Monday, April 10, 2017

תחושה של אובדן: פסח והאלמנה




פסח הוא אחד החגים הקשים ביותר לאלמנות ואלמנים. בזמן שהעולם כולו חוגג אביב זמן של תקווה והתחלות חדשות העדר הבן הזוג האהוב מורגשת במיוחד. השנה שוב אחגוג את החג עם אנשים אהובים, אך הם אינם משפחתי ״האמיתית״ . בעלי נפטר לפני 9 שנים ובנותי מתגורר בארהב. מצבי אינו יוצא דופן בשביל אלו שחוו אובדן החגים כבר אף פעם לא יהיו מה שהיו. הנה רשימה שכתבתי לפני כמה פסחים על הסדר והאלמנה
בשנים האחרונות לקראת הפסח הצפייה לחג מהולה אצלי בתחושות של צער. אני כבר עצובה מראש כש חושבת על אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי. הרשימה מתארכת כל שנה: היא כוללת את הוריי ואת בעלי שאינם .בחיים, את בנותי שגרות בחו״ל ואת אחי שחוגג את החג עם משפחתו רבים מתלוננים על כך שהם נאלצים לבלות את החגים עם משפחתם. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו וכימתו את קיומו של סטרס החגים. בישראל, שהיא חברה בה המשפחה במרכז, מקובל שאנשים ללא זוגיות בורחים מהארץ .בתקופה זאת כשכולם נמצאים עם משפחתם כיון שגרנו שנים כה רבות בארה״ב, חשוב לי להיות בארץ בחג, אך להתארח אצל משפחה ברת מזל, ללא רשימת .נעדרים משולחן החג זה לא פיתרון שבא בחשבון את החג הראשון, חודשים ספורים לאחר מות בעלי, ביליתי בבית לבדי. באופן מפתיע הרגשתי נינוחות ונועם, והיה .לי פנאי נפשי להרהר בתולדות משפחתי דרך החגים שלנו. לא צילמנו הרבה, אבל הזכרונות נשארו מאד בהירים אך קיימת עדות אחת לפחות לפסח משפחתי. בשנת 1990 כשכל המשפחה נפגשה יחד, בימים הראשונים של מצלמת הוידאו, אחי שכר מצלמה למשך החג וצילם את הסדר. תמיד זכרתי את החגים שלנו כמלאי אהבה, צחוקים ושמחה. אך כשבחנתי את הסרט בקפידה חשתי גם ברגעים של מתח: חוסר הסבלנות של בעלי כלפי אבי, התיסכול של אחד הילדים הקטנים שלא הצליח לקבל תשומת לב מהמבוגרים וכו. אלו הם בודאי החומרים שסטרס .החגים עשוי מהם, והם גם מהווים את תמצית החג המשפחתי האמיתי, בניגוד לזכרון הנוסטלגי של חג אידילי ב1990 היינו עדיין משפחה ברת מזל, אף אחד לא נעדר משולחננו, או לפחות כך חשבתי. אך היום אני מודעת לכך שתחושת האובדן שאני חווה כעת היתה נוכחת בחיי הורי כבר אז. הסדר האחרון של אבי עם משפחתו בברלין בשנת 1934 היה כשהיה בן 21. מיד אחר כך הוא היגר לפלסטינה ומעולם לא ראה את משפחתו יותר. .ואמי ב1990 כבר התייתמה מהוריה ואיבדה שניים מאחיה במשך הסדר אנחנו מצווים לזכור את העבר ולספר על תולדות עמנו. יציאת מצרים הושיעה את בני ישראל, אך היו .גם אבדות רבות ומשה עצמו נפטר ולא הגיע לארץ המובטחת אובדן הוא בעל חשיבות רבה במסורת היהודית, ולכן הוא תמיד נמצא בחגים שלנו, אפילו לאליהו הנביא, הנעדר הנצחי, תמיד שומרים מקום של כבוד

http://blogs.timesofisrael.com/a-feeling-of-loss-pesach-and-the-widow/

Tuesday, April 4, 2017

It Could Have Been Me: In Memory of Helen Bailey

When I read about the brutal murder of Helen Bailey I knew right away that it could have been me. Helen Bailey (1964 - 2016) was a British author who wrote teen fiction. She was also a widow.
In 2011, at the age of 46 while on vacation in Barbados, Bailey's husband of 22 years died suddenly. He went into the sea for a morning swim, was caught in a riptide and drowned. In her own words she was still  a “wife at breakfast” and became a “widow by lunch."
In spite of her deep mourning, Bailey did everything within her power to get better and move on. She sought the help of a bereavement coach who helped her deal with her grief, she wrote a blog called Planet Grief, in which she detailed her struggle to cope with the sudden loss of her husband, and she joined an online support group for people who had lost their spouses.
And then something joyful happened, after eight months of widowhood she met through that group a  “gorgeous grey-haired widower" (her words), whose wife died suddenly in 2010.
Helen Bailey probably felt that she met a kindred spirit. They started out as friends, then grew closer, started dating and finally moved in together and bought an old house in Royston, Hertfordshire
According to her bereavement coach, Helen Bailey was a person who wanted to feel “secure and safe”, like she had with her late husband. She added that “there was never any inkling or sign that she was anything but safe” with her new partner.
It seems that after her world was shattered, she could rebuild her life with her new partner Ian Stewart. So in order to make him feel secure as  well, in case she died, Bailey changed her will and left him all her money, She gave him  power of attorney as well.
People love a happy ending, and there is nothing more heartwarming than a story about a  widow and a widower who find  love and happiness.
But on April 2016, Helen Bailey disappeared, and three months later her remains were found buried in the Royston house. Her new partner was charged with her murder.
I am almost certain that most of the people who read about Helen Bailey and her tragic death ask themselves how could she have been so naïve and so blind? Didn’t she suspect anything?
But to me as a widow it makes perfect sense:  I was not used to being suspicious, I had no reason to. Moreover, in the first year of mourning, when I was hungry for warmth and kindness, I trusted people even more. I can even identify with Bailey’s wish to insure the future of her new partner in the event of her death. Hadn't he suffered enough?
Actually, apart for the ending, my own biography is almost identical to that of Helene Bailey. My husband died when I was relatively young, I was helped by a kind bereavement coach, and like her, I found my partner another “gray haired gorgeous widower” online.
My partner and I were both safe and secure in our previous life, and that is why we  were not used to being suspicious. We were probably naïve, but we gained a lot by being able to trust each other.
This is a horrifying story for everyone, but it is especially scary for widows. Still l believe that it is better to be generous and trusting, like Helen Bailey, than to lose your faith in love and humanity. I am so sad that she was proven wrong.
The post appeared in the Times of Israel

