יום האלמנות הבינלאומי

אנחנו אמנם אלמנות כל השנה, אבל האומות המאוחדות הכריזו על ה23/6 כיום האלמנות הבינלאומי, ומאחר שיש עוד מספר שעות ליום המיוחד הזה, אספר קצת על הנושא.

אלמנות הן נשים רגילות כמוני וכמוך. לצערנו רוב הנשים הנשואות תמצאנה את עצמן אלמנות בשלב כלשהו בחייהן.

אני התאלמנתי בגיל 52, זה לא גיל צעיר במיוחד אבל גם לא מבוגר מדי. את מספיק נבונה וגמישה כדי לעשות שינוי אם תרצי. ובכלל כשאת אלמנה את מגלה בעצמך כוחות ויכולות שאפילו לא ידעת שהם קיימים.

לאחר האסון הייתי מוצפת ומבולבלת, אבל כן ידעתי מיד שאני לא רוצה ליפול למעמסה על שתי בנותי הבוגרות, ואני עצמאית מידי כדי שמישהו/י יאמר לי איך לחיות את חיי.

היה לי מזל שהיתה לי עבודה טובה, ופנסיה טובה מבעלי ז״ל. אלמנות רבות סובלות, גם מבעיות כלכליות בנוסף לאסון הנורא.

רוב חברי הטובים נשארו איתי, אבל מי שתמכה בי במיוחד היתה עובדת סוציאלית, מתנדבת בביטוח הלאומי בפתח תקוה שמתמחית, בין השאר, בתמיכה באלמנות. במשך שנה שלמה היא קיימה איתי פעם בשבוע מפגשים פרטניים.

שנה וחצי לאחר שהתאלמנתי הכרתי את בן זוגי, אלמן גם הוא, ומאז אנחנו יחד. אבל, בניגוד למה שפעם חשבו, אלמנה לא מפסיקה להיות אלמנה אפילו בפרק ב׳, ובעלי ממשיך ללוות אותי בהמשך הדרך .

לפני 3 שנים פתחתי את קבוצת הפייסבוק אלמנות ממשיכות הלאה . לא ידעתי אם יש צורך בקבוצה שכזאת, אבל היום יש כבר לצערי מעל ל1100 אלמנות.
אז למרות שזה נכון שאנחנו אלמנות גם ב364 הימים האחרונים, אבל חשוב מאד להגביר את המודעות לנושא המושתק הזה.

תודה לאו״ם ויום אלמנות בינלאומי שמח 

על מילה טובה

בטיול עם הכלבה היום בצהרים ראיתי שלט בחלון האחורי של מכונית ועליו כתוב ״למי אמרתי היום מילה טובה???״ התעכבתי שניה והמשכתי ללכת. אבל משהו משך אותי לחזור וצילמתי את השלט. אכן למי?
יש דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אבל הם לא. מילה טובה היא אחת מהן. מרבים אצלנו להגזים בחשיבות של להיות דוגרי, לומר בדיוק מה אני חושבת ללא התחשבות ברגשות השניה. אבל למילה טובה יש כוח עצום. מילה טובה היא לא חנופה, היא לא צביעות או התעלמות מהאמת. תמיד אפשר למצוא משהו חיובי לומר.
כולנו רוצים שיכירו בנו ויוקירו אותנו, כולנו צריכים מילה טובה אבל אפילו כאן יש דרגות.
כדי לגדול לא/נשים בריאים בנפשם ומאושרים ילדים חייבים שיאמרו להם מילה טובה. כדי שהנישואים יהיו מספקים כדאי לבני הזוג לזכור לומר מילה טובה אחד לשני. הורים משוועים למילה טובה מילדיהם הבוגרים וכו.
וכמובן יש את האלמנות. בתקנון קבוצת אלמנות ממשיכות הלאה כתבתי: ״כאן בקבוצה אנחנו תומכות ומכילות: ומדברות רק על עצמנו כדי לשתף בחוויות שלנו. אנחנו בשום אופן לא שופטות, מעבירות ביקורת, או אומרות למישהי ׳את האמת בפרצוף׳.״

. לפני ימים אחדים כתבה אחת מחברות הקבוצה, אלמנה טריה (היא איפשרה לי להשתמש במה שכתבה) שהודות למה שהיא חווה בקבוצה היא יכלה להיות לא שיפוטית לאלמנה אחרת ממכירותיה שבחרה בדרך שונה משלה.

