איך המדיה התעלמה מנשים עושות שלום

ביולי האחרון כתבתי רשימה בטיימס אוף ישראל שמחתה על ההתעלמות של התקשורת מנשים עושות שלום. לדאבוני שוב, כמו עיתונים אחרים, העתון בו כתבתי בלוג באופן קבוע לא האמין בי או ברשימה שלי ובחר לא לקדם אותה. כך שוב לא זכו הקוראים לדעת על התנועה ופועלה. בשבועיים האחרונים נעשה יותר ויותר קשה להתעלם מנשים עושות שלום בזמן שמסע השלום הגיע לכל קצוות הארץ. אין שום סיבה מדוע עורכים ועיתונאים בחרו להתעלם בזמן שהסטוריה התרחשה למול עיניהם. כל מה שהיו צריכים לעשות זה להקשיב. הנה הרשימה

״תתפשטו״-- או מה צריכה תנועת נשים לעשות כדי להגיע להתקשורת

בקיץ 2014 במהלך המלחמה בעזה כ30 נשים נפגשו יחדיו בחדר קטן בתל אביב והחליטו שמוכרחים לעשות מעשה כדי לעצור את האלימות ולמנוע את המלחמה הבאה. כך קמה תנועת נשים עושות שלום, תנועת שטח פוליטית לא מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות (לפי החלטת מועצת הבטחון 1325).

ניתן היה לחשוב שבמדינה כמו שלנו כולם ישמעו על נשים עושות שלום, היא הרי תנועת הנשים הגדולה ביותר בישראל, בכל הזמנים ויש בה כיום כבר יותר מ20000 חברות וחברים רשומים, ובפייסבוק יש לה יותר מ- 38000 עוקבות ועוקבים.

אם עושים חשבון פשוט הרי זה הגיוני שכמעט לכל אדם בישראל יש מכרה או קרובה ואולי אפילי בת משפחה: אמא,אחות, בת, או אפילו סבתא שהיא חברה בנשים עושות שלום.

אבל באופן מפתיע, למרות שבשלוש השנים האחרונות לא עובר יום בו אין ארוע או פעילות של נשים עושות שלום, כמו למשל עמידה בצמתים עם שלטים שדורשים הסכם מדיני, או חוגי בית, הרצאות, דוכני הסברה ופרויקטים ארציים, נדמה לפעמים שנשים עושות שלום היא תנועה סודית לפחות כמו הבונים החופשיים..

מסתבר שעשרות אלפני נשים שעובדות בנחישות וללא הפסקה כדי ללחוץ על המנהיגים להגיע להסכם מדיני יכולות בהחלט להישאר שקופות אם לא צופים בהן בטלויזיה, שומעים עליהן ברדיו, וקוראים עליהן בעתונים ובמדיה החברתית.

נראה שתנועת נשים עושות שלום מתמודדת לא רק עם האתגר העצום של קידום הסכם מדיני, אלא עם בעיה הרבה יותר שגרתי, איך משיגים סיקור תקשורתי?

את התשובה קבלתי באופן די בוטה מכתבת זרה שמתגוררת כבר יותר מ15 שנה בישראל ומכסה את מה שמתרחש באזור לעיתונים גרמניים.

פגשתי אותה לפני שנה בצעדת התקוה של נשים עושות שלום. צעדת התקווה הייתה אירוע מתמשך ורב משתתפים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון, והסתיים בסוכות בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך שבועיים היו אירועים רבים וצעדות מקומיות בכל הארץ. לימה בואי כלת פרס נובל לשלום שהייתה בין הנשים שהצליחו לגרום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה

הגיעה לתמוך בתנועה ונאמה בעצרות שונות ברחבי הארץ. היא גם השתתפה עם נשות התנועה בארוע מרגש בקאסר אל יהוד בו לקחו חלק אלפי נשים פלסטיניות, וישראליות שצעדו יחדיו בדרישה לשלום.

הכתבת ואני הקשבנו יחד לנאומה של לימה בואי ששיתפה את הקהל באתגרים שהיו לה ולחברותיה במאבקן הקשה בארצן כדי לסיים את שפיכות הדמים בארצה, ועודדה את תנועת נשים עושות שלום להמשיך לפעול ללא פשרות למען השגת הסכם מדיני .כשהסתכלתי על הכתבת ראיתי שהיא בוכה מהתרגשות..

