על התנהגויות משונות ולא צפויות לאחר אובדן

בספר ״הזר״ של אלבר קאמי המספר מדווח שלאחר מות אמו הלך לסרט, כל שאר הארועים שמתרחשים לאחר מכן, כמו הריגת הערבי ״בגלל השמש״, הם לכאורה לא קשורים.
הפרופסור שלנו לספרות אקזיסטנציאליסטית אפילו כינה אותם  actes gratuits
 פעולות סתמיות ללא סיבה. אבל הסיבה קיימת, רק לא תמיד נראית לעין.

עברו שנים, וגם חווית אובדן, עד שהבנתי למה קאמי מתכוון, ועד כמה הפעולות לא סתמיות אלא קשורות ישירות לאובדן ולאבל.
א/נשים סבורים שלאחר מות אדם יקר אנו מרגישים יגון כבד וגעגועים. כמובן שזה נכון, אבל לאבל התבטאויות רבות נוספות ולא צפויות. את רוב התופעות אנחנו אפילו כלל לא מקשרים לאובדן ולאבל ובודאי שהסביבה לא מקשרת.
האבלים יכולים להיות עצבנים, קופצנים, חסרי סבלנות או להיפך אדישים. מלאי פעילות או פסיבים ולטרגים. אימפולסיבים או לא מגיבים כלל. שכחנים (האבל מתבטא לעיתים קרובות באובדן זמני של זכרון), רגישים, ונעלבים מכל דבר או להיפך אטומים.
אצלי למשל האבל התבטא בחוסר ריכוז, קופצנות ופעלתנות יתר.

אז לאבלים אני אומרת: כדאי שתתיחסו לעצמכם בעדינות ובסבלנות, הזמן המשונה הזה יעבור, ואתם תחזרו לעצמכם. ולחברים ולסביבה אני מציעה לנסות לזהות את התופעה, להתייחס בקבלה וסלחנות לחבריכם האבלים ולחכות בסבלנות עד שיתאוששו, זה יקרה.

תחושה של אובדן: פסח והאלמנה

פסח הוא אחד החגים הקשים ביותר לאלמנות ואלמנים. בזמן שהעולם כולו חוגג אביב זמן של תקווה והתחלות חדשות העדר הבן הזוג האהוב מורגשת במיוחד. השנה שוב אחגוג את החג עם אנשים אהובים, אך הם אינם משפחתי ״האמיתית״ . בעלי נפטר לפני 9 שנים ובנותי מתגורר בארהב. מצבי אינו יוצא דופן בשביל אלו שחוו אובדן החגים כבר אף פעם לא יהיו מה שהיו. הנה רשימה שכתבתי לפני כמה פסחים על הסדר והאלמנה

