שבועות חג האלמנות

החגים הם זמן קשה לא/נשים בודדים וכמובן גם לאלמנות שבשבילן כל חג הוא תזכורת למה שהיה ואיננו עוד. יש חגים שהם קשים במיוחד בשבילי כמו ראש השנה ופסח, אבל אני הכרזתי על שבועות כחגה של האלמנה המבוגרת
באופן מסורתי קוראים בשבועות את מגילת רות, אני מציעה קריאה קצת אחרת:

אלמנות היא אחד הנושאים המרכזים של מגילת רות. העלילה מתחילה במואב שם אנו פוגשות שלוש אלמנות נעמי ושתי כלותיה ערפה ורות. נעמי האלמנה המבוגרת עברה טרגדיה כפולה (ואולי משולשת) היא איבדה לא רק את בעלה אלא גם שכלה את שני בניה. בנוסף, היא גם בודדה וחסרת כל בארץ זרה בעוד כלותיה שתיהן מואביות.

בתנ"ך האלמנות והיתומים נחשבים לפלח האוכלוסיה החלש והפגיע ביותר בחברה, אך במהרה מסתבר שנעמי אינה חסרת ישע. היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולחזור ממואב לישראל. היא מציעה לשתי כלותיה להישאר במולדתן. עורפה נענית להצעה. למרות שהחלטתה מוזכרת במקרא רק בשורה קצרצרה, חשוב לציין שהבחירה של עורפה מעידה על נחישות ואומץ. היא מוותרת על משפחתה ועליה לנסות ולבנות את חייה מחדש בעצמה.
בחזרתן לישראל נעמי לוקחת על עצמה את הטיפול והדאגה לכלתה הצעירה האלמנה רות. כדי להבטיח את עתידן נעמי מתכננת מהלך יצירתי של השבת נכסי המשפחה. מימושו יתאפשר רק על ידי השאת רות לחתן ראוי ומתאים, מאותו השבט.

לאורך ההיסטוריה אלמנות רבות בספרות ובחיים האמיתיים עשו בדיוק כך. אך בניגוד לספרות שם נישואי נוחות מוצגים לעיתים קרובות, כאופורטוניזם קר, בזמן התנ״ך לשאת אלמנה צעירה היתה חובת הרווק מאותו השבט. המספר המקראי מבהיר שלא רק רות מקבלת את סמכותה של נעמי, גם בועז, החתן העתידי, מזהה את כוחה ומכבד אותה כראש המשפחה
מגילת רות היא דרמה מרתקת המדגישה אחווה נשית, אך בשבילי כאלמנה היא הרבה מעבר לזה. המגילה  בשבילי, ואולי גם בשביל אלמנות אחרות,  היא השראה להיות אמיצה, לקחת מנהיגות ולשנות את המציאות שלנו ושל סביבתנו

הנחמה שבהכחשה

לפעמים אני שומעת אנשים אומרים על אדם מסוים שהוא או היא  נמצאים בהכחשה גמורה. גם אותי הם בודאי תארו כך רק לפני שנים מעטות. הם לא יכלו לדעת, אבל הכחשה היתה אז בשבילי הכרחית כדרך  חיים וצורת התמודדות.

לאחר שבעלי אובחן עם סרטן ראות בשלב 4 ושמע מהאונקולוג את האמת המרה,  החלטתי לשים ידע זה בצד. בעוד שבחיינו הרגילים לפני המחלה תמיד התכוננו ולמדנו  כל תוצאה אפשרית, הפעם החלטנו להרפות. עדיף היה לחסוך זאת מעצמנו ובמכוון חסמנו את החשיפה שלנו לאינפורמציה. היה לנו ברור ששום דבר טוב לא יגיע מחזית זאת.  

מדהים איך הנפש נענית בשמחה לשתף פעולה עם החלטות כאלו. למרות ששמעתי במו אזני שלבעלי נותרו רק 9 חודשים לחיות, לא הקשבתי. חזרתי וסיפרתי לעצמי שהוא חזק וצעיר ויכול להחלים. בנוסף, הרופאים שתלו במוחנו מסרים מרגיעים, או אולי רק חשבנו ששמענו אותם. אמירות כמו: ״אתה נראה טוב״ תורגמו על ידינו ל״טיפול משפיע״ או ״הוא יכול לגבור על המחלה.״

רק לפני ימים אחדים פגשתי חברה החווה כעת הכחשה גמורה של בת משפחתה. השיחה איתה הציפה אותי בזכרונות ממחלתו של בעלי. נראה לי שלמרות שלאחרים היה קשה, ואולי גם כואב לצפות ברמיה העצמית שלי, בחירה זאת הפכה את חיינו לטובים יותר. מבחינה מסוימת זה היה כמו להיות מאוהבים, נכנסנו לבועה ולא איפשרנו לעולם החיצוני להכנס. בפנים היינו בטוחים, פעילים ואפילו עליזים כיון שהיו גם הרבה רגעים שמחים בחודשים האפלים הללו.

אבל קרה גם שהמציאות סרבה לשתף פעולה, למשל כשבעלי רצה לדבר. אז היה עלי להקשיב באמת ואפילו כתבתי מה שאמר במחברת מיוחדת. איכשהוא לכתוב הפך את הכל לקצת פחות מאיים,  כאילו אני מתעדת את חיינו לאיזה צורך עתידי.

