Saturday, January 21, 2017

מדוע הפגנתי היום בסולידריות עם אחיותי בארצות הברית?


בהרצאה ששמעתי לאחרונה ״מי ניפץ את הפמיניזם? האחריות של זכויות היתר,״ החוקרת הפמיניסטית אמה ריס מנתה שני גורמים לפחות האחראים לאותו שבר. הראשון הוא נאו-ליברליזם שהיינו עדים לפופולריות שלו בתוצאות הבחירות האחרונות בארה״ב. השני, לרוע המזל, הוא נשים עצמן. הוכחה לכך ראינו במספר המפתיע של נשים שהצביעו לטראמפ למרות הבוז המפורסם שלו לנשים וההטרדות המיניות שביצע ללא חרטה.
לאות סולידריות עם אחיותי בארצות הברית הגעתי הבוקר בשעה 10 לכיכר רבין. בנוסף להפגנה שלנו מתוכננים היום עוד 600 מצעדים ב57 מדינות. קראתי שהצעדה נגד דונלד טראמפ הפכה ליום של אקטיביזם בינלאומי.
הסיבות שלי להפגנת סולידריות הן גם אישיות. שתי בנותי נולדו בארה״ב וחיות שם. החיים של נשות קריירה אף פעם לא היו קלים, אבל כעת כשמישהו כטראמפ הוא הנשיא, יש לנשים האמריקאיות ממה לחשוש.
איני רוצה להיות לא נאמנה לנשים או למשימה שלנו כפמיניסטיות, אבל לכל הנשים שבחרו בטראמפ אני רוצה לתאר את המציאות הקשה שבנותיהן, אחיותיהן, ונכדותיהן מתמודדות איתם בחייהן יום יום בציבוריות האמריקאית.
במשך דורות רבים נשים נאבקו כדי לשלב עבודה/קריירה עם משפחה. אם את אם צעירה שמנסה לג׳נגל את כל המשימות, או אשה מבוגרת שמנסה למצוא עבודה, עולם העסקים אינו סביבה ידידותית לנשים ואמהות בכל הגילאים. למרות שכדי להתקדם בקריירה על נשים לשלם מחיר יקר, הפיצוי שלהן--המשכורת אינה משקפת מאמץ זה ולרוב היא נמוכה משל הגברים.
אבל הפער במשכורות אין פירושו שנשים זוכות ליחס מועדף בגלל מאמציהן, להיפך. נשים יודעות שלא ישכרו אותן אם יופיעו לראיון עבודה בהריון. אם כבר יש להן עבודה, ״חופשת״ הלידה בארה״ב היא קצרה ואפילו מגוחכת. וכשאותה אשה חוזרת לעבוד עליה להוכיח שהאמהות לא דרדרה את יכולותיה.
רק לפני שנתיים,חברות פרטיות כאפל ופייסבוק, במסווה של דאגה לנשים, הודיעו שהם יממנו טיפולי הקפאת ביציות לעובדות בחברה. כך החברות משתלטות על השעון הביולוגי של נשים ומכוונות אותו לפי לוח הזמנים שלהם.
העשור בין 30--40 הוא קריטי לקריירה של כל עובד, אך הוא גם ההזדמנות האחרונה של נשים להביא לעולם תינוק בריא, ולעיתים גם ההזדמנות האחרונה שלהן להיות אמהות. כמו המשל על למכור את נשמתך לשטן, הצעד הציני הזה יכול להזיק לנשים כיון שהוא מרגיע אותן, ומשכיח מהן את העובדה שהזמן חולף.
ואם כבר מזכירים חברות פרטיות, העם האמריקאי בחר כנשיא את התגלמות איש העסקים הציניקן. אנו הנשים נלחמנו כדי להגיע להיכן שאנחנו נמצאות, והדרך עוד מאד ארוכה, האם אנחנו יכולות להרשות לעצמנו לוותר על הכל?
הנשים שצועדות היום בכל העולם אומרות לא.