ברור שחשוב שיהיו לנו דיעות ומחשבות ביקורתיות, וגם שיפוטיות היא לא מילה גסה. אבל לפעמים עדיף להתאפק, לבדוק מי הנמענת ומתי ואיך כדאי כן להביע את דעתנו. ובזמנים קשים תמיד עדיף לומר מילה טובה, כי רק היא תאפשר צמיחה.

שבועות חג האלמנות

החגים הם זמן קשה לא/נשים בודדים וכמובן גם לאלמנות שבשבילן כל חג הוא תזכורת למה שהיה ואיננו עוד. יש חגים שהם קשים במיוחד בשבילי כמו ראש השנה ופסח, אבל אני הכרזתי על שבועות כחגה של האלמנה המבוגרת
באופן מסורתי קוראים בשבועות את מגילת רות, אני מציעה קריאה קצת אחרת:

אלמנות היא אחד הנושאים המרכזים של מגילת רות. העלילה מתחילה במואב שם אנו פוגשות שלוש אלמנות נעמי ושתי כלותיה ערפה ורות. נעמי האלמנה המבוגרת עברה טרגדיה כפולה (ואולי משולשת) היא איבדה לא רק את בעלה אלא גם שכלה את שני בניה. בנוסף, היא גם בודדה וחסרת כל בארץ זרה בעוד כלותיה שתיהן מואביות.

בתנ"ך האלמנות והיתומים נחשבים לפלח האוכלוסיה החלש והפגיע ביותר בחברה, אך במהרה מסתבר שנעמי אינה חסרת ישע. היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולחזור ממואב לישראל. היא מציעה לשתי כלותיה להישאר במולדתן. עורפה נענית להצעה. למרות שהחלטתה מוזכרת במקרא רק בשורה קצרצרה, חשוב לציין שהבחירה של עורפה מעידה על נחישות ואומץ. היא מוותרת על משפחתה ועליה לנסות ולבנות את חייה מחדש בעצמה.
בחזרתן לישראל נעמי לוקחת על עצמה את הטיפול והדאגה לכלתה הצעירה האלמנה רות. כדי להבטיח את עתידן נעמי מתכננת מהלך יצירתי של השבת נכסי המשפחה. מימושו יתאפשר רק על ידי השאת רות לחתן ראוי ומתאים, מאותו השבט.

לאורך ההיסטוריה אלמנות רבות בספרות ובחיים האמיתיים עשו בדיוק כך. אך בניגוד לספרות שם נישואי נוחות מוצגים לעיתים קרובות, כאופורטוניזם קר, בזמן התנ״ך לשאת אלמנה צעירה היתה חובת הרווק מאותו השבט. המספר המקראי מבהיר שלא רק רות מקבלת את סמכותה של נעמי, גם בועז, החתן העתידי, מזהה את כוחה ומכבד אותה כראש המשפחה
מגילת רות היא דרמה מרתקת המדגישה אחווה נשית, אך בשבילי כאלמנה היא הרבה מעבר לזה. המגילה  בשבילי, ואולי גם בשביל אלמנות אחרות,  היא השראה להיות אמיצה, לקחת מנהיגות ולשנות את המציאות שלנו ושל סביבתנו

זאת יכלתי להיות אני : לזכר הסופרת הלן ביילי

כשקראתי על הרצח הנורא של הלן ביילי ידעתי מיד שזאת יכולתי להיות אני. הלן ביילי (1964--2016) היתה סופרת אנגליה שכתבה רומנים לגיל הנעורים. היא גם היתה אלמנה.  

ב2011 כשהיתה בת 46 בזמן חופשה באיי באהאמה בעלה מת לפתע. הוא נכנס לים לרחצת בוקר, נתפס בתוך מערבולת וטבע. הם היו נשואים 22 שנים  ביילי סיפרה שבזמן ארוחת הבוקר היתה עדיין רעיה, ובארוחת צהריים כבר היתה אלמנה, .. 