חברה אחרת סיפרה שכשבעלה היה חולה אנוש היא ידעה שהוא נוטה למות ולא היתה מסוגלת להכחיש זאת. נראה לי שהכרה כזאת יכולה להקל על הפרידה, על קבלת האובדן שיגיע,  וגם על רעיון היום שאחרי. אני בחרתי לא לעשות זאת.

התובנה היחידה שיש לי מהתקופה הנוראית הזאת היא שאם את אנרגטית ומלאת תקווה זה לא סימן  שאינך מכירה במציאות. זה רק אומר שבינתיים לא נוח לך לטפל בה או להתייחס אליה. בקיצור יש זמנים שעדיף לנהוג בהם בטכניקת סקרלט אוהרה מחלף עם הרוח, ולומר ״אני אחשוב על זה מחר.״

http://blogs.timesofisrael.com/the-comfort-of-denial/

הכל צפוי וקצת רשות נתונה: חולי סרטן ומשפחותיהם

בשבועות האחרונים אני שומעת מידי יום ברדיו סיפורים קורעי לב על סוף החיים ועל והמחיר העצום של תרופות מאריכות חיים

קשה מאד לדעת מה לעשות במקרים כאלו במיוחד כיון שתמיד קיימת התקוה שאם נצליח להחזיק מעמד, בעזרת התרופות, ישנו סיכוי שבינתיים תימצא התרופה המושיעה

אנחנו עשינו את הבחירות שלנו ואין שום דרך לדעת אם הדברים היו נראים שונה אם היינו מגיעים להחלטה אחרת.

בסוף 2006 בעלי, אדם בריא בן 54, נסע לכנס בקוריאה. הוא חזר צולע עם כאב ברגלו. הסתבר שיש לו  קריש דם. זמן מה הרופאים היו סבורים שהקריש הוא תוצאה של הישיבה הממושכת במטוס, אך לאחר זמן קצר האבחנה היתה סרטן ריאות בשלב 4.

כמהנדס ואיש מעשי בעלי שאל את הרופא כמה זמן נותר לו לחיות והוא אמר שבמקרים כאלו לרוב שורדים פחות משנה.

בעלי חשב אולי לוותר על טיפולים כימיים, אך הרופא שכנע אותו, שלמרות תופעות הלוואי, כימותרפיה תועיל להרגשתו הכללית ולקוצר הנשימה. הוא החליט שבמקום להיות ״אדם מת מהלך״ (ביטוי שלו)  יסכים לטיפולים.

הקורס הראשון בפרוטוקול לא עבד, אני עדיין מרגישה את המכה בבטן שקיבלתי כשתוצאות בדיקת הPET התבררו. 

הרופא הציע תרופה אחרת, כדורים שהיו פחות קשים למטופל. באותה תקופה טרסיבה לא נכללה בסל הבריאות שלנו במכבי וגם הביטוח הפרטי  לא כיסה את העלויות.

כתבתנו מכתב בקשה מיוחד למכבי ולביטוח ונענינו בשלילה. כך קרה שבעלי קיבל סוג אחר של כימותרפיה שהיה אגרסיבי מידי והוא נפטר כמה ימים לאחר הטיפול השני, 5 חודשים בלבד לאחר האבחון.

הטיפול בטרסיבה יכול היה להקל על החודשים האחרונים של חייו, ואכן זמן קצר לאחר מותו כדורים אלו הפכו לחלק סטנדרטי בטיפול בסוג הסרטן שלו.

הוא כמובן רצה לחיות, וכמו חולי סרטן רבים ניסה תרופות טבעיות שונות, חלקן די יקרות, ואפילו הסכים לשתות חלב נאקות. אך מה שעזר לו יותר מכל הייתה ההחלטה שהגיע אליה בזמן שאובחן להוות מודל לחיקוי לבנות  שלו בזמן המחלה הקשה.

לדעתי זאת גם היתה הסיבה מדוע הוא בחר לא להתלונן ולצאת נגד ההחלטה על אישור התרופה. כיון שהיה גם זהיר מבחינה פיננסית הוא לא העלה בדעתו את האפשרות לשלם עליה מכספנו בשוק הפרטי.

הוא המשיך להיות עסוק, לימד באוניברסיטה, שוחח איתנו על העתיד, עזר לנו לעשות תוכניות והכריח אותי לעבור איתו על הספרים ולרשום שמות ומספרי טלפון של אנשים שיעזרו לי אחר כך. בחודשים האלו מכרנו את הבית בפרוורים וקנינו בית חדש בעיר אליו עברתי בעצמי לאחר מותו.

כאשר אני שומעת על תרופה חדשה לסרטן ריאות אני שמחה בשביל החולים אך גם מרגישה צביטה בלב בגללנו. קבלנו גזר דין מוות ללא ישועה רפואית. 

אך לאחר שאני נושמת עמוק אני מנסה להזכר שלפחות היתה לבעלי החרות לבחור איך יחיה את ימיו האחרונים, וברור לי שההחלטות שלו הפכו את החיים בלעדיו ליותר נסבלים.

http://blogs.timesofisrael.com/we-still-have-choices-cancer-patients-and-their-families/