת אנגליה שכתבה רומנים לגיל הנעורים. היא גם היתה אלמנה.  

ב2011 כשהיתה בת 46 בזמן חופשה באיי באהאמה בעלה מת לפתע. הוא נכנס לים לרחצת בוקר, נתפס בתוך מערבולת וטבע. הם היו נשואים 22 שנים  ביילי סיפרה שבזמן ארוחת הבוקר היתה עדיין רעיה, ובארוחת צהריים כבר היתה אלמנה, .. 

למרות האבל הכבד ביילי עשתה את כל שביכולתה להתאושש ולהמשיך הלאה. היא נעזרה במטפלת מומחית להתמודדות עם האובדן, כתבה בלוג בו סיפרה על המאבק היומיומי שלה, והצטרפה לקבוצת תמיכה מקוונת של אלמנים ואלמנות.

ואז משהו משמח קרה, אחרי שמונה חודשי אלמנות הלן ביילי פגשה דרך הקבוצה ״אלמן מקסים עם שיער שיבה.״ אשתו נפטרה שנה קודם לכן. היא בודאי הרגישה שמצאה נפש תאומה, בתחילה היו רק ידידים, אחר כך החלו לצאת, ולבסוף עברו לגור יחד וקנו בית ישן בכפר. 

לפי דברי המטפלת שלה הלן ביילי היתה אשה שחיפשה להיות בטוחה ומוגנת כפי שחשה עם בעלה. לא היה למטפלת שום סימן שלא כך הרגישה גם עם בן זוגה החדש. נראה היה שלאחר שעולמה חרב עליה הצליחה לבנות אותו מחדש יחד עם האלמן איאן סטיוארט.

וכדי שגם הוא ירגיש בטוח, אם במקרה תמות לפניו, ביילי שינתה את צוואתה והורישה לו את כל הונה. היא גם נתנה לו יפוי כוח מלא.

אנשים אוהבים סוף טוב, ואין דבר יותר יותר מחמם לב מאשר סיפור של אלמנה ואלמן שמוצאים אהבה ואושר. 

אבל באפריל 2016 הלן ביילי נעלמה, ושלושה חודשים אחר כך שרידיה התגלו קבורים בבית הישן. בן זוגה הואשם ברציחתה. 

אני כמעט משוכנעת שרוב אלו שקוראים את סיפור תולדותיה של הלן ביילי ומותה הטרגי שואלים את עצמם איך היא היתה יכולה להיות כה תמימה ועיוורת, האם לא חשדה במאומה?  

אבל לי כאלמנה הסיפור נשמע לגמרי הגיוני: גם אני לא הייתי חשדנית, לא היתה לי שום סיבה. יותר מזה, בשנה הראשונה לאבל כשהייתי צמאה לחום ומגע בטחתי לגמרי באנשים. אני אפילו מזדהה עם הרצון של ביילי להבטיח את עתידו של בן זוגה האלמן, האם לא סבל מספיק? 

למען האמת חוץ מסוף הסיפור הביוגרפיה שלי ושל ביילי כמעט זהות לחלוטין:  בעלי נפטר כשהייתי צעירה יחסית, גם אני נעזרתי במטפלת נפלאה באובדן וכמו ביילי גם אני מצאתי אלמן מקסים עם שיער שיבה באתר הכרויות. 

בן זוגי ואני הרגשנו מוגנים ובטוחים בחיים הקודמים שלנו ולכן לא היינו כלל חשדנים.  כנראה היינו תמימים אך הרווחנו רבות מכך שהיינו מסוגלים לתת אמון אחת בשני.