למרות האבל הכבד ביילי עשתה את כל שביכולתה להתאושש ולהמשיך הלאה. היא נעזרה במטפלת מומחית להתמודדות עם האובדן, כתבה בלוג בו סיפרה על המאבק היומיומי שלה, והצטרפה לקבוצת תמיכה מקוונת של אלמנים ואלמנות.

ואז משהו משמח קרה, אחרי שמונה חודשי אלמנות הלן ביילי פגשה דרך הקבוצה ״אלמן מקסים עם שיער שיבה.״ אשתו נפטרה שנה קודם לכן. היא בודאי הרגישה שמצאה נפש תאומה, בתחילה היו רק ידידים, אחר כך החלו לצאת, ולבסוף עברו לגור יחד וקנו בית ישן בכפר. 

לפי דברי המטפלת שלה הלן ביילי היתה אשה שחיפשה להיות בטוחה ומוגנת כפי שחשה עם בעלה. לא היה למטפלת שום סימן שלא כך הרגישה גם עם בן זוגה החדש. נראה היה שלאחר שעולמה חרב עליה הצליחה לבנות אותו מחדש יחד עם האלמן איאן סטיוארט.

וכדי שגם הוא ירגיש בטוח, אם במקרה תמות לפניו, ביילי שינתה את צוואתה והורישה לו את כל הונה. היא גם נתנה לו יפוי כוח מלא.

אנשים אוהבים סוף טוב, ואין דבר יותר יותר מחמם לב מאשר סיפור של אלמנה ואלמן שמוצאים אהבה ואושר. 

אבל באפריל 2016 הלן ביילי נעלמה, ושלושה חודשים אחר כך שרידיה התגלו קבורים בבית הישן. בן זוגה הואשם ברציחתה. 

אני כמעט משוכנעת שרוב אלו שקוראים את סיפור תולדותיה של הלן ביילי ומותה הטרגי שואלים את עצמם איך היא היתה יכולה להיות כה תמימה ועיוורת, האם לא חשדה במאומה?  

אבל לי כאלמנה הסיפור נשמע לגמרי הגיוני: גם אני לא הייתי חשדנית, לא היתה לי שום סיבה. יותר מזה, בשנה הראשונה לאבל כשהייתי צמאה לחום ומגע בטחתי לגמרי באנשים. אני אפילו מזדהה עם הרצון של ביילי להבטיח את עתידו של בן זוגה האלמן, האם לא סבל מספיק? 

למען האמת חוץ מסוף הסיפור הביוגרפיה שלי ושל ביילי כמעט זהות לחלוטין:  בעלי נפטר כשהייתי צעירה יחסית, גם אני נעזרתי במטפלת נפלאה באובדן וכמו ביילי גם אני מצאתי אלמן מקסים עם שיער שיבה באתר הכרויות. 

בן זוגי ואני הרגשנו מוגנים ובטוחים בחיים הקודמים שלנו ולכן לא היינו כלל חשדנים.  כנראה היינו תמימים אך הרווחנו רבות מכך שהיינו מסוגלים לתת אמון אחת בשני.

זה סיפור מצמרר, אך הוא במיוחד מפחיד לאלמנות. ובכל זאת אני מאמינה שעדיף להיות נדיבה ובוטחת כמו הלן ביילי מאשר לאבד את האמון באהבה ובאנושיות. אני כל כך עצובה שהיא טעתה בבחירה שלה