בשנים האחרונות לקראת הפסח הצפייה לחג מהולה אצלי בתחושות של צער. אני כבר עצובה מראש כש חושבת על אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי. הרשימה מתארכת כל שנה: היא כוללת את הוריי ואת בעלי שאינם .בחיים, את בנותי שגרות בחו״ל ואת אחי שחוגג את החג עם משפחתו רבים מתלוננים על כך שהם נאלצים לבלות את החגים עם משפחתם. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו וכימתו את קיומו של סטרס החגים. בישראל, שהיא חברה בה המשפחה במרכז, מקובל שאנשים ללא זוגיות בורחים מהארץ .בתקופה זאת כשכולם נמצאים עם משפחתם כיון שגרנו שנים כה רבות בארה״ב, חשוב לי להיות בארץ בחג, אך להתארח אצל משפחה ברת מזל, ללא רשימת .נעדרים משולחן החג זה לא פיתרון שבא בחשבון את החג הראשון, חודשים ספורים לאחר מות בעלי, ביליתי בבית לבדי. באופן מפתיע הרגשתי נינוחות ונועם, והיה .לי פנאי נפשי להרהר בתולדות משפחתי דרך החגים שלנו. לא צילמנו הרבה, אבל הזכרונות נשארו מאד בהירים אך קיימת עדות אחת לפחות לפסח משפחתי. בשנת 1990 כשכל המשפחה נפגשה יחד, בימים הראשונים של מצלמת הוידאו, אחי שכר מצלמה למשך החג וצילם את הסדר. תמיד זכרתי את החגים שלנו כמלאי אהבה, צחוקים ושמחה. אך כשבחנתי את הסרט בקפידה חשתי גם ברגעים של מתח: חוסר הסבלנות של בעלי כלפי אבי, התיסכול של אחד הילדים הקטנים שלא הצליח לקבל תשומת לב מהמבוגרים וכו. אלו הם בודאי החומרים שסטרס .החגים עשוי מהם, והם גם מהווים את תמצית החג המשפחתי האמיתי, בניגוד לזכרון הנוסטלגי של חג אידילי ב1990 היינו עדיין משפחה ברת מזל, אף אחד לא נעדר משולחננו, או לפחות כך חשבתי. אך היום אני מודעת לכך שתחושת האובדן שאני חווה כעת היתה נוכחת בחיי הורי כבר אז. הסדר האחרון של אבי עם משפחתו בברלין בשנת 1934 היה כשהיה בן 21. מיד אחר כך הוא היגר לפלסטינה ומעולם לא ראה את משפחתו יותר. .ואמי ב1990 כבר התייתמה מהוריה ואיבדה שניים מאחיה במשך הסדר אנחנו מצווים לזכור את העבר ולספר על תולדות עמנו. יציאת מצרים הושיעה את בני ישראל, אך היו .גם אבדות רבות ומשה עצמו נפטר ולא הגיע לארץ המובטחת אובדן הוא בעל חשיבות רבה במסורת היהודית, ולכן הוא תמיד נמצא בחגים שלנו, אפילו לאליהו הנביא, הנעדר הנצחי, תמיד שומרים מקום של כבוד

http://blogs.timesofisrael.com/a-feeling-of-loss-pesach-and-the-widow/

ראש השנה והאדם הבודד

כמה מחשבות על ראש השנה, שיתופי פייסבוק, וצורות ולעבור את החג בשלום

פסח וראש השנה הם החגים הקשים ביותר לאלו שסבלו אובדן או שאין להם משפחה. אם מדרגים את שניהם אני מרגישה שראש השנה קצת יותר גרוע. בעוד שפסח חל באביב, לפחות בחלק הזה של העולם, זמן של תקוה והתחלות חדשות, מצב הרוח של בחינה עצמית והתבוננות המאפיין את תקופת החגים מתעצם בגלל המלנכוליה של הסתיו. העובדה שראש השנה נחגג יומיים והוא רק ההתחלה בחודש מלא חגים היא סיבה נוספת מדוע הוא כל כך מכביד.

היו לי גם זמנים אחרים. לאמיתו של דבר ראש השנה היה החג האהוב עלי, אבל כשבעלי נפטר התחלתי להרגיש על בשרי את הבעייתיות של החגים.

בשנים האחרונות פייסבוק מספק מועקות חדשות ולא צפויות סביב החגים. ישנם חברים המשויצים בכשרונות הארוח שלהם ומעלים תמונות של השולחן המקושט. אחרים מפגינים את מזלם הטוב תוך כדי החג, עם תמונות של משפחתם המאושרת סביב השולחן.

לא הייתי רוצה להיות מוזמנת לאחת ממשפחות הפייסבוק, כמי שחוותה אובדן קשה לי אפילו לראות תמונות כאלו המזכירות לי את מה שכבר לא קיים. כנראה עדיף לא להסתכל על פייסבוק בתקופת החגים.

ישראל היא חברה מאד משפחתית וכדי להמלט מסטרס החגים יש כבר מסורת של אנשים בודדים לא להיות בארץ בתקופה זאת.

אבל לאלו שכן נשארים כאן ושאינם מעונינים להתארח אצל קרובים וחברים יש ברירות אחרות. הדרך שלי להתמודד עם החגים היתה לחדש מסורת משפחתית שלנו מהזמן בו גרנו בארה״ב.

כיון שרצינו שהבנות שלנו יכירו את החגים היהודים, ויזכרו אותם החלטנו לערוך ארוע חגיגי ומשמעותי. בעלי ואני תמיד הזמנו אלינו אנשים צעירים בראש השנה ובפסח. לרוב הם היו סטודנטים מהאוניברסיטה ששמחו לבוא ולחגוג במשפחה ולאכול ארוחת חג. פעמים רבות הם גם הביאו איתם חברים נוספים.