Monday, January 16, 2017

צרכנות ראווה וראש הממשלה של כולנו


הדיון לאחרונה בסיגרים המשובחים והשמפניה לא חדש. סגנון החיים הבזבזני של ראש הממשלה ידוע לכל הישראלים' וגם לאלו שגרים בחו״ל.
יתכן אפילו שנתניהו מוערך הרבה יותר בגלל התאבון שלו שאינו יודע שובע לכוח ומנעמי החיים.
לפני שנתיים בפברואר 2015 כתבתי פוסט על הנושא. לאור השערוריות החדשות המאמר אולי יכול להחשב קצת נאיבי, אך כיון שענינו הכיסופים הפרובינציאלים של ישראלים להפוך לעשירים וחשובים כמו עמיתיהם בארה״ב אני מאמינה שהוא עדיין רלוונטי.
*****

כשלמדנו בארה״ב באוניברסיטה ציבורית במערב התיכון, בא לבקר אותנו חבר שלמד עם בעלי בטכניון. בערב ישבנו יחד ודיברנו על אוניברסיטאות ודוקטורט. אותו חבר טען שאם האוניברסיטה אינה שייכת ל״ליגת הקיסוס״ אין שום טעם לחצות בשבילה את האוקיינוס. אני זוכרת כמה הופתעתי מההכרזה הזאת. אמנם הטכניון הוא בהחלט מוסד ראוי, אבל לא שמתי לב שהסטודנטים שלמדו שם היו טובים יותר מעמיתיהם באוניברסיטה בה אנחנו למדנו.
ובכל זאת, כנראה סטודנטים בטכניון האמינו שהם ראויים לטוב ביותר ולא יתפשרו על איכות.
נזכרתי בגישה הזאת כששמעתי על ההוצאות המופרזות בביתו של ראש הממשלה נתניהו.
למרות ההתנהלות האריסטוקרטית של הזוג הראשון, בנימין ושרה נתניהו לא בני אצולה. בנימין נולד בשנת 1949 וכמו שאר התינוקות הישראלים באותו זמן לא נולד עם כפית של כסף. אלו היו שנות הצנע מ1949--1951 בהן כדי להתגבר על המחסור שאחרי המלחמה הממשלה הנהיגה שיטה של הקצבה. כדי לקנות את רוב המצרכים כל אחת ואחד היה צריך להרשם בחנויות מסוימות שם יכול היה לקנות בעזרת פנקס מיוחד. בעלי החנויות קיבלו סחורה שהספיקה ללקוחות הרשומים שלהם.
אלו היו שנים קשות ולא היה מספיק אוכל אפילו לילדים קטנים. ב1958 השנה בה שרה נולדה המצב הכלכלי השתפר , ולא היו הגבלות כאלו, אבל בישראל באותה תקופה לא היה שפע והורים נאלצו להאבק כדי לפרנס את משפחותיהם. כמעט לא היו אז עשירים.
למרות שכצברים שרה ובנימין נהנו מזכויות יתר, ולהוריהם היו בודאי יותר אמצעים מאשר לילדים במעברות, נראה ששניהם אף פעם לא התגברו על השנים הקשות של הצנע. אחרת מדוע הם מבלים את חייהם כמבוגרים בלהאכיל את הילד הרעב שבתוכם עם כל מטעמי העולם ובצרכנות ראוה.
היום בישראל, 60 שנה לאחר תקופת הצנע העשירים התעשרו מאד והעניים אביונים. ורבים הם אלו שבמעמדות הבינוניים שלא גומרים את החודש. באופן פרדוקסלי גברים זקנים, בגילו של בנימין נתניהו, ונשים זקנות, מבוגרות רק ב4 שנים משרה נתניהו, מקבלים רק 2000 ש״ח מביטוח לאומי. שרה ובנימין, כל אחד מהם, מוציאים כפול מזה על משלוחים ממסעדות.
כמו הצעירים בטכניון בשנות ה80 ראש ממשלתנו ואשתו מבולבלים. הם לא מבינים שלרצות את הטוב ביותר בשבילם אין משמעו שאיפה למצוינות. להיפך ההתנהגות הסנובית הפרובינציאלית שלהם גורמת מבוכה לכולנו.
ישנם משטרים, במיוחד בעולם השלישי, בהם המנהיגים שודדים את עמם והופכים למולטי מליונרים החיים בצורה בזבזנית וראוותנית.
נשמע מוכר?

Tuesday, January 10, 2017

סיפור אופטימי לשנה החדשה מנשים עושות שלום



2016 לא היתה שנה טובה לישראל, הפכנו יותר מבודדים מהעולם. לכן שכשהגעתי לאוקספורד לכנס על מנהיגות נשים דאגתי שכישראלית לא אתקבל שם בברכה.
אבל הנשים בכנס שהגיעו מכל העולם: מאיטליה, בריטניה, אירלנד, ראה״ב, אוסטרליה, דרום אפריקה, ערב הסעודית, קוויית, קנדה, פקיסטן, תורכיה, זימבבווה, גינה, וקזחסטן, בין היתר, היו כולן נחמדות. וכששמעו שאני פעילה בתנועת נשים עושות שלום, הן הפכו לממש ידידותיות.
למרות שלא נסעתי לכנס לדבר על נע״ש העניין הרב בתנועה שכנע אותי שחשוב לספר על התנועה כדוגמא למנהיגות נשית. בקשתי רשות להציג את נע״ש ותארתי את הפרויקט החשוב שלה: צעדת התקוה.