הפוסט הופיע בבלוג שלי בעיתון האינטרנטי טיימס אוף ישראל 

http://blogs.timesofisrael.com/it-could-have-been-me-in-memory-of-helen-bailey/

נצחון האלמנה המבוגרת: נעמי במגילת רות

כשאשה מתאלמנת היא מאבדת הרבה יותר מאשר רק את בעלה. כשההררכיה בתוך המשפחה משתנה, מעמדה לעיתים קרובות נחלש. יותר מזה, המציאות החדשה משפיעה על הסטטוס החברתי שלה, במיוחד אם היא נחלשת כלכלית. הנפילה מהצמרת של האלמנה במיוחד אכזרית כיון שהיא לא באשמתה בת״נך האלמנות והיתומים נחשבים לפלח האוכלוסיה הפגיע ביותר בחברה והקהילה מחויבת לדאוג להם. דברים 27, 19 ״ארור מטה משפט גר-יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן.״ בספרות, ״אלמנות״ היא לרוב מילה נרדפת לחוסר ישע ויאוש. אלמנה טיפוסית היא אשה בגיל העמידה שלעיתים קרובות נותרת ללא אמצעים. בניגוד להן, אלמנות צעירות נתפסות או כמאיימות על הגברים הנישואים שמסביבן, או במקרה שהן יורדות עשירות או אפילו אמידות --מהוות טרף קל לנוכלים. ללא כוח או השפעה, לאלמנה אין מה להפסיד ובמקרים רבים, היא זאת שמביעה את דעתו של הסופר, או את אותה אמת שאף אחד לא רוצה לשמוע אלמנות היא אחד הנושאים המרכזים של מגילת רות. יש בה שלוש אלמנות, שתיים מהן צעירות. כמו בספרות, גם כאן נדמה בתחילה שלנעמי, האלמנה המבוגרת, אין כוח ואין השפעה. היא הרי נשארה נטולת כל ואיבדה לא רק את בעלה אלא גם שכלה את שני בניה. בנוסף, היא גם בודדה וחסרת כל בארץ זרה. נעמי מחליטה לעשות מעשה ולחזור מגלות מואב לישראל. היא מציעה לשתי כלותיה המואביות להשאר במולדתן. עורפה מקבלת את ההצעה. למרות שההחלטה, במינימליזם מקראי אופייני, מוזכרת רק בשורה קצרה, הבחירה של עורפה מעידה על אומץ. היא נשארת בגפה ועליה לבנות את חייה בעצמה. נעמי ורות חוזרות יחד לישראל, אבל בניגוד לסטראוטיפ האלמנה חסרת הישע נעמי אינה יכולה להרשות לעצמה להיות חלשה. עליה לדאוג לאלמנה נוספת: כלתה הצעירה רות. כדי להבטיח את עתידן נעמי מתכננת מהלך יצירתי של השבת נכסי המשפחה. מימושו יתאפשר רק על ידי השאת רות לחתן ראוי ומתאים, מאותו השבט. לאורך ההסטוריה אלמנות רבות בספרות ובחיים האמיתיים עשו בדיוק כך. אך בניגוד לספרות שם נישואי נוחות מוצגים, לעיתים קרובות, כאופורטוניזם קר, בזמן התנ״ך לשאת אלמנה צעירה היתה חובת הרווק מאותו השבט. המספר המקראי מבהיר שלא רק רות מקבלת את סמכותה של נעמי, גם בועז, החתן העתידי, מזהה את כוחה ומכבד אותה כראש המשפחה. לקרוא את מגילת רות זה כמעט כמו לקרוא מחזה המוגש יחד עם הוראות הבימוי ומבט מאחורי הקלעים. נעמי היא היוצרת והבימאית של הדרמה, רוב פועלה נעשה מאחורי הקלעים, אך היא גם שחקנית. רות האלמנה הצעירה, היא השחקנית הראשית. הקורא מבין שהיא בוטחת בבימאית ולכן משחקת את תפקידה בטבעיות ובהצלחה רבה. היא גם סומכת עליה שלסיפור יהיה סוף טוב. ואכן בסופו של דבר המחזה מסתיים בהצלחה כפולה אישית ולאומית: רות נישאת לבועז ואיחוד זה מוביל, שלושה דורות מאוחר יותר, להולדתו של המלך דוד. באופן מסורתי חוגגים בשבועות את מתן תורה וקוראים את מגילת רות, בשבילי כאלמנה חג זה מסמל את נצחון האלמנה המבוגרת שבעזרת תושיה ואומץ הצליחה לשנות מציאות חסרת .תקווה ולייצר לה ולמשפחתה עתיד. חלק ממאמר זה פורסם במקור בבלוג שלי בטיימס אוף ישראל http://blogs.timesofisrael.com/brave-middle-aged-widow-the-book-of-ruth/

