גבעת חביבה: תיקון

לפני שנה פרסמתי פוסט בטיימס אוף ישראל בו קבלתי על חוסר הגמישות של חברי בשמאל ובמיוחד בגבעת חביבה. לשמחתי היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי.

הסופר חיים באר אמר פעם ברדיו משפט שלא שכחתי: ״כתיבה היא דרך לתיקון עלבונות.״ אני מזדהה איתו. כשכותבים על פגיעות מהעבר ניתן לשנות את הנסיבות וגם את התוצאות. אבל לפעמים החיים עצמם מציעים לנו תיקון ואז זאת זכות וגם חובה לדווח על כך בכתב.

בשנה שעברה פרסמתי בטיימס אוף ישראל בלוג בשם : ״איך הפכתי לאויבת השלום וגבעת חביבה״.

http://razornabat.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_18.html

ברשימה זאת תארתי איך בעלי ואני מצאנו את עצמנו בעלי בית בהתנחלות בלי ששערנו שיצאנו מתחום ישראל. בשבע השנים שהתגוררנו באורנית, בצד השני של הקו הירוק, היתה לי אפשרות לחוות באופן אישי כמה מההשלכות של להיות מתנחלת.

קנינו את הבית בשנת 1998 אך עברנו לאורנית בקיץ 2000, זמן קצר לפני האינתיפדה השנייה. בגלל המצב חברים הפסיקו לבקר. למרות שאורנית שוכנת פחות מ30 דקות נסיעה מתל אביב היא הפכה לאזור מסוכן. בנוסף לכך, באותו זמן היה כמעט בלתי אפשרי לשכנע טכנאים ואנשי שרות להגיע אלינו.

במשך שנים התנדבתי בבתי ספר בארה״ב ובישראל, וכשעברנו לאורנית פניתי לבית הספר התיכון בכפר קאסם וביקשתי ללמד שם אנגלית. הצעתי נדחתה בנימוס. גם כשהגשתי מועמדות להשתתף בפרויקט שלום ערבי יהודי בגבעת חביבה לא התקבלתי כי אני מתנחלת. בגלל שהייתי מודעת למוניטין של גבעת חביבה ניסיתי להסביר לשני המארגנים: היהודיה והערבי, שחשוב לכלול במאמצי השלום ישראלים ופלסטינים בעלי מגוון דעות וממקומות שונים. הם הסכימו איתי בנימוס אך בכל זאת לא קיבלו אותי לפרויקט. הייתי מופתעת ומאוכזבת.

לפני כמה חודשים החלטתי לפתוח דף חדש עם גבעת חביבה ולתת לה הזדמנות שניה. כפעילה בנשים עושות שלום שמעתי דברים נהדרים על הפעילות הקהילתית שם ועל המאמצים שהמרכז עושה לקרוב לבבות בין יהודים וערבים.

נרשמתי והתקבלתי לקורס צילום לנשים ״בעיניים אחרות.״ הרגשתי שפרספקטיבה חדשה זה בדיוק מה שאני צריכה, וצדקתי.

אנחנו קבוצה של עשרים נשים ערביות ויהודיות ופעם בשבוע אנו נפגשות עם שני מורים /אמני צילום ולומדות איך לצלם. לפעמים יש לנו גם שעור עם מנחה בו אנחנו מדברות על עצמנו. פתחנו קבוצת פייסבוק סגורה כדי להעלות תמונות שצילמנו. התגובות הנלהבות שלנו אחת לשניה מחזקות את הקשרים בינינו. מדהים כמה אפשר ללמוד על אשה מהנושאים שהיא בוחרת לצלם, ומהצורה שהיא עושה זאת.

גבעת חביבה נראית כמו קיבוץ מיושן: קמפוס גדול טבול בירק בו מפוזרים בתים ישנים נמוכים עם גגות אדומים. כשאני נמצאת שם אני מרגישה שחזרתי אחורה בזמן והגעתי לארץ ישראל הישנה והטובה, זאת שאריק איינשטיין שר עליה.