גבעת חביבה: תיקון

לפני שנה פרסמתי פוסט בטיימס אוף ישראל בו קבלתי על חוסר הגמישות של חברי בשמאל ובמיוחד בגבעת חביבה. לשמחתי היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי.


הסופר חיים באר אמר פעם ברדיו משפט שלא שכחתי: ״כתיבה היא דרך לתיקון עלבונות.״ אני מזדהה איתו. כשכותבים על פגיעות מהעבר ניתן לשנות את הנסיבות וגם את התוצאות. אבל לפעמים החיים עצמם מציעים לנו תיקון ואז זאת זכות וגם חובה לדווח על כך בכתב.
בשנה שעברה פרסמתי בטיימס אוף ישראל בלוג בשם : ״איך הפכתי לאויבת השלום וגבעת חביבה״.
http://razornabat.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_18.html

ברשימה זאת תארתי איך בעלי ואני מצאנו את עצמנו בעלי בית בהתנחלות בלי ששערנו שיצאנו מתחום ישראל. בשבע השנים שהתגוררנו באורנית, בצד השני של הקו הירוק, היתה לי אפשרות לחוות באופן אישי כמה מההשלכות של להיות מתנחלת.
קנינו את הבית בשנת 1998 אך עברנו לאורנית בקיץ 2000, זמן קצר לפני האינתיפדה השנייה. בגלל המצב חברים הפסיקו לבקר. למרות שאורנית שוכנת פחות מ30 דקות נסיעה מתל אביב היא הפכה לאזור מסוכן. בנוסף לכך, באותו זמן היה כמעט בלתי אפשרי לשכנע טכנאים ואנשי שרות להגיע אלינו.
במשך שנים התנדבתי בבתי ספר בארה״ב ובישראל, וכשעברנו לאורנית פניתי לבית הספר התיכון בכפר קאסם וביקשתי ללמד שם אנגלית. הצעתי נדחתה בנימוס. גם כשהגשתי מועמדות להשתתף בפרויקט שלום ערבי יהודי בגבעת חביבה לא התקבלתי כי אני מתנחלת. בגלל שהייתי מודעת למוניטין של גבעת חביבה ניסיתי להסביר לשני המארגנים: היהודיה והערבי, שחשוב לכלול במאמצי השלום ישראלים ופלסטינים בעלי מגוון דעות וממקומות שונים. הם הסכימו איתי בנימוס אך בכל זאת לא קיבלו אותי לפרויקט. הייתי מופתעת ומאוכזבת.
לפני כמה חודשים החלטתי לפתוח דף חדש עם גבעת חביבה ולתת לה הזדמנות שניה. כפעילה בנשים עושות שלום שמעתי דברים נהדרים על הפעילות הקהילתית שם ועל המאמצים שהמרכז עושה לקרוב לבבות בין יהודים וערבים.
נרשמתי והתקבלתי לקורס צילום לנשים ״בעיניים אחרות.״ הרגשתי שפרספקטיבה חדשה זה בדיוק מה שאני צריכה, וצדקתי.
אנחנו קבוצה של עשרים נשים ערביות ויהודיות ופעם בשבוע אנו נפגשות עם שני מורים /אמני צילום ולומדות איך לצלם. לפעמים יש לנו גם שעור עם מנחה בו אנחנו מדברות על עצמנו. פתחנו קבוצת פייסבוק סגורה כדי להעלות תמונות שצילמנו. התגובות הנלהבות שלנו אחת לשניה מחזקות את הקשרים בינינו. מדהים כמה אפשר ללמוד על אשה מהנושאים שהיא בוחרת לצלם, ומהצורה שהיא עושה זאת.
גבעת חביבה נראית כמו קיבוץ מיושן: קמפוס גדול טבול בירק בו מפוזרים בתים ישנים נמוכים עם גגות אדומים. כשאני נמצאת שם אני מרגישה שחזרתי אחורה בזמן והגעתי לארץ ישראל הישנה והטובה, זאת שאריק איינשטיין שר עליה.
יתכן שגבעת חביבה היא רק בועה, אבל אני מאושרת שהודות לפעילות הקהילתית במרכז זה היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי ולמצוא מקום בו ערכים כמו הומניזם, צניעות, ורצון טוב עדיין נחשבים.

http://blogs.timesofisrael.com/givat-haviva-tikkun/