״האדם מתכנן והאל צוחק״: שיפוץ כתרופה לאבל

לאחר ששתי בנותינו בגרו ועזבו את הבית בעלי ואני החלטנו להפוך למצמצמי דיור ולעבור מהבית המרווח  בפרוורים לבית קטן בעיר.
מצאנו את מה שחיפשנו בשכונה ירוקה קצת מחוץ לתל אביב. זה היה בית ישן, בן 60,  שהצריך המון עבודה. היינו מאושרים כי ידענו שזה יהיה המקום בו נזדקן יחדיו באושר.
בפברואר חתמנו על החוזה
אבל כמו הפתגם היידיש הידוע ״א מענטש טראכט און גוט לאכט״: האדם מתכנן והאל צוחק, שבוע לאחר חתימת החוזה, צבי בעלי אובחן עם סרטן ראות בשלב 4.
 בכל זאת המשכנו בתהליך ויחד התעמקנו בתכניות לשיפוץ הבית החדש. צבי אמר שהתכנון הוא נקודת אור בתקופה חשוכה. בתחילה תכננו שני חדרי עבודה, ואני זוכרת איך ליבי נשבר כשהוא אמר שלא נראה לו שאזדקק לשניי.
ביולי, ביום האחרון לחייו, צבי חתם על המסמכים למכירת הבית בפרוורים, ואת החזקה על הבית החדש קיבלתי ביום שקמתי מהשבעה. יומיים אחר כך כבר התחלתי בשיפוץ. הייתי אסירת תודה על הפרויקט. הייתי חייבת להתרכז, לעשות בחירות, ולקבל החלטות. למזלי  האדריכל והקבלן, אשר היו ערים למצבי, היו נדיבים וטובי לב. הם דאגו, וטיפלו בי ועבדנו יחד בהרמוניה.
 לשיפוץ אין מוניטין כתרופה לאבל, אבל בשבילי הוא בא משמים. עם כל קיר שהרסנו ובנינו אחר במקומו, הרגשתי שחיי שנהרסו מקבלים צורה חדשה ואחרת. זה בהחלט נתן תקוה חדשה לעתיד.
בתום שלושה חודשים עברתי לביתי החדש. ביום ןהמעבר החלטתי שאשאר לישון שם בלילה למרות כל הארגזים והבלגן. אני זוכרת שלמחרת בבוקר התעוררתי ואמרתי לעצמי: זה היום הראשון של חייך החדשים.
הדרך היתה עדיין ארוכה אבל אין לי ספק שכאן החלה ההתאוששות.

כבשת הרשה, מדינת ישראל והאלמנות

לאחר מות בעלי הייתי זכאית לקצבת שארים מהאוניברסיטה בה הוא לימד. היה עלי למלא טפסים שונים כדי לקבל את הכסף, אבל מסמך אחד נראה לי במיוחד בעייתי. זה היה חוזה שציין בפירוש שבמקרה שאתחתן בשנית, לא אהיה יותר זכאית לקבל את הפנסיה של בעלי.

לומר את האמת, נדהמתי. ידעתי על החוקים הדרקוניים בהקשר לאלמנות צה"ל,  שאיבדו את זכויותיהן אם התחתנו בשנית (החוק שונה רק ב2009) 

 אבל כאן היה מדובר באוניברסיטה, מוסד שאמור היה להיות נאור, ובמאה ה21.

 תהיתי אם דרישה כזאת היא בכלל חוקית, ולרגע השתעשעתי ברעיון שאמצא לי עורכת דין (אולי מנעמ״ת) שתסכים לקחת את המקרה בתור תביעה ייצוגית.

אבל באותו זמן קשה  היו לי כל כך הרבה סידורים אחרים, ומטלות דחופות ומתסכלות שהחלטתי לוותר.

בחודש שלאחר מכן התחלתי לקבל קיצבת שארים מביטוח לאומי. להפתעתי גיליתי שגם כאן הקצבה המזערית מגיעה עם מחיר כבד במיוחד. כאן החוק לא הסתפק בזה שלא אנשא בשנית, אלא אפילו לגור עם בן זוג מהווה סיבה מספקת לאבד את זכויותי. כלומר כדי לקבל קצבה של 2000 ש״ח,  משמעו להשאר רווקה ולגור לבד.