זה סיפור מצמרר, אך הוא במיוחד מפחיד לאלמנות. ובכל זאת אני מאמינה שעדיף להיות נדיבה ובוטחת כמו הלן ביילי מאשר לאבד את האמון באהבה ובאנושיות. אני כל כך עצובה שהיא טעתה בבחירה שלה

הפוסט הופיע בבלוג שלי בעיתון האינטרנטי טיימס אוף ישראל 

http://blogs.timesofisrael.com/it-could-have-been-me-in-memory-of-helen-bailey/

היום לפני 54 שנה: הוצאתו להורג של אייכמן וגם על טרגדיה אישית

ה31 במאי 1962 יזכר בתולדות עמנו כיום שבו הצורר הנאצי אדולף אייכמן נתלה. הוא הפושע היחיד שנידון למוות בישראל בכל הזמנים.למרות שהמשפט זכה לסקירה תקשורתית רחבה, אני הייתי עדיין ילדה ולא זוכרת דבר. במשך השנים הזדמן לי לצפות בסרטים וצילומים מהמשפט, אך מעולם לא ראיתי את העיתונים מזמן המשפט.

לכן זה היה ממש מפתיע להכנס לקפה ברחביה בירושלים ולראות את כל הקירות מכוסים בעיתונים ישנים. בדיקה מדוקדקת העלתה שהם ממאי 31 וה1 ביוני 1962. כותרת אחת, באנגלית, הכריזה שאייכמן יוצא להורג באותו יום, ומעריב הודיע לקוראים שעפרו של אייכמן כבר פוזר בתחום הבנלאומי בים התיכון.

אך דבר נוסף משך את תשומת ליבי,מודעת אבל שהופיעה בחלק התחתון של הדף הראשון באחד העיתונים. לפתע הבנתי שאני מכירה את השם. זאת היתה מודעת האבל על מות אמו של בן כתה שלי בבית הספר היסודי בחיפה אשר מתה לאחר הלידה, אני זוכרת אותו היטב, כל הבנות אהבו אותו. הוא היה נעים הליכות ויפה תואר. כיון שהצעירה שנפטרה היתה גם בתו של מדינאי ידוע, שר המשטרה המכהן בכור שלום שטרית ( 1895--1967) המודעות הופיעו בעמוד הראשי של שני העיתונים.

זה היה מפחיד, לא ציפיתי למצוא דבר כה אישי ואמיתי על קירותיו של בית קפה וראיתי בזה משהו סימלי, כאילו העבר מנסה לומר לי משהו חשוב שעלי לפענח. יש לי הרגשה שזה קשור בזכרון קולקטיבי ואישי.

באותו הזמן הארץ כולה רחשה סביב משפט אייכמן והדחיות והערעורים והמוות המתקרב. זה היה נסיון להתחיל להתמודד עם השואה ולמצוא דרך להשיג סוג של צדק. באותו זמן, ללא אזהרה, התרחשה טרגדיה פרטית ששנתה לעד את עולמם של בן כיתתי ומשפחתו.

באופן מוזר וקצת חולני זה היה מעניין לבהות בעיתונים הישנים ולקרוא את הפרטים של מה שקרה אחרי המשפט. מעריב אפילו פירסם את סיפורו האישי של מי שהיה עד לתלייתו של אייכמן ברמלה. אבל מבחינה רגשית, אפילו כל אותם פרטים השאירו אותי שוות נפש ומרוחקת.

מצד שני לראות לראשונה בדפוס את שם אמו של חברי לכיתה גרם לי לבכות. הבנתי שכשפגשתי אותו בפעם הראשונה זה היה זמן מאד קצר לאחר מות אימו. חשבתי על הילדים שהתייתמו, על האב שהפך לאלמן ועל ההורים שאיבדו את בתם בגיל כה צעיר.

