על התנהגויות משונות ולא צפויות לאחר אובדן

בספר ״הזר״ של אלבר קאמי המספר מדווח שלאחר מות אמו הלך לסרט, כל שאר הארועים שמתרחשים לאחר מכן, כמו הריגת הערבי ״בגלל השמש״, הם לכאורה לא קשורים.
הפרופסור שלנו לספרות אקזיסטנציאליסטית אפילו כינה אותם  actes gratuits
 פעולות סתמיות ללא סיבה. אבל הסיבה קיימת, רק לא תמיד נראית לעין.

עברו שנים, וגם חווית אובדן, עד שהבנתי למה קאמי מתכוון, ועד כמה הפעולות לא סתמיות אלא קשורות ישירות לאובדן ולאבל.
א/נשים סבורים שלאחר מות אדם יקר אנו מרגישים יגון כבד וגעגועים. כמובן שזה נכון, אבל לאבל התבטאויות רבות נוספות ולא צפויות. את רוב התופעות אנחנו אפילו כלל לא מקשרים לאובדן ולאבל ובודאי שהסביבה לא מקשרת.
האבלים יכולים להיות עצבנים, קופצנים, חסרי סבלנות או להיפך אדישים. מלאי פעילות או פסיבים ולטרגים. אימפולסיבים או לא מגיבים כלל. שכחנים (האבל מתבטא לעיתים קרובות באובדן זמני של זכרון), רגישים, ונעלבים מכל דבר או להיפך אטומים.
אצלי למשל האבל התבטא בחוסר ריכוז, קופצנות ופעלתנות יתר.

אז לאבלים אני אומרת: כדאי שתתיחסו לעצמכם בעדינות ובסבלנות, הזמן המשונה הזה יעבור, ואתם תחזרו לעצמכם. ולחברים ולסביבה אני מציעה לנסות לזהות את התופעה, להתייחס בקבלה וסלחנות לחבריכם האבלים ולחכות בסבלנות עד שיתאוששו, זה יקרה.