אבל בכל זאת הכתבת החליטה לא לכתוב מאומה בעתון על צעדת התקוה. כששאלתי אותה מדוע, היא כתבה לי: ״נשים שפועלות למען שלום לא מעניינות אף אחד ובודאי לא את התקשורת, תעשו משהו דרמטי, תתפשטו! אז תגיע התקשורת, ואני מבטיחה שגם אני אכתוב עליכן.״

לומר את האמת נדהמתי, לא האמנתי שבמאה ה21 לאחר שעברנו מאבקים כה קשים לשוויון ויצוג הולם, דרישה רצינית של נשים לשלום תתגמד ל״תתפשטו״ כדי לקבל סיקור בתקשורת. זה לא יקרה, לפחות לא בינתיים. אני מאד מקווה שאותה כתבת טועה והתקשורת היא יותר בוגרת ואחראית מאיך שהיא תופסת אותה..

ביום חמישי הקרוב ה6/7 בשעה 6 בערב חברות תנועת נשים עושות שלום תצאנה, כן לבושות, ל140 צמתים ברחבי הארץ כדי להזכיר לציבור שעברו כבר שלוש שנים מצוק איתן ביולי 2014 ועדיין לא נעשה דבר לקידום הסכם מדיני.

אני מצפה שגם התקשורת תגיע, אחרי הכל זאת האחריות שלה לידע את הציבור בישראל בכך שתנועת נשים כל כך גדולה דורשת עתיד טוב יותר לכולנו שיוכל להגיע רק בעקבות הסכם מדיני.

http://blogs.timesofisrael.com/how-the-media-ignored-women-wage-peace/

ברוך הבא תהליך השלום

באוגוסט 2014 בזמן מלחמת צוק איתן התחלתי לכתוב בלוג בטיימס אוף ישראל. בכל התקופה הזאת ״שלום״ לא הופיעה כמילת מפתח המוצעת לבלוגרים. באוגוסט האחרון שנתיים אחרי המלחמה, בפוסט אחר על שלום שכתבתי בעיתון, הערתי על כך.

זה לא מקרי, בשנים האחרונות המילה שלום ירדה מאד מגדולתה:

קודם היו הבחירות במרץ 2015 כאשר המועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות.

באוקטובר 2015 אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו. ואפילו ממש לפני חודש,ביום הזכרון האחרון לחללי צה״ל ראש הממשלה המשיך לדבר, ברוח מגש הכסף, על כך שעתידנו תלוי באומץ ובקורבן של בנינו ובנותינו שבלכתם מצווים לנו את החיים.

נראה בברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השניה בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית שיש לה קונוטציה שלילית של שמאל ישראלי שנוא.

למשל, בתגובות למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של התקפות מייאשות.

במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה תנועת נשים עושות שלום לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. זאת תנועת שטח שמהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ודעות פוליטיות שונות. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים שלכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה שאינה רוצה שלום?

כנראה שכן, אחת הקוראות שמופיעה בתמונת הפרופיל שלה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך שמי שמאמינה ששלום זאת לא עמדה פוליטית היא טפשה ובורה. היא התכוונה אלי.

כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.

נראה שבאקלים הפוליטי של היום ערכים אוניברסלים כמו לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד כבר לא תקפים וכך גם השלום.

אבל לאחרונה, במפתיע, משהו השתנה. אולי זה הדמיון שלי ,אבל הייתי רוצה לחשוב שזה קשור בנחישות וביצירתיות של תנועת נשים עושות שלום שהחברות בה עובדות ללא הרף לקראת השגת הסכם מדיני עם שכנינו שיביא לשלום בר קיימא. מאז פסח הנשים היו במיוחד עסוקות: הן נסעו ברכבת השלום לבית שאן, עמדו במשמרות מול משרד הבטחון בקריה, הפגינו מחוץ לכנסת ביום בו ראש הממשלה הגיע לועדת ביקורת הכנסת לדון במסקנות דוח המבקר על צוק איתן , נכחו באותה ועדה בכנסת ועוד ועוד. לכבוד בואו של הנשיא טראמפ לישראל הן יצרו מייצג שלט אנושי ענק שנראה בבירור מהשחקים ״מוכנות לשלום.״ ביום ב׳ הן שוב עמדו, הפעם מחוץ לבית הנשיא, כדי להזכיר למנהיגנו שאנחנו מצפים שיגיעו להסכם מדיני.

אני לא בטוחה מה בדיוק קרה, אבל היום כשבדקתי את מילות המפתח בטיימס אוף ישראל מצאתי לשמחתי את צמד המילים ״תהליך שלום״ בין שאר המילים. אנו יודעים שמילים גם יוצרות מציאות. תודה לטיימס אוף ישראל וברוך הבא לתהליך השלום

המאמר פורסם באנגלית בעתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/welcome-back-peace-process/

גבעת חביבה: תיקון

לפני שנה פרסמתי פוסט בטיימס אוף ישראל בו קבלתי על חוסר הגמישות של חברי בשמאל ובמיוחד בגבעת חביבה. לשמחתי היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי.

הסופר חיים באר אמר פעם ברדיו משפט שלא שכחתי: ״כתיבה היא דרך לתיקון עלבונות.״ אני מזדהה איתו. כשכותבים על פגיעות מהעבר ניתן לשנות את הנסיבות וגם את התוצאות. אבל לפעמים החיים עצמם מציעים לנו תיקון ואז זאת זכות וגם חובה לדווח על כך בכתב.

בשנה שעברה פרסמתי בטיימס אוף ישראל בלוג בשם : ״איך הפכתי לאויבת השלום וגבעת חביבה״.

http://razornabat.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_18.html

ברשימה זאת תארתי איך בעלי ואני מצאנו את עצמנו בעלי בית בהתנחלות בלי ששערנו שיצאנו מתחום ישראל. בשבע השנים שהתגוררנו באורנית, בצד השני של הקו הירוק, היתה לי אפשרות לחוות באופן אישי כמה מההשלכות של להיות מתנחלת.

קנינו את הבית בשנת 1998 אך עברנו לאורנית בקיץ 2000, זמן קצר לפני האינתיפדה השנייה. בגלל המצב חברים הפסיקו לבקר. למרות שאורנית שוכנת פחות מ30 דקות נסיעה מתל אביב היא הפכה לאזור מסוכן. בנוסף לכך, באותו זמן היה כמעט בלתי אפשרי לשכנע טכנאים ואנשי שרות להגיע אלינו.

במשך שנים התנדבתי בבתי ספר בארה״ב ובישראל, וכשעברנו לאורנית פניתי לבית הספר התיכון בכפר קאסם וביקשתי ללמד שם אנגלית. הצעתי נדחתה בנימוס. גם כשהגשתי מועמדות להשתתף בפרויקט שלום ערבי יהודי בגבעת חביבה לא התקבלתי כי אני מתנחלת. בגלל שהייתי מודעת למוניטין של גבעת חביבה ניסיתי להסביר לשני המארגנים: היהודיה והערבי, שחשוב לכלול במאמצי השלום ישראלים ופלסטינים בעלי מגוון דעות וממקומות שונים. הם הסכימו איתי בנימוס אך בכל זאת לא קיבלו אותי לפרויקט. הייתי מופתעת ומאוכזבת.

לפני כמה חודשים החלטתי לפתוח דף חדש עם גבעת חביבה ולתת לה הזדמנות שניה. כפעילה בנשים עושות שלום שמעתי דברים נהדרים על הפעילות הקהילתית שם ועל המאמצים שהמרכז עושה לקרוב לבבות בין יהודים וערבים.

נרשמתי והתקבלתי לקורס צילום לנשים ״בעיניים אחרות.״ הרגשתי שפרספקטיבה חדשה זה בדיוק מה שאני צריכה, וצדקתי.

אנחנו קבוצה של עשרים נשים ערביות ויהודיות ופעם בשבוע אנו נפגשות עם שני מורים /אמני צילום ולומדות איך לצלם. לפעמים יש לנו גם שעור עם מנחה בו אנחנו מדברות על עצמנו. פתחנו קבוצת פייסבוק סגורה כדי להעלות תמונות שצילמנו. התגובות הנלהבות שלנו אחת לשניה מחזקות את הקשרים בינינו. מדהים כמה אפשר ללמוד על אשה מהנושאים שהיא בוחרת לצלם, ומהצורה שהיא עושה זאת.

גבעת חביבה נראית כמו קיבוץ מיושן: קמפוס גדול טבול בירק בו מפוזרים בתים ישנים נמוכים עם גגות אדומים. כשאני נמצאת שם אני מרגישה שחזרתי אחורה בזמן והגעתי לארץ ישראל הישנה והטובה, זאת שאריק איינשטיין שר עליה.

יתכן שגבעת חביבה היא רק בועה, אבל אני מאושרת שהודות לפעילות הקהילתית במרכז זה היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי ולמצוא מקום בו ערכים כמו הומניזם, צניעות, ורצון טוב עדיין נחשבים.

http://blogs.timesofisrael.com/givat-haviva-tikkun/

מכתב גלוי לכתבת זרה שמתגוררת בישראל

ס יקרה,

הצטערתי לשמוע על החלטתך לא לכסות את מצעד התקוה, אחד הארועים המשמעותיים ביותר שקרו כאן בשנים האחרונות. את כותבת שהצעדה של נשים עושות שלום לא עניינה את העיתונים שאת כותבת בהם ושהזרקור הוא על מקומות אחרים בעולם. קשה לומר שאני מופתעת מכך שלעולם אין עניין באלפי נשים בישראל הצועדות בדרישה לשלום.

אך כיון שאת חיה בישראל ומכסה את הידיעות באזורנו, את בודאי מודעת לכך שנשים עושות שלום היא תנועת השטח הגדולה ביותר שקמה בישראל. מאז שנוסדה, בעיצומה של מלחמת צוק איתן, אלפי נשים ממגוון רקעים ודעות הצטרפו לתנועה.

נשים עושות שלום היא תנועה מכוונת מטרה אחת והיא לסיים את הקונפליקט על ידי הסכם מדיני. העמדה הזאת ייחודית כיון שהתנועה לא מציעה פיתרון מסוים, אלא מאמינה שכשישבו סביב שולחן הדיונים הפתרון המתאים יימצא משלל האפשרויות הקיימות

אני מבינה שעמדה זאת נראית תמימה, אך כנשים אנחנו יודעות שכשאנחנו פותחות את הלב ושומרות על ראש פתוח אנו מצליחות לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא פתרונות יצירתיים. לאמיתו של דבר אני מרגישה שנשים עושות שלום היא פרי סוג חשיבה שכזאת. נשות התנועה מאמינות שלאחר שנים כה רבות של קונפליקט עיקש יש צורך לשנות את הגישה למציאת פתרון.

את כותבת שאת לא מאמינה שהתנועה תוביל למשהו חיובי, אולי אפילו ההיפך כיון שהיא הופכת את הכיבוש לנוח יותר להתמודדות איתו בשביל הנשים שצועדות וצועדות לשום מקום

אם תשאלי את חברותי בנשים עושות שלום לדעתן על פסק הדין שלך תוכלי לשמוע דעות שונות. למשל, שמרבית אזרחי ישראל מקבלים כרגע את הכיבוש כרע הכרחי כי הם מאמינים שהצד השני לא רוצה הסכם.

נע״ש פונה לאלה שמאמינים שיש אפשרות להסכם אם ננסה את זה. הנשים מכל הצדדים משלמות את המחיר הכבד ביותר בקונפליקט. לנו אין לנו פריבילגיה להתייאש לא לעשות כלום. אנחנו צועדות וצועדות כי תוך כדי הצעדות אנחנו יוצרות מודעות ונוכחות לאופציה כמעט נשכחת בחלקים מסוימים בחברה שלנו.

חברה אחרת תאמר שרוב העבודה שלנו היא ליצור שיח מגוון, קשוב ומכיל שמבקש לחבר ולא להפריד וזה מעשה חתרני ממש, במובן הטוב והרך ביותר של המילה. ההתעקשות שלנו כנשים לדבר על שלום וביטחון מעצם היותנו אזרחיות מעורבות, פעילות ובעלות ידע הוא מעשה חשוב של חילוץ השיח על הסכם מידי מומחים לצבא וביטחון במובנו הצר ביותר.

באופן אישי אני חושבת שנשים עושות שלום היא תנועה פרגמטית, אנחנו מרגישות שאין לנו ברירה אלא לקחת את גורלנו בידינו. את מפקפקת בערך של המצעד שהחל ב4 באוקטובר בראש הנקרה בגבול הצפוני של ישראל והסתיים ב19 בחודש בעצרת המונים בירושלים מול בית ראש הממשלה. אך המצעד היה פרויקט ענק שבוצע רובו ככולו על ידי מתנדבות. לא צעדנו לשום מקום אלא הגענו למקום בו אנו שם דבר . אני מרגישה שזה צעד משמעותי לשינוי עמדות בציבוריות הישראלית. הארוע בקאסר אל יהוד ב19 לאוקטובר היה במיוחד מעורר תקוה. מופע של אלפי נשים פלסטיניות, ישראליות ופלסטיניות ישראליות שהתאספו יחד לדרוש שלום. אני חולקת על מסקנתך , כן הכיבוש צריך להסתיים אבל זה רק חלק מהפתרון. נשים עושות שלום מניעה תהליך של פיוס בזמן ששום דבר אחר לא קורה. העיתונים שלך החמיצו רגע הסטורי וצר לי שכעיתונאית ופמיניסטית לא התראת על זה . אני מקווה שזה עוד יקרה.

שלך ארנה

תודה לחברותי בנשים עושות שלום על התמיכה ועל הטקסטים הנהדרים ששלחתן לשם כתיבת המכתב.

http://blogs.timesofisrael.com/an-open-letter-to-a-foreign-correspondent-who-lives-in-israel/

סאלם הקטנה או מי מפחד משלום

בגן משחקים במערב פילדלפיה נכדתי ליאורה שיחקה עם ילדה קטנה. נודע לנו ששמה סאלם. היא דיברה עם אביה באנגלית במבטא אמריקאי והוא ענה לה באנגלית במבטא זר. כששמעתי את שמה של הילדה אמרתי מיד ״איזה שם מקסים״ ואז התחלתי לחשוב על השלום ועל האזור שלנו.

עד לאחרונה לא הבנתי עד כמה השלום ירד מגדולתו. אבל אז היו הבחירות והמועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות. באוקטובר האחרון אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו.

נראה עכשיו ברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השני בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית. למשל, בתגובה למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של תגובות מייאשות.

במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה התנועה לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. היא קמה כתנועת שטח שתהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ככל הניתן. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים אוניברסליים, ולכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה בפה מלא שאינה רוצה שלום?

כנראה שכן, אחת הקוראות שבתמונת הפרופיל שלה היא מופיעה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך, בכמה תגובות לאותו מאמר, שלומר ששלום זאת לא עמדה פוליטית זאת טפשות ובורות, היא התכוונה אלי.

כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.

כמה חברות בקבוצת הפמיניסטיות הדתיות כתבו שהקבוצה היא לא המקום למאמר על נשים ושלום ובקשו שהאדמיניות תורדנה אותו. נראה שבאקלים הפוליטי של היום יהיה זה צעד נבון לתנועת נשים עושות שלום להסיר את המילה נשים וגם את המילה שלום מהשם. המילה ״עושות״ יכולה בנתיים להשאר.

כמו ערכים אוניברסלים אחרים בחברה שלנו (לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד) גם השלום כבר לא תקף.

מעניין לכמה תינוקות ישראלים ופלסטינים שנולדים היום ניתן השם שלום/סאלם. אך לפחות אפשר להתנחם בכך שמעבר לים בדמוקרטיה הגדולה בעולם, סאלם הקטנה עדיין משחקת עם הנכדה הישראלית שלי.

נ.ב בדקתי עכשיו ושלום איננה אחת ממילות המפתח המוצעות על ידי העורך לשימוש הבלוגרים בטיימס אוף ישראל.

המאמר הופיע באנגלית בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/little-salam-or-who-is-afraid-of-peace/

איך הפכתי לאויבת השלום וגבעת חביבה:

לאחר שהייה של כ15 שנה בארה״ב שם מימשנו את החלום האמריקאי: משפחה, כלב ובית בפרוורים, חזרנו לתל אביב. שנים אחדות גרנו בדירה פצפונת בצפון הישן. המיקום היה מושלם, אך שוב הרגשנו כמיהה למרחבים האמריקאים והיה לנו קשה עם הרעש וזיהום האוויר.

אלו היו שנות ה90 בהן רבים מחברינו עזבו את העיר לטובת מקומות עם בתים צמודי קרקע וגינה, והבטחה לאיכות חיים טובה יותר. הפתרון הופיע בדמות אורנית, ישוב קהילתי מקסים המרוחק 28 דקות במכונית מתל אביב, השוכן בפאתי גבעות השומרון, וגובל בכפר קאסם מול ראש העין. כשביקרנו באזור בפעם הראשונה, ראינו, קילומטרים אחדים מזרחית לישוב, עמדת גבול מאוישת בחיילים. מכאן הבנו שאורנית נמצאת בתוך הקו הירוק.

זמן קצר לאחר מכן מצאנו בית בחלק המערבי של אורנית. המוכרים, משפחה נחמדה עם שתי בנות, מאד דומה לשלנו, נשארה לגור בצד השני של הדו משפחתי. נפגשנו במשרד עורכת הדין לחתום על המסמכים, ולתדהמתנו גילינו שהתחייבנו לקנות בית בהתנחלות. הסתבר שלמרות שאכן אורנית שוכנת על הקו בירוק, זאת בכל זאת התנחלות.

אפשר להסביר את חוסר הידע שלנו בכך שאלו היו הימים שלפני האינטרנט. בנוסף נעדרנו מישראל שנים רבות, לא הבנו את רזי הכיבוש ולא ידענו מה לשאול. ראינו את עמדת הגבול המרוחקת מהישוב והסקנו ששם הוא נמצא. בנוסף, לאחר שהמוכר הנחמד הסביר לנו בפירוט שהבית הספציפי שלנו הוא בצד הישראלי של הקו הירוק, הסתפקנו בתשובה ולא עלה בדעתנו לערוך תחקיר נוסף בטרם הקניה.

קנינו את הבית ב1998 אך עברנו אליו רק בקיץ 2000 זמן קצר לפני פרוץ האינתיפדה השניה. גרנו באורנית 7 שנים. למרות שאהבתי את הבית והקהילה הרגשתי אי נוחות וצורך להצטדק על כך שאני גרה בהתנחלות.

במשך שנים רבות' בארה״ב ובישראל' התנדבתי בבתי ספר. הצעתי להתנדב גם בבית הספר בכפר קאסם, אך למרות שתמיד התקבלתי בברכה בחנויות בעיירה, הצעת ההתנדבות שלי נידחתה.

בדומה, גם רציתי להשתתף בפעילויות גבעת חביבה הסמוכה לאורנית, אך נדחיתי כיון שאני מתנחלת. כששוחחתי עם המארגנים הישראלים והפלסטינים והסברתי שחשוב לשלב ולהכליל במאמצי השלום הישראלים ופלסטינים אנשים מכלל הציבור, הם הסכימו איתי בנימוס אך לא קיבלו אותי לפרויקט.

חבל, גם בין המתנחלים ישנם כאלו שתומכים בשלום ורוצים להיות מעורבים בפעילויות. רבים מחברי באורנית אמרו לי שבשביל שלום יתפנו ברצון.

בסופו של הסיפור, גבעת חביבה נשארה בשבילי סמל לנוקשות וחוסר הסובלנות של השמאל. קשה לי לשכוח את ההשפלה שהרגשתי כשהתייחסו אלי כאויבת השלום. שמאלנות מגיעה בדרגות ובגוונים שונים ומחנה השלום הוא קטן. אם אכן רוצים שלום אין באפשרותו של השמאל להתנהל כמועדון אקסקלוסיבי שמשאיר מישהו בחוץ.

http://blogs.timesofisrael.com/how-i-became-the-enemy-of-peace-and-givat-haviva/

פורום המשפחות השכולות לא מעונין בחברים חדשים

בחודשים האחרונים כשבכל יום אנחנו כואבים את מותם של קרבנות נוספים כתוצאה מהקונפליקט הישראלי פלשתינאי, קשה לגייס את האנרגיה לחשוב על האפשרות של שלום, וקשה עוד יותר לפעול כדי לקרב אותו.
אבל זה בדיוק מה שחברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, ארגון של בני משפחה ששכלו את יקיריהם, ממשיכים לעשות.
למרות שהחברות ״במועדון״ זה משמעה שאבדת את האדם היקר לך מכל, הפורום פועל שנים במסירות, למען שלום, פיוס וסובלנות בין שני העמים.
באוגוסט 2015 הצטרפתי לאחת מפעילויות הפורום, ובינואר חמישה חודשים מאוחר יותר ציינו את סופו של החלק הראשון של פרויקט הנרטיבים, סוג של סדנה לימודית/ חוויתית לשם קרוב לבבות.
פרויקט הנרטיבים מקבץ יחד 15 ישראלים ו15 פלסטינים  ל7 מפגשים. המפגש הראשון בין העמים הוא סוף שבוע בבית ג׳אלה בו בני הקבוצה לומדים להכיר זה את זה. במפגש  השביעי, האחרון, כולם כבר אמורים להיות חברים, למצוא פרויקט משותף לעבוד עליו בצוותא.
לרוב קבוצות הנרטיבים מאורגנות לפי איזה שהוא מכנה משותף: מורים, עורכי דין, אמנים, סטודנטים וגם קבוצות נפרדות של בני המשפחות השכולות.
 אך לקבוצה שלנו לא היה שום דרישות קדם, היינו קבוצה הטרוגנית של ישראלים ופלסטינים שהתענינו להפגש ולהכיר.
אולי לפורום המשפחות היתה איזו ציפייה לא-מדוברת מאיתנו, כיון שהעניק לנו את השם המחייב ״מובילי שינוי.״
באותו סוף שבוע ראשון היינו  30 איש, אך לאחריה כמה  עזבו. כנראה לא היו להם תעצומות נפש הנחוצות למפגשים כאלו.
 במשך המפגשים למדנו על הנרטיבים והטראומות של הישראלים והפלסטינים ויצאנו לסיורים לימודיים.
  כסמל לנכבה הפלסטינית בקרנו בכפר ליפתא    בשיפולי ההרים בפאתי ירושלים. ליפתא נשארה נטושה מאז הגירוש של כ2500 מתושביה בסוף 1947.
במפגש  הבא שיתפנו את חברינו הפלסטינים בטראומה של העם היהודי, וביקרנו יחד במוזיאון לזכר השואה ביד ושם.
לקחי הטראומה של העבר היו אמורים לתרום להבנה וקרוב  לבבות בין חברי הקבוצה. אך ההווה הוא שמכריע. האינתיפדה שהחלה באוקטובר, עצרה את המשך המפגשים ולא ראינו את חברי הקבוצה הפלסטינים כשלושה חודשים.
 כשנפגשנו שוב בדצמבר היתה התרגשות וגם ציפיות גבוהות. לרוע המזל לאחר החיוכים והחיבוקים הראשונים, הפכנו לזרים. זה היה צעד ענק אחורה. חברינו הפלסטינים לא תקשרו איתנו במשך כל המפגש ובמקום החום והאמון, שהתחלנו לייצר, צפו חשדנות ושטנה.
נראה היה שלאחר שלושה חודשים של אינתיפדה הפלסטינים שפגשנו בפעילות לקידום השלום, חשו שזאת כמעט בגידה לדבר אלינו בקול אישי, ובקול אחד-- קולקטיבי האשימו אותנו ביסוריו של כל העם הפלסטיני.
הרגשתי שהקבוצה שלנו הפכה לשק החבטות, המייצגת את כל העוולות והפעולות של מנהיגינו.  מצד אחד הבנתי אותם, אך בפנים הרגשתי כעס ותיסכול.
יותר מזה, ההאשמות הבלתי פוסקות של חברי הקבוצה הפלסטינים גרמו לי לניכור,  וכמעט שכחתי שאלו היו אותם אנשים שהשכימו קום באותו בוקר ונסעו שעות ארוכה מחסומים רק כדי לראות אותנו,  וגם לספר לנו, הישראלים שהכירו, על החיים הבלתי נסבלים שלהם.
הרגשתי ייאוש, הייתי משוכנעת שהיחסים עם החברים הפלסטינים לא ישוקמו עד שיגמר הכיבוש. פתאום לא רציתי יותר להמשיך בפרויקט הנרטיבים. לא יכולתי לשאת את המחשבה של  מיפגש נוסף כמו זה.
אבל לשמחתי, המנחים שלנו מהפורום, לא איבדו תקווה. הם עודדו אותנו שהצלחת המיפגש תלויה גם בנו, ובכוחנו לשנות את המציאות, לפחות בתוך הקבוצה שלנו.
הם צדקו, כשנפגשנו בפעם האחרונה,  כולנו הגענו עם אנרגיה אחרת, ועם נחישות להוביל שינוי. במשך כל סוף השבוע הצלחנו לתקשר כבני אדם, ולהתחיל לתכנן את העתיד בו נוכל לשתף פעולה.
אני מרגישה שזכיתי בכך שלקחתי חלק באחת מפעילויות הפורום. כשסוף סוף יגיע שלום, הרבה בזכותם, אני יכולה לדמיין ילדים משחקים תחת עצי פרי שניטעו לכבוד חסידי אומות העולם שלנו-- חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני.
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל
http://blogs.timesofisrael.com/the-parents-circle-doesnt-want-new-members/