זה לא יאומן שבזמן שילדינו הבוגרים חיים עם בן/בת זוג, מדינת ישראל עדיין סבורה שאשה, בכל גיל, היא אחריותו של הגבר שלה ותלויה בו לפרנסה.

בנסיבות אבסורדיות אלו, זה לא מפליא שאלמנות בגילי לא בוחרות להנשא, וכאן מתעוררת

 בעיה רצינית לנשים מסוימות, למשל נשים דתיות. חברה סיפרה לי שבקהילה האורתודוקסית שלה נשים נישאות בחשאי (כדי לא לאבד את זכויותיהן) כי אין להן אפשרות מוסרית לחיות בחטא.

אך אפילו במקרה כמו שלי, לאחר שהתאלמנתי בגיל 52, ותוחלת החיים של נשים היא 83.6, האם הגיוני שהמדינה תכפה עלי לחיות בגפי 30 שנה רק כדי לשמור את הפנסיה?

לאחרונה עיריות אחדות החלו בפרויקט לשכן סטודנטים עם קשישים, זה רעיון מבורך בעל יתרונות חברתיים וכלכליים.

אבל אם ברור שלהפחתת הוצאות ואינטראקציה חברתית יש ערך,  האם  לא הגיוני שאלמנות גם כן תפסקנה להיות משק בית יחיד?  מדוע מדינת ישראל ומוסדותיה מעדיפים שאשאר לבד? האם לא עדיף לכולם, כולל ילדינו הבוגרים, שאחלוק את ביתי עם אדם בגילי?

האלמנות סובלות מספיק, אין צורך להמשיך להציק להן: לפחות אל תגעו 

בכבשה.

נ.ב

לפני כתיבת הפוסט,  לא צלצלתי במיוחד לאוניברסיטה כדי לברר אם השתנו 

התנאים. אך מצד שני לא קבלתי שום הודעה שהטופס עליו חתמתי ב2007  כבר לא רלוונטי 

המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/the-poor-womans-lamb-the-state-of-israel-and-its-widows/ .

גישושים ראשונים בעולם הדייטים: או איך מזהים קזנובה בשנת האבל הראשונה

סופו של הסיפור הוא די טוב, אבל מה שקרה קודם היה די מפתיע.

נישאתי כשהייתי בת 20 והתאלמנתי בגיל 52. ימים אחדים לפני מותו, בעלי ביקש  שאחרי שאתאושש אמצא שוב אהבה. 

מצוידת בברכה זאת, החלטתי, לאחר כמה חודשים שאני רוצה לצאת לדרך וניסיתי למצוא חבר באתר הכרויות. 

אך למרות שישראל היא מקום בו כולם מכירים את כולם, הרגשתי לאחר זמן קצר חשופה, ופחדתי שהכרות כזאת היא מסוכנת בשבילי בשלב זה של חיי. במיוחד כיון שהפעם האחרונה שיצאתי לדייט הייתי בת  19.

לשמחתי זמן קצר לאחר מכן, פגשתי, בחיים האמיתיים דרך העבודה, עמית והתחלנו לצאת. זאת היתה הקלה עצומה. הוא נראה ונשמע כבחירה המושלמת: באנו מרקע דומה והעובדה שהוא כמוני, היה מרצה במכללה, גרם לי להרגיש בטוחה.

כאן המקום להדגיש שלמרות גילי המופלג, אני לא  מתוחכמת ולא היה לי נסיון רומנטי רב, כך שהצלחתי לפספס את כל אותם סימני האזהרה  שבוודאי היו ברורים לכל אשה אחרת. 

כעבור זמן מה הסתבר לי שבנוסף אלי, העמית המדובר, בעל הדוקטורט והחזות המכובדת, יצא בו זמנית עם עוד כמה נשים. הידיעה הזאת היתה בשבילי זעזוע גמור, 32 שנים של נישואין לא הכינו אותי לתרחיש כזה.