אפילו לאחר 54 שנים עדיין יותר קל לי להתאבל ולבכות על טרגדיה אישית מאשר לנסות להתמודד עם האסון הבלתי מובן שקרה לנו בשואה.

http://blogs.timesofisrael.com/54-years-ago-today-eichmanns-execution-and-a-personal-tragedy/

הבגד הקרוע, והראש המגולח: גילויים פומביים של אבל

בשנה הראשונה לאלמנות שחרתי את חברתן של נשים במצב דומה לשלי. כיון שהייתי מוצפת ומבולבלת קיויתי שאם אתחבר לאלמנות מנוסות אוכל ללמוד מהן דרכי התמודדות. בסתר ליבי  חשבתי שזאת דרך  טובה לדלג על כמה משלבי האבל ולהאיץ את תהליך ההחלמה.

כך הגעתי לאשה שבעלה נפטר כחצי שנה לפני בעלי. הכרנו באופן שטחי בארועים , בני הזוג שלנו היו עמיתים כשנפגשנו שוב לאחר האסון מצאנו שפה משותפת, וכיון ששתינו היינו בודדות התחברנו במהירות. היתה לנו אחוה מנחמת, ומרגיעה, לפחות כך חשבתי: צעדנו בים, הלכנו יחד לקונצרטים ואפילו נסענו פעם לטיול מחוץ לעיר.

לפתע בלי שום אזהרה היא ניתקה את היחסים איתי. היא טענה שיש לה התחייבויות רבות,  ושהיא עסוקה מכדי להפגש. שאלתי את עצמי האם אמרתי או עשיתי משהו שעלול היה לפגוע בה, לא מצאתי אך כתבתי לה מכתב והתנצלתי אם פגעתי בה מבלי משים. היא ענתה שזאת לא אשמתי אבל לא הציעה שנפגש שוב. 

לא מזמן שמעתי ברדיו תכנית ובה דיברו על כך שיש משהו ערום בגילויי אבל פומבי.

בזמן המקרא המילים  ״עירום״ ״ואבל״ היו קשורות זו בזו מבחינה מילולית ופיזית כיון שהיה נהוג לקרוע את בגד האבל  בפומבי לעיני קהל. זה היה מנהג המקום וגם ביטוי עוצמתי לכאב וצער.

״ויקום איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו״

( איוב א 20)

קריעת המעיל וגילוח הראש הם גילויים פומביים של צער. המנהג היה לקרוע את הבגד ברגע שנודע דבר האסון. האדם האבל  קרע את הבגד עד שחשף את הלב.

מבחינה סימלית מילים אלו מציירות תמונה של עצב עמוק  ואני חושפת את ליבי. הערום משמעותו גם שכל ההגנות הוסרו ואני נותרת חסרת הגנה, פגיעה ונתונה לסכנה. 

כנראה עצבים חשופים אלו  גורמים לזולת אי נוחות ומבוכה. מכיון שכיום שמנהגי אבלות פומביים כבר לא באופנה, כנראה עדיף להתאבל בשקט ובצנעה.

מאז אותו סיפור כבר עברו יותר משמונה שנים והייתי ברת  מזל ומצאתי חברות אחרות שיכולתי לשתף אותן ברגשותי. מדי פעם אני נזכרת בידידה ההיא ובזמן הקשה ההוא.

אני לא מאשימה אותה, אחרי הכל גם היא איבדה את בעלה זמן קצר קודם. אבל אני עדיין לא מבינה מה קרה בדיוק. כששמעתי ברדיו על  כך שיש משהו ערום באבל ה פומבי, הבנתי שזה חלק מהתשובה. העובדה שהצער שלי היה כמו עצב חשוף, הרגיש כנראה מוכר ומאיים על אותה אלמנה ולכן הרגישה אותה צורך לנתק את יש משהו ערום באבל פומבי: 

בשנה הראשונה לאלמנות שחרתי את חברתן של נשים במצב דומה לשלי. כיון שהייתי מוצפת ומבולבלת קיויתי שאם אתחבר לאלמנות מנוסות אוכל ללמוד מהן דרכי התמודדות. בסתר ליבי  חשבתי שזאת דרך  לדלג על כמה משלבי האבל ולהאיץ את תהליך ההחלמה.

כך הגעתי לאשה שבעלה נפטר כחצי שנה לפני בעלי.  הכרנו באופן שטחי בארועים חברתיים כיון שבני  הזוג שלנו היו עמיתים. וכשנפגשנו שוב לאחר האסון מצאנו שפה משותפת,  וכיון ששתינו היינו בודדות התחברנו במהירות. היתה לנו אחוה מנחמת, ומרגיעה, לפחות כך חשבתי : עשינו צעדות בים, הלכנו יחד לקונצרטים ואפילו נסענו פעם לטיול מחוץ לעיר.

לפתע בלי שום אזהרה היא ניתקה את היחסים איתי. היא טענה שיש לה התחייבויות רבות,  ושהיא עסוקה מכדי להפגש. שאלתי את עצמי האם אמרתי או עשיתי משהו שעלול היה לפגוע בה, לא מצאתי אך כתבתי לה מכתב והתנצלתי אם פגעתי בה מבלי משים. היא ענתה שזאת לא אשמתי אבל לא הציעה שנפגש שוב. 

לא מזמן שמעתי ברדיו תכנית ובה דיברו על כך שיש משהו ערום באבל פומבי.

בזמן המקרא המילים עירום ואבל היו קשורות מבחינה מילולית ופיזית: כי היה נוהג לקרוע את הבגד בפומבי לעיני קהל. זה היה מנהג המקום וגם ביטוי עוצמתי לכאב וצער.

״ויקום איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו״

( איוב א 20)

קריעת המעיל וגילוח הראש הם גילויים פומביים של צער. נהוג היה לקרוע את הבגד ברגע שנודע דבר האסון. האדם האבל  קרע את הבגד עד שחשף את הלב.

מבחינה סימלית מילים אלו מציירות תמונה של עצב עמוק  ואני חושפת את ליבי. הערום משמעותו גם שכל ההגנות הוסרו ואני נותרת חסרת הגנה, פגיעה ונתונה לסכנה. 

מאז אותו סיפור כבר עברו יותר משמונה שנים והייתי ברת  מזל שמצאתי חברות אחרות שיכולתי לחלוק איתן את רגשותי. מדי פעם אני נזכרת בידידה ההיא ובזמן הקשה ההוא.

אני לא מאשימה אותה, אחרי הכל גם היא איבדה את בעלה זמן קצר לפני. אני עדיין לא מבינה מה בדיוק קרה, אבל כששמעתי ברדיו  את המשפט: יש משהו ערום באבל פומבי, הבנתי שזה כנראה חלק מהתשובה. העובדה שהצער שלי היה חשוף וגלוי לחלוטין, היה  מוכר ומאיים ולכן הרגישה אותה ידידה צורך לנתק את היחסים. 

 מנהגי אבלות פומבית כבר לא באופנה היום  ועצבים חשופים גורמים לזולת  אי נוחות ומבוכה. אין מנוס אלא להסיק שכנראה עדיף  להתאבל בשקט בפינה לבל תיטרד מנוחת השכנים. 

