איך המדיה התעלמה מנשים עושות שלום

ביולי האחרון כתבתי רשימה בטיימס אוף ישראל שמחתה על ההתעלמות של התקשורת מנשים עושות שלום. לדאבוני שוב, כמו עיתונים אחרים, העתון בו כתבתי בלוג באופן קבוע לא האמין בי או ברשימה שלי ובחר לא לקדם אותה. כך שוב לא זכו הקוראים לדעת על התנועה ופועלה. בשבועיים האחרונים נעשה יותר ויותר קשה להתעלם מנשים עושות שלום בזמן שמסע השלום הגיע לכל קצוות הארץ. אין שום סיבה מדוע עורכים ועיתונאים בחרו להתעלם בזמן שהסטוריה התרחשה למול עיניהם. כל מה שהיו צריכים לעשות זה להקשיב. הנה הרשימה

״תתפשטו״-- או מה צריכה תנועת נשים לעשות כדי להגיע להתקשורת

בקיץ 2014 במהלך המלחמה בעזה כ30 נשים נפגשו יחדיו בחדר קטן בתל אביב והחליטו שמוכרחים לעשות מעשה כדי לעצור את האלימות ולמנוע את המלחמה הבאה. כך קמה תנועת נשים עושות שלום, תנועת שטח פוליטית לא מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות (לפי החלטת מועצת הבטחון 1325).

ניתן היה לחשוב שבמדינה כמו שלנו כולם ישמעו על נשים עושות שלום, היא הרי תנועת הנשים הגדולה ביותר בישראל, בכל הזמנים ויש בה כיום כבר יותר מ20000 חברות וחברים רשומים, ובפייסבוק יש לה יותר מ- 38000 עוקבות ועוקבים.

אם עושים חשבון פשוט הרי זה הגיוני שכמעט לכל אדם בישראל יש מכרה או קרובה ואולי אפילי בת משפחה: אמא,אחות, בת, או אפילו סבתא שהיא חברה בנשים עושות שלום.

אבל באופן מפתיע, למרות שבשלוש השנים האחרונות לא עובר יום בו אין ארוע או פעילות של נשים עושות שלום, כמו למשל עמידה בצמתים עם שלטים שדורשים הסכם מדיני, או חוגי בית, הרצאות, דוכני הסברה ופרויקטים ארציים, נדמה לפעמים שנשים עושות שלום היא תנועה סודית לפחות כמו הבונים החופשיים..

מסתבר שעשרות אלפני נשים שעובדות בנחישות וללא הפסקה כדי ללחוץ על המנהיגים להגיע להסכם מדיני יכולות בהחלט להישאר שקופות אם לא צופים בהן בטלויזיה, שומעים עליהן ברדיו, וקוראים עליהן בעתונים ובמדיה החברתית.

נראה שתנועת נשים עושות שלום מתמודדת לא רק עם האתגר העצום של קידום הסכם מדיני, אלא עם בעיה הרבה יותר שגרתי, איך משיגים סיקור תקשורתי?

את התשובה קבלתי באופן די בוטה מכתבת זרה שמתגוררת כבר יותר מ15 שנה בישראל ומכסה את מה שמתרחש באזור לעיתונים גרמניים.

פגשתי אותה לפני שנה בצעדת התקוה של נשים עושות שלום. צעדת התקווה הייתה אירוע מתמשך ורב משתתפים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון, והסתיים בסוכות בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך שבועיים היו אירועים רבים וצעדות מקומיות בכל הארץ. לימה בואי כלת פרס נובל לשלום שהייתה בין הנשים שהצליחו לגרום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה

הגיעה לתמוך בתנועה ונאמה בעצרות שונות ברחבי הארץ. היא גם השתתפה עם נשות התנועה בארוע מרגש בקאסר אל יהוד בו לקחו חלק אלפי נשים פלסטיניות, וישראליות שצעדו יחדיו בדרישה לשלום.