זה קרה גם אתמול. רוב האורחים שלנו היו סטודנטים שהגיעו עם חברים. סביב השולחן היו צעירים מארה״ב, שלומדים בתכניות בינלאומיות באוניברסיטה, עולים מרוסיה וגם כמה ישראלים. מהשאלות של הזרים אודות מנהגי החג והחברה הישראלית היה ברור שלא הזדמן להם להתארח בבתים בישראל.

ללא חברים או קרובים זה היה חג אחר, אבל היה נעים וקליל בדיוק כמו החגים שלנו בארה״ב. שכחתי כמה רעבים הסטודנטים ושמחתי שהכנתי מספיק אוכל.

שנה טובה

http://blogs.timesofisrael.com/rosh-hashanah-and-the-single-person/

אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי

בשנים האחרונות לקראת הפסח הצפייה לחג מהולה אצלי בתחושות של צער. אני כבר עצובה מראש כשאני חושבת על אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי. הרשימה מתארכת כל שנה: היא כוללת את הוריי ואת בעלי שאינם בחיים, את בנותי שגרות בחו״ל ואת אחי שחוגג את החג עם משפחתו.

רבים מתלוננים על כך שהם נאלצים לבלות את החגים עם משפחתם. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו וכימתו את קיומו של סטרס החגים. בישראל, שהיא חברה בה המשפחה במרכז, מקובל שאנשים ללא זוגיות בורחים מהארץ בתקופה זאת כשכולם נמצאים עם משפחתם.

כיון שגרנו שנים כה רבות בארה״ב, חשוב לי להיות בארץ בחג, אך להתארח אצל משפחה ברת מזל, ללא רשימת נעדרים משולחן החג זה לא פיתרון שבא בחשבון.

את החג הראשון, חודשים ספורים לאחר מות בעלי, ביליתי בבית לבדי. באופן מפתיע הרגשתי נינוחות ונועם, והיה לי פנאי נפשי להרהר בתולדות משפחתי דרך החגים שלנו. לא צילמנו הרבה, אבל הזכרונות נשארו מאד בהירים.

אך קיימת עדות אחת לפחות לפסח משפחתי. בשנת 1990 כשכל המשפחה נפגשה יחד, בימים הראשונים של מצלמת הוידאו, אחי שכר מצלמה למשך החג וצילם את הסדר. תמיד זכרתי את החגים שלנו כמלאי אהבה, צחוקים ושמחה. אך כשבחנתי את הסרט בקפידה חשתי גם ברגעים של מתח: חוסר הסבלנות של בעלי כלפי אבי, התיסכול של אחד הילדים הקטנים שלא הצליח לקבל תשומת לב מהמבוגרים וכו. אלו הם בודאי החומרים שסטרס החגים עשוי מהם, והם גם מהווים את תמצית החג המשפחתי האמיתי, בניגוד לזכרון הנוסטלגי של חג אידילי.

ב1990 היינו עדיין משפחה ברת מזל, אף אחד לא נעדר משולחננו, או לפחות כך חשבתי. אך היום אני מודעת לכך שתחושת האובדן שאני חווה כעת היתה נוכחת בחיי הורי כבר אז. הסדר האחרון של אבי עם משפחתו בברלין בשנת 1934 היה כשהיה בן 21. מיד אחר כך הוא היגר לפלסטינה ומעולם לא ראה את משפחתו יותר. ואמי ב1990 כבר התייתמה מהוריה ואיבדה שניים מאחיה.

במשך הסדר אנחנו מצווים לזכור את העבר ולספר על תולדות עמנו. יציאת מצרים הושיעה את בני ישראל, אך היו גם אבדות רבות ומשה עצמו נפטר ולא הגיע לארץ המובטחת.

אובדן הוא בעל חשיבות רבה במסורת היהודית, ולכן הוא תמיד נמצא בחגים שלנו, אפילו לאליהו הנביא, הנעדר הנצחי, תמיד שומרים מקום של כבוד.

http://blogs.timesofisrael.com/those-who-are-absent-from-the-seder-table/