״האדם מתכנן והאל צוחק״: שיפוץ כתרופה לאבל

לאחר ששתי בנותינו בגרו ועזבו את הבית בעלי ואני החלטנו להפוך למצמצמי דיור ולעבור מהבית המרווח  בפרוורים לבית קטן בעיר.
מצאנו את מה שחיפשנו בשכונה ירוקה קצת מחוץ לתל אביב. זה היה בית ישן, בן 60,  שהצריך המון עבודה. היינו מאושרים כי ידענו שזה יהיה המקום בו נזדקן יחדיו באושר.
בפברואר חתמנו על החוזה
אבל כמו הפתגם היידיש הידוע ״א מענטש טראכט און גוט לאכט״: האדם מתכנן והאל צוחק, שבוע לאחר חתימת החוזה, צבי בעלי אובחן עם סרטן ראות בשלב 4.
 בכל זאת המשכנו בתהליך ויחד התעמקנו בתכניות לשיפוץ הבית החדש. צבי אמר שהתכנון הוא נקודת אור בתקופה חשוכה. בתחילה תכננו שני חדרי עבודה, ואני זוכרת איך ליבי נשבר כשהוא אמר שלא נראה לו שאזדקק לשניי.
ביולי, ביום האחרון לחייו, צבי חתם על המסמכים למכירת הבית בפרוורים, ואת החזקה על הבית החדש קיבלתי ביום שקמתי מהשבעה. יומיים אחר כך כבר התחלתי בשיפוץ. הייתי אסירת תודה על הפרויקט. הייתי חייבת להתרכז, לעשות בחירות, ולקבל החלטות. למזלי  האדריכל והקבלן, אשר היו ערים למצבי, היו נדיבים וטובי לב. הם דאגו, וטיפלו בי ועבדנו יחד בהרמוניה.
 לשיפוץ אין מוניטין כתרופה לאבל, אבל בשבילי הוא בא משמים. עם כל קיר שהרסנו ובנינו אחר במקומו, הרגשתי שחיי שנהרסו מקבלים צורה חדשה ואחרת. זה בהחלט נתן תקוה חדשה לעתיד.
בתום שלושה חודשים עברתי לביתי החדש. ביום ןהמעבר החלטתי שאשאר לישון שם בלילה למרות כל הארגזים והבלגן. אני זוכרת שלמחרת בבוקר התעוררתי ואמרתי לעצמי: זה היום הראשון של חייך החדשים.
הדרך היתה עדיין ארוכה אבל אין לי ספק שכאן החלה ההתאוששות.

שנת האבל הראשונה: טיפים להתמודדות המיועדים לאלמנות ואלמנים טריים

כיון שלאחרונה הצטרפו אלינו חברים חדשים, אני מעלה שוב את הפוסט שכתבתי על  טיפים להתמודדות המיועדים לאלמנות ואלמנים טריים בשנת האבל הראשונה:

כשהתאלמנתי בגיל 52, שחרתי את קרבתן של נשים בנסיבות דומות לשלי. כיון שהייתי מבולבלת ומוצפת, קיוויתי שאם אשהה במחיצת אלמנות מנוסות וותיקות, אלמד איך להתמודד עם המצב החדש.
אני בטוחה שחוכמת נשים היתה משמעותית ביותר בהחלמה שלי, ומקווה שרשימה זאת, של טיפים, הערות וגם הארות, המשלבת מה שששמעתי מהן וגם על נסיוני האישי, תעזור גם לכם, אלמנות ואלמנים טריים, לצלוח את השנה הקשה הזאת.
כמה מילים על קשרים חברתיים:
מותר ורצוי לסרב להזמנות לארועים חברותיים, אבל אם את מחליטה להענות, כדאי להגיע למקום באופן עצמאי, כך שתוכלי לעזוב רגע לפני שנעשה לך קשה מידי.
אני נהגתי במכוניתי לכל פעילות חברתית במשך כמה שנים, גם כשחברים הציעו להקל עלי ולקחת אותי לארוע.
כדאי לצמצם את המחויבויות החברתיות, ולשמור קשר רק עם אותם חברים שמגלים הבנה ואמפתיה, לא עם אלו השואלים ״למה את לא מתקשרת אף פעם?״
לדעתי זה זמן נכון לשפוט חברים, ולהחליט אם את מעונינת להמשיך את היחסים איתם לפי מדד הההתנהלות שלהם באותו זמן קשה. אני בחרתי לנתק יחסים עם כמה חברים ובני משפחה שנעלמו בזמן מחלתו של בעלי.
כפי שכבר הזכרתי, למפגש עם אלמנות ואלמנים אחרים היתה משמעות עצומה במקרה שלי. פגישות אלו עזרו לי להכיר את עצמי יותר טוב, להתרגל לזהות החדשה, ולהפוך לחלק מקבוצת השתייכות אחרת.
התמודדות עם אתגרים יומיומיים:
כתיבת סוג של יומן היא דרך מועילה להביע רגשות שאנחנו לא מעוניינים לשתף עם הקרובים לנו. אני כתבתי יומן בערך כשנה לאחר מות בעלי, יום אחד הפסקתי, החבאתי אותו בתחתית המגרה ולא הסתכלתי אחורה.
פעילות גופנית חיונית להתאוששות, עדיף לעשות חלק ממנה בטבע. אני התחלתי לגלוש על גלגליות בפארק הלאומי שליד הבית שלי, ופעילות זאת הפכה למן מדיטציה ולאהבה גדולה.
אני מאד ממליצה גם על סוג טיפול שמשלב מגע כמו מסאז׳, שיאצו, או רפלקסולוגיה. אחד הקושיים הגדולים של שנת האבל הוא החוסר בחום, ובמגע. אני בחרתי ברפלקסולוגיה כיון שטיפול זה נראה לי קצת פחות מעיק בזמן הקשה הזה.
ואם הזכרנו מגע וחום, אימוץ חיית מחמד כמו כלב או חתול יכול להיות מאד תרפויטי, והבחירה בכלב משמעותה גם טיול יומיומי עם הכלב בחוץ שיכול  לפתור את בעיית פעילות הגופנית בטבע.
הערות והארות כלליות:
בשנה הראשונה, וגם זמן ארוך לאחר מכן, חברים העירו לי שאני קופצנית ולא מסוגלת להתמקד או להתרכז במאומה. זה היה נכון, זמן רב גם לא יכולתי לקרוא. יותר מאוחר הבנתי שסימפטומים אלו, שהיו מאד דומים לליקויי קשב וריכוז, היו קשורים בטראומה. לשמחתי מצב זה השתפר.
אחת מהטרדות המעצבנות שקשורות באבל הם כל אותם סידורים בלתי נגמרים. כדי להתגבר על כאב הראש הזה, אני מציעה את שיטת הפרס: לפצל את העבודה למטלות קטנות ולאחר השלמתן לנוח ולתת לעצמך פרס -- לעשות או לאכול משהו משמח.
השנה הראשונה קשה מנשוא במיוחד כשכל יום שעובר ובו אנחנו מתרחקים מהטרגדיה, הוא גם תזכורת לכאב ולתקווה של השנה שחלפה.
ובכל זאת בשבילי, למרות הכאב, זאת היתה גם שנה של גלוי עצמי וצמיחה. לאחר 32 שנות נישואין, נאלצתי ללמוד להכיר את עצמי ואת כוחותי, וגם לעשות דברים לבד ולפי דרכי. במקרה שלי שיפצתי בית חדש,עברתי אליו וגם רהטתי אותו-- לבד. הסיפוק והשמחה שקבלתי מהצלחת הפרויקט היו לגמרי בלתי צפויים.
אבני דרך, כמו יום השנה, הם במיוחד משמעותיים. הם גם הזדמנות למדוד התקדמות אישית, ולהחליט לגבי העתיד. לקראת יום השנה, נפטרתי מכמה הרגלים גרועים שאותם הרשיתי לעצמי בתקופה הראשונה.

ולסיום, חברה קרובה שהכירה אותי ואת בעלי במשך שנים אמרה לי באומץ: ״את לא בקשת את זה, אבל עכשיו כשזה קרה תתייחסי לאלמנות כהרפתקאה ותהני מחייך החדשים.״
ברור שאותה חברה לא היתה אלמנה, ובתחילה לא יכולתי אפילו לשמוע מילים אלו, אבל בדיעבד אני יודעת שזאת היתה העצה הטובה ביותר שקבלתי.
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל
    http://blogs.timesofisrael.com/that-first-year-coping-tips-for-new-widows-and-widowers/