הכתבת ואני הקשבנו יחד לנאומה של לימה בואי ששיתפה את הקהל באתגרים שהיו לה ולחברותיה במאבקן הקשה בארצן כדי לסיים את שפיכות הדמים בארצה, ועודדה את תנועת נשים עושות שלום להמשיך לפעול ללא פשרות למען השגת הסכם מדיני .כשהסתכלתי על הכתבת ראיתי שהיא בוכה מהתרגשות..

אבל בכל זאת הכתבת החליטה לא לכתוב מאומה בעתון על צעדת התקוה. כששאלתי אותה מדוע, היא כתבה לי: ״נשים שפועלות למען שלום לא מעניינות אף אחד ובודאי לא את התקשורת, תעשו משהו דרמטי, תתפשטו! אז תגיע התקשורת, ואני מבטיחה שגם אני אכתוב עליכן.״

לומר את האמת נדהמתי, לא האמנתי שבמאה ה21 לאחר שעברנו מאבקים כה קשים לשוויון ויצוג הולם, דרישה רצינית של נשים לשלום תתגמד ל״תתפשטו״ כדי לקבל סיקור בתקשורת. זה לא יקרה, לפחות לא בינתיים. אני מאד מקווה שאותה כתבת טועה והתקשורת היא יותר בוגרת ואחראית מאיך שהיא תופסת אותה..

ביום חמישי הקרוב ה6/7 בשעה 6 בערב חברות תנועת נשים עושות שלום תצאנה, כן לבושות, ל140 צמתים ברחבי הארץ כדי להזכיר לציבור שעברו כבר שלוש שנים מצוק איתן ביולי 2014 ועדיין לא נעשה דבר לקידום הסכם מדיני.

אני מצפה שגם התקשורת תגיע, אחרי הכל זאת האחריות שלה לידע את הציבור בישראל בכך שתנועת נשים כל כך גדולה דורשת עתיד טוב יותר לכולנו שיוכל להגיע רק בעקבות הסכם מדיני.

http://blogs.timesofisrael.com/how-the-media-ignored-women-wage-peace/

סולם [חוסר] המזל

במחלקה האונקולוגית בבית החולים בתל אביב שם בעלי טופל לסרטן ריאות, הכימותרפיה ניתנה בחדר גדול שהיו בו מספר כורסאות למטופלים וכיסאות רגילים למלווים שלהם. כיון שזה היה תהליך ארוך, הייתה לנו הזדמנות לדבר עם מי שהיה באותו זמן בחדר, ולכמה שעות הפכנו לקבוצת תמיכה ספונטנית

ביום שישי אחד היינו רק ארבעה בחדר. בעלי ואני, אדם מבוגר בערך בגיל שלנו, ואשה צעירה. התחלנו לדבר. היא סיפרה לנו על חייה ועל המחלה. הסתבר שנישאה רק זמן קצר קודם והיא אם לתינוק. האדם המבוגר שישב איתנו לא התאפק והגיב: ״זה כל כך לא פייר שאת חולה, את כל כך צעירה ויש לך תינוק״

בלי לחשוב פעמיים היא ענתה לו: ״אתה טועה, אני הרבה יותר ברת מזל מילד קטן שחולה בסרטן, לפחות הספקתי לחיות ויש לי אפילו תינוק.״ֿ התגובה שלה הייתה לא צפויה ולא ידענו מה לומר. ברור שהיא לא רצתה את הזעם או את הרחמים שלנו. למרות מה שאמרה, הסכמתי בליבי עם מה שאמר אותו אדם, לא יכולתי לחשוב על שום דבר יותר גרוע ממה שקרה לה.

השראה יכולה להופיע במקומות בלתי צפויים ובכל זאת לחולל שינוי. בזמנים קשים אנשים נוטים להיאחז באמונות תפלות, ויש כאלו שאפילו מאמינים שללכת מתחת לסולם מביא חוסר מזל. אותה אישה צעירה העניקה לנו סולם של מזל לגמרי שונה, בו ילד קטן ממוקם בשלב הנמוך ביותר והיא ברת המזל ממוקמת שלבים אחדים מעליו. אחרי ששמענו אותה גם אנחנו מיקמנו את עצמנו על הסולם, בעלי ואני-- שנינו היינו הרבה יותר ברי מזל מאותה אם צעירה.