יותר משנה עבד צוות הפרויקטים של נע״ש המורכב מ5 נשים על צעדת התקווה. מטרת הפרויקט היתה לגרום ל״נשים עושות שלום״ להפוך לשם מוכר (מותג househol name) בציבוריות הישראלית ובחו״ל ולנטוע תקוה שתתכן כאן במזרח התיכון מציאות אחרת. מה שייחד פרויקט מורכב זה היה שהחזון, התכנון, והארגון כולו נעשה על ידי מתנדבות, במשך השנה בשלבים שונים, לפי הצורך, לקחו בו חלק מאות נשים ממעגלים שונים בתנועה. רק לקראת ההפקה נעזר הצוות בגורמים מקצועיים.

הצעדה היתה ארוע מתמשך בין שבועיים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון והסתיים בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך כל השבועיים מראש השנה עד סוכות (לא כולל שבתות וחגים) היו ארועים רבים וצעדות מקומיות באזורים שונים בארץ וגם כמה מחוות של צעדות סולדיריות בחוץ לארץ. בצעדה השתתפו אלפי נשים מכול הקשת הפוליטית, יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, ואלף פלסטיניות תושבות הגדה.

נשים עושות שלום היא תנועת שטח אזרחית, לא מפלגתית, ולא היררכית: יש בה 4 רכזות היגוי שמתחלפות כל כ9חודשים, חלוקה לאזורים, וצוותים שעוסקים בנושאים שונים: לקראת הצעדה התנועה כולה נרתמה. בחודש ספטמבר התנהל גם מבצע גיוס המונים במימונה. רק כדי לתת מושג על מורכבות המבצע ביום האחרון של הצעדה ה19.10 שתוכנן ביום השיא דאג צוות הפרויקטים ל100 אוטובוסים שהסיעו משתתפות וגם משתתפים מכל הארץ לעצרת בירושלים. על כל אוטובוס היתה ממונה פעילת תנועה.

זה לא פשוט לשמר את ההתלהבות והמחויבות של מתנדבות לאורך זמן, במיוחד באמצע הדרך ישנה ירידת מתח. וכיון שבשנה האחרונה ארגנה התנועה ערבי הקרנה של סרט המתאר את המאבק המוצלח של נשות ליבריה שהביא לסיום מלחמת האזרחים ומי שבלטה במאבק ובסרט (וגם זכתה על פועלה בפרס נובל היא אשה צעירה בשם ליימה בואי), צוות הפרויקט בחר בליימה כסמל והיא הוזמנה לישראל ולקחה חלק בשבוע השיא של הצעדה.

מהלך זה הוסיף מימד סמלי לפרויקט ארצי של הליכה ברגל: הצעדה הפכה להיות גם חלק ממאבק אוניברסלי של נשים במלחמות ובאלימות. כדי להדגיש אלמנט זה נערכו טקסים משמעותיים בכל מקום אליו הגיעו הצועדות. ליימה בואי עצמה נאמה לפחות ב5 טקסים ברחבי הארץ ובכל פעם דברה בכנות על כוח הנשים במאבק נגד אלימות וחשיבותן בפתרון סכסוכים.

כשבקשתי מ5 הנשים בצוות הפרויקטים לסכם במשפט אחד את צעדת התקוה, כל אחת לפי אופיה תארה את הפרויקט קצת אחרת, אבל היה מכנה משותף. הן דברו על כוח האהבה והתקוה, על אמון מלא בתוך הצוות. על משובים, גם קשים, אבל עם כוונה טובה שנועדה להצלחת הפרויקט, על תהליך קבלת החלטות בהסכמה של כולן, על חשיבה מחוץ לקופסא, על מחויבות ויכולות של נשים פרגמטיות מדיסיפלינות שונות, על גמישות וחוש הומור, על העזה נחישות, וכמובן גם על אחוה נשית.
אלו ערכים חשובים שמתבטאים גם בהתנהלות היומית של התנועה. אני מקוה שבשנת 2017 נשים עושות שלום תצלחנה לקדם הסכם מדיני באזורינו, או במילותיה של האמנית יעל דקלבאום שכתבה ושרה את תפילת לכבוד הצעדה:
אור עולה מהמזרח
מול תפילת האמהות
לשלום


הפוסט הופיע במקורו באנגלית בטיימס אוף ישראל


http://blogs.timesofisrael.com/a-hopeful-story-for-the-new-year-from-
women-wage-peace/