יתכן שגבעת חביבה היא רק בועה, אבל אני מאושרת שהודות לפעילות הקהילתית במרכז זה היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי ולמצוא מקום בו ערכים כמו הומניזם, צניעות, ורצון טוב עדיין נחשבים.

http://blogs.timesofisrael.com/givat-haviva-tikkun/

איך הפכתי לאויבת השלום וגבעת חביבה:

לאחר שהייה של כ15 שנה בארה״ב שם מימשנו את החלום האמריקאי: משפחה, כלב ובית בפרוורים, חזרנו לתל אביב. שנים אחדות גרנו בדירה פצפונת בצפון הישן. המיקום היה מושלם, אך שוב הרגשנו כמיהה למרחבים האמריקאים והיה לנו קשה עם הרעש וזיהום האוויר.

אלו היו שנות ה90 בהן רבים מחברינו עזבו את העיר לטובת מקומות עם בתים צמודי קרקע וגינה, והבטחה לאיכות חיים טובה יותר. הפתרון הופיע בדמות אורנית, ישוב קהילתי מקסים המרוחק 28 דקות במכונית מתל אביב, השוכן בפאתי גבעות השומרון, וגובל בכפר קאסם מול ראש העין. כשביקרנו באזור בפעם הראשונה, ראינו, קילומטרים אחדים מזרחית לישוב, עמדת גבול מאוישת בחיילים. מכאן הבנו שאורנית נמצאת בתוך הקו הירוק.

זמן קצר לאחר מכן מצאנו בית בחלק המערבי של אורנית. המוכרים, משפחה נחמדה עם שתי בנות, מאד דומה לשלנו, נשארה לגור בצד השני של הדו משפחתי. נפגשנו במשרד עורכת הדין לחתום על המסמכים, ולתדהמתנו גילינו שהתחייבנו לקנות בית בהתנחלות. הסתבר שלמרות שאכן אורנית שוכנת על הקו בירוק, זאת בכל זאת התנחלות.

אפשר להסביר את חוסר הידע שלנו בכך שאלו היו הימים שלפני האינטרנט. בנוסף נעדרנו מישראל שנים רבות, לא הבנו את רזי הכיבוש ולא ידענו מה לשאול. ראינו את עמדת הגבול המרוחקת מהישוב והסקנו ששם הוא נמצא. בנוסף, לאחר שהמוכר הנחמד הסביר לנו בפירוט שהבית הספציפי שלנו הוא בצד הישראלי של הקו הירוק, הסתפקנו בתשובה ולא עלה בדעתנו לערוך תחקיר נוסף בטרם הקניה.

קנינו את הבית ב1998 אך עברנו אליו רק בקיץ 2000 זמן קצר לפני פרוץ האינתיפדה השניה. גרנו באורנית 7 שנים. למרות שאהבתי את הבית והקהילה הרגשתי אי נוחות וצורך להצטדק על כך שאני גרה בהתנחלות.

במשך שנים רבות' בארה״ב ובישראל' התנדבתי בבתי ספר. הצעתי להתנדב גם בבית הספר בכפר קאסם, אך למרות שתמיד התקבלתי בברכה בחנויות בעיירה, הצעת ההתנדבות שלי נידחתה.

בדומה, גם רציתי להשתתף בפעילויות גבעת חביבה הסמוכה לאורנית, אך נדחיתי כיון שאני מתנחלת. כששוחחתי עם המארגנים הישראלים והפלסטינים והסברתי שחשוב לשלב ולהכליל במאמצי השלום הישראלים ופלסטינים אנשים מכלל הציבור, הם הסכימו איתי בנימוס אך לא קיבלו אותי לפרויקט.

חבל, גם בין המתנחלים ישנם כאלו שתומכים בשלום ורוצים להיות מעורבים בפעילויות. רבים מחברי באורנית אמרו לי שבשביל שלום יתפנו ברצון.

בסופו של הסיפור, גבעת חביבה נשארה בשבילי סמל לנוקשות וחוסר הסובלנות של השמאל. קשה לי לשכוח את ההשפלה שהרגשתי כשהתייחסו אלי כאויבת השלום. שמאלנות מגיעה בדרגות ובגוונים שונים ומחנה השלום הוא קטן. אם אכן רוצים שלום אין באפשרותו של השמאל להתנהל כמועדון אקסקלוסיבי שמשאיר מישהו בחוץ.

http://blogs.timesofisrael.com/how-i-became-the-enemy-of-peace-and-givat-haviva/