השוואה לא תמיד עוזרת, חוקרים טוענים שלהשוות את עצמנו לאנשים אחרים שמזלם שפר עליהם גורמת לנו לקנאה ולחרדות. אבל בזמן משבר אם אנחנו יכולים להשוות את עצמנו לכאלו שהם יותר אומללים מאיתנו זה בהחלט מאפשר לנו להרגיש יותר טוב, ולמצוא כוח להתמודד. לנו זה עזר.

אני מאד מקוה שאותה אשה צעירה מחדר הכימוטרפיה החלימה והיא נמצאת איתנו היום. אבל אם לא, מנחם אותי לחשוב שהיא האמינה שהיא הספיקה לחיות.

מילותיו האחרונות של בעלי והדרך להחלמה

פוסט לרגל יום השנה ה9 למות בעלי צבי רז

מילותיו האחרונות של בעלי והדרך להחלמה

מילותיו האחרונות של בעלי היו ״תנהגי בזהירות״. היה זה אמצע הלילה, בבית החולים, ובתי ואני עמדנו לצאת לכמה שעות הביתה. הוא כבר לא יהיה מסוגל לדבר ולכן כתב מילים אלו במחברת. הוא לא כתב שהוא אוהב אותי, או ביקש שאטפל יפה בבנות שלנו. אבל כשראיתי מה הוא כן כתב הבנתי שלכך התכוון.

כיון שגרנו בפרוורים שנים רבות, קודם בארה״ב ואחר כך בישראל, נהיגה היתה תמיד חלק מרכזי בחיינו. אבל למרות זאת בעלי אף פעם לא לגמרי סמך עלי וחשד שכשאני מוטרדת או מודאגת אני לא מספיק מרוכזת בכביש. הוא צדק.

ההנחיה שלו היתה מאד ברורה ומילולית. הוא רצה להיות בטוח שנגיע הביתה בשלום ביום הנורא ההוא. אבל אני מרגישה שלמילים אלו, התמימות לכאורה, יש משמעות רחבה יותר ואפילו סמלית.

לגבי מילים אלו מרמזות שהוא ציפה שאמשיך הלאה, אך שאנקוט בזהירות. באותה תקופה היה לי קושי עצום להתמקד במה שסביבי. לקח זמן להבין מה קורה ולהתחיל לעשות תכניות לעתיד.

בעבר כשנסענו לחופשות תמיד נהגנו שנינו, כעת נשארתי הנהגת היחידה, לא היה אף אחד שיחליף אותי כשעייפתי.

רבים מאמינים שהמילים האחרונות של אדם מסכמות את מי שהוא. במקרה של בעלי הן מעידות על חלק חשוב של האישיות שלו.

כשאובחן עם סרטן ראות בשלב 4 חמישה חודשים קודם לכן, אמר לי שהחליט להוות דוגמא לבנותינו בעת המחלה. אני משוכנעת שההחלטה הזאת עזרה לו להתמודד עם המוות הקרוב. הוא אפילו בחר מוטו לפרויקט הזה, פרפרזה על אימרה פוליטית ידועה. אנחנו היינו אמורים להלחם בסרטן כאילו אין מוות ולהשלים עם המוות דרך הכנה נאותה.

למשל, כיון שבעלי הוא זה שהיה אחראי על הנושא הפיננסי עברנו על הספרים וכתבנו שמות ומספרים חשובים. היינו מוכנים. מצד שני קיבצנו את כל האינפורמציה בקלסר מיוחד שנקרא ״אחרי 120״: שמרנו על התקוה.

למרות שבעלי סירב לקרוא להתמודדות עם הסרטן ״להלחם״ או להשתמש במילה ״תבוסה״ איבדנו אותו לסרטן בגיל 55. זה היה השבוע לפני 9 שנים. עד היום אני חושבת על ההנחיה שלו לנהוג בזהירות כשאני נכנסת למכונית, במיוחד אם אני לא במיטבי. ותמיד מעודד אותי להזכר שגם רגעים ספורים לפני מותו בעלי לא ויתר על ההזדמנות לדאוג לנו עוד פעם אחת אחרונה.

נ.ב. הפוסט נכתב בהשראת התוכנית This American Life שנושאה ״מילים אחרונות״

הפוסט פורסם באנגלית

http://blogs.timesofisrael.com/my-husbands-last-words-and-the-road-to-recovery/

הנחמה שבהכחשה

לפעמים אני שומעת אנשים אומרים על אדם מסוים שהוא או היא  נמצאים בהכחשה גמורה. גם אותי הם בודאי תארו כך רק לפני שנים מעטות. הם לא יכלו לדעת, אבל הכחשה היתה אז בשבילי הכרחית כדרך  חיים וצורת התמודדות.

לאחר שבעלי אובחן עם סרטן ראות בשלב 4 ושמע מהאונקולוג את האמת המרה,  החלטתי לשים ידע זה בצד. בעוד שבחיינו הרגילים לפני המחלה תמיד התכוננו ולמדנו  כל תוצאה אפשרית, הפעם החלטנו להרפות. עדיף היה לחסוך זאת מעצמנו ובמכוון חסמנו את החשיפה שלנו לאינפורמציה. היה לנו ברור ששום דבר טוב לא יגיע מחזית זאת.  

מדהים איך הנפש נענית בשמחה לשתף פעולה עם החלטות כאלו. למרות ששמעתי במו אזני שלבעלי נותרו רק 9 חודשים לחיות, לא הקשבתי. חזרתי וסיפרתי לעצמי שהוא חזק וצעיר ויכול להחלים. בנוסף, הרופאים שתלו במוחנו מסרים מרגיעים, או אולי רק חשבנו ששמענו אותם. אמירות כמו: ״אתה נראה טוב״ תורגמו על ידינו ל״טיפול משפיע״ או ״הוא יכול לגבור על המחלה.״

רק לפני ימים אחדים פגשתי חברה החווה כעת הכחשה גמורה של בת משפחתה. השיחה איתה הציפה אותי בזכרונות ממחלתו של בעלי. נראה לי שלמרות שלאחרים היה קשה, ואולי גם כואב לצפות ברמיה העצמית שלי, בחירה זאת הפכה את חיינו לטובים יותר. מבחינה מסוימת זה היה כמו להיות מאוהבים, נכנסנו לבועה ולא איפשרנו לעולם החיצוני להכנס. בפנים היינו בטוחים, פעילים ואפילו עליזים כיון שהיו גם הרבה רגעים שמחים בחודשים האפלים הללו.

אבל קרה גם שהמציאות סרבה לשתף פעולה, למשל כשבעלי רצה לדבר. אז היה עלי להקשיב באמת ואפילו כתבתי מה שאמר במחברת מיוחדת. איכשהוא לכתוב הפך את הכל לקצת פחות מאיים,  כאילו אני מתעדת את חיינו לאיזה צורך עתידי.

חברה אחרת סיפרה שכשבעלה היה חולה אנוש היא ידעה שהוא נוטה למות ולא היתה מסוגלת להכחיש זאת. נראה לי שהכרה כזאת יכולה להקל על הפרידה, על קבלת האובדן שיגיע,  וגם על רעיון היום שאחרי. אני בחרתי לא לעשות זאת.

התובנה היחידה שיש לי מהתקופה הנוראית הזאת היא שאם את אנרגטית ומלאת תקווה זה לא סימן  שאינך מכירה במציאות. זה רק אומר שבינתיים לא נוח לך לטפל בה או להתייחס אליה. בקיצור יש זמנים שעדיף לנהוג בהם בטכניקת סקרלט אוהרה מחלף עם הרוח, ולומר ״אני אחשוב על זה מחר.״

http://blogs.timesofisrael.com/the-comfort-of-denial/