ראש השנה והאדם הבודד

כמה מחשבות על ראש השנה, שיתופי פייסבוק, וצורות ולעבור את החג בשלום

פסח וראש השנה הם החגים הקשים ביותר לאלו שסבלו אובדן או שאין להם משפחה. אם מדרגים את שניהם אני מרגישה שראש השנה קצת יותר גרוע. בעוד שפסח חל באביב, לפחות בחלק הזה של העולם, זמן של תקוה והתחלות חדשות, מצב הרוח של בחינה עצמית והתבוננות המאפיין את תקופת החגים מתעצם בגלל המלנכוליה של הסתיו. העובדה שראש השנה נחגג יומיים והוא רק ההתחלה בחודש מלא חגים היא סיבה נוספת מדוע הוא כל כך מכביד.

היו לי גם זמנים אחרים. לאמיתו של דבר ראש השנה היה החג האהוב עלי, אבל כשבעלי נפטר התחלתי להרגיש על בשרי את הבעייתיות של החגים.

בשנים האחרונות פייסבוק מספק מועקות חדשות ולא צפויות סביב החגים. ישנם חברים המשויצים בכשרונות הארוח שלהם ומעלים תמונות של השולחן המקושט. אחרים מפגינים את מזלם הטוב תוך כדי החג, עם תמונות של משפחתם המאושרת סביב השולחן.

לא הייתי רוצה להיות מוזמנת לאחת ממשפחות הפייסבוק, כמי שחוותה אובדן קשה לי אפילו לראות תמונות כאלו המזכירות לי את מה שכבר לא קיים. כנראה עדיף לא להסתכל על פייסבוק בתקופת החגים.

ישראל היא חברה מאד משפחתית וכדי להמלט מסטרס החגים יש כבר מסורת של אנשים בודדים לא להיות בארץ בתקופה זאת.

אבל לאלו שכן נשארים כאן ושאינם מעונינים להתארח אצל קרובים וחברים יש ברירות אחרות. הדרך שלי להתמודד עם החגים היתה לחדש מסורת משפחתית שלנו מהזמן בו גרנו בארה״ב.

כיון שרצינו שהבנות שלנו יכירו את החגים היהודים, ויזכרו אותם החלטנו לערוך ארוע חגיגי ומשמעותי. בעלי ואני תמיד הזמנו אלינו אנשים צעירים בראש השנה ובפסח. לרוב הם היו סטודנטים מהאוניברסיטה ששמחו לבוא ולחגוג במשפחה ולאכול ארוחת חג. פעמים רבות הם גם הביאו איתם חברים נוספים.

זה קרה גם אתמול. רוב האורחים שלנו היו סטודנטים שהגיעו עם חברים. סביב השולחן היו צעירים מארה״ב, שלומדים בתכניות בינלאומיות באוניברסיטה, עולים מרוסיה וגם כמה ישראלים. מהשאלות של הזרים אודות מנהגי החג והחברה הישראלית היה ברור שלא הזדמן להם להתארח בבתים בישראל.

ללא חברים או קרובים זה היה חג אחר, אבל היה נעים וקליל בדיוק כמו החגים שלנו בארה״ב. שכחתי כמה רעבים הסטודנטים ושמחתי שהכנתי מספיק אוכל.

שנה טובה

http://blogs.timesofisrael.com/rosh-hashanah-and-the-single-person/

חבר בעת צרה: סרטן והחברים שנעלמו

פיסקה קצרה במאמר מאת סוזן גובר שקראתי בניו יורק טיימס (מאוגוסט 6, 2015) עוררה אותי למחשבה על ציפיות מחברים.

״אני נעזרת בקבוצת חברים נפלאים ולהם אני אסירת תודה. יש כמה מהם שנמצאים איתי ושעוזרים לי בשעת הצורך. אבל נדהמתי מאותם אלו שפשוט נעלמו. אולי הצרכים שלי מעיקים מידי, ואולי נידמה שאין להם סוף. אולי אותם אנשים מרגישים קושי, אולי הם פוחדים, או פשוט טרודים בעניינם. כשהצרות יחמירו, האם העזרה תיקטן?״

החויה של גובר עם חבריה דומה לשלי. כשבעלי חלה חברים רבים טלפנו לשאול לשלומינו והציעו עזרה. הם הגיעו לבקר וחשבו על דרכים יצירתיות להקל עלינו. למשל, כמה עמיתים של בעלי מהאוניברסיטה הגיעו  אלינו ולקחו אותו לשבת בים. הוא נהנה מתשומת הלב.  כאדם מופנם הוא לא היה רגיל להיות במרכז,  ופעמים אחדות בזמן המחלה אמר כי הוא מוקיר תודה  לסרטן שאיפשר לו להרגיש  נאהב על ידי חבריו.

אבל גם אנחנו נדהמנו מאותם חברים שפשוט נעלמו. סוזן גובר לא בטוחה מהי הסיבה,  אבל היא מנסה להסביר את התנהגותם של אותם חברים בכך שהיא מתמקדת בצרכים שלה ובבעיות שלהם. גם אני ניסיתי לא להיות שיפוטית  ולהבין את הקשיים שלהם, אך בכל זאת, בזמן המחלה וזמן רב לאחר מות בעלי, כעסתי על הבגידה שלהם והרגשתי פגועה. 

במשפט האחרון סוזן גובר מביעה את חששה שחבריה יעלמו לגמרי כאשר ממש תזדקק להם. מבחינה זאת היה לנו ״מזל״  מחלתו של בעלי היתה קצרה וכל מה שרצה מחבריו היה חום אנושי. אך היום כשסרטן הופך למחלה כרונית הצרכים של החולה גדלים ואיתם גם הלחץ על האנשים הקרובים.

חברתה הטובה של אמי שחגגה לא מכבר את יום הולדתה ה99 סיפרה לי שלאחר שעברה ניתוח כואב ומסובך נדרה נדר לא להתלונן כיון שידעה מנסיון אישי שאנשים מתרחקים מהמתלוננים.  מאותה סיבה היא גם לא בכתה בפומבי לאחר מות בעלה.

כללי ההתנהגות שהיא כפתה על עצמה משמעותיים,  ואכן חולים ומתאבלים חייבים לעיתים קרובות לעשות מאמץ מיוחד כדי להקל על הטיפול בהם. אבל מה בקשר לכללי ההתנהגות של אותם חברים שנעלמו? מדוע הם לא עושים מאמץ להתבגר?

יש משהו משמעותי יותר מכללי התנהגות. למרות שהתנך לא מורה לנו ספציפית לעשות ביקור חולים וניחום אבלים, הנושא נדון בתלמוד והפך למצווה. יתכן שבתקופת התנ״ך חברי הקהילה לא ביקרו את החולים מפחד הידבקות. האינסטינקט הבסיסי של הישרדות הוא אנושי, אך בעוד שיש כאלו שמשותקים מהפחד, רובנו מתגברים עליו בעזרת הגיון וחמלה.

סוזן גובר מוקירה את חבריה הטובים שעוזרים לה אך בכל זאת בחרה לקרוא למאמר שלה ״לחיות עם סרטן: בודדה כרוח רפאים,״ זאת גם ההזדמנות  להזכיר לאלו שנעלמו כיון שקשה להם מידי להיות נוכחים,  שהחיים קשים בהרבה לחולי הסרטן.

http://blogs.timesofisrael.com/a-friend-in-need-cancer-and-the-vanishing-friends/