כיון שכל חיי פניתי לספרים לשם הכוונה, גם הפעם חיפשתי את התשובה בספר ״תסביך קזנובה:  מכורים לאהבה והנשים שאיתם״  מאת פיטר טרכטנברג. הסופר, בעצמו מכור לשעבר כתב ספר חשוב זה כשהיה בשנות ה30 המאחרות שלו,  כדי להבין יותר טוב את עצמו.  

בספר מצאתי את הקזנובה שלי מתואר בפרטי פרטים מדויקים. הספר פקח את עיני וסימנתי את הפסקאות הרלוונטיות במרקר. קראתי אותו עד שהטקסט היה לגמרי וורוד ואני הייתי מוכנה להשתחרר מאותו עמית. 

נפרדתי ממנו  ימים ספורים לפני יום השנה הראשון למות בעלי.

אבל עדיין הטרידה אותי השאלה מהו השלב הבא, האם לחלוק את הידע החשוב שגיליתי בספר עם אותו קזנובה בתקווה שיראה את האור וישתנה?

החלטתי לשאול בעצתו של פיטר טרכטנברג הסופר, וכתבתי לו מכתב. הוא ענה לי תשובה שלא משתמעת לשתי פנים: ״הוא מסוכן, תברחי על נפשך.״ 

פיטר טרכטנברג צדק, פחדתי להיות חשופה ולהסתכן, אבל האיום בא דוקא מאותו עמית שבטחתי בו ולא מאלו שפגשתי באתרי ההכרויות,  בגלל שבו כלל לא חשדתי. 

אז הסוף הטוב הוא שלמרות הכל קצת התבגרתי, וגם שאכן יש תשובה בספרים.

שנת האבל הראשונה: טיפים להתמודדות המיועדים לאלמנות ואלמנים טריים

כיון שלאחרונה הצטרפו אלינו חברים חדשים, אני מעלה שוב את הפוסט שכתבתי על  טיפים להתמודדות המיועדים לאלמנות ואלמנים טריים בשנת האבל הראשונה:

כשהתאלמנתי בגיל 52, שחרתי את קרבתן של נשים בנסיבות דומות לשלי. כיון שהייתי מבולבלת ומוצפת, קיוויתי שאם אשהה במחיצת אלמנות מנוסות וותיקות, אלמד איך להתמודד עם המצב החדש.
אני בטוחה שחוכמת נשים היתה משמעותית ביותר בהחלמה שלי, ומקווה שרשימה זאת, של טיפים, הערות וגם הארות, המשלבת מה שששמעתי מהן וגם על נסיוני האישי, תעזור גם לכם, אלמנות ואלמנים טריים, לצלוח את השנה הקשה הזאת.
כמה מילים על קשרים חברתיים:
מותר ורצוי לסרב להזמנות לארועים חברותיים, אבל אם את מחליטה להענות, כדאי להגיע למקום באופן עצמאי, כך שתוכלי לעזוב רגע לפני שנעשה לך קשה מידי.
אני נהגתי במכוניתי לכל פעילות חברתית במשך כמה שנים, גם כשחברים הציעו להקל עלי ולקחת אותי לארוע.
כדאי לצמצם את המחויבויות החברתיות, ולשמור קשר רק עם אותם חברים שמגלים הבנה ואמפתיה, לא עם אלו השואלים ״למה את לא מתקשרת אף פעם?״
לדעתי זה זמן נכון לשפוט חברים, ולהחליט אם את מעונינת להמשיך את היחסים איתם לפי מדד הההתנהלות שלהם באותו זמן קשה. אני בחרתי לנתק יחסים עם כמה חברים ובני משפחה שנעלמו בזמן מחלתו של בעלי.
כפי שכבר הזכרתי, למפגש עם אלמנות ואלמנים אחרים היתה משמעות עצומה במקרה שלי. פגישות אלו עזרו לי להכיר את עצמי יותר טוב, להתרגל לזהות החדשה, ולהפוך לחלק מקבוצת השתייכות אחרת.
התמודדות עם אתגרים יומיומיים:
כתיבת סוג של יומן היא דרך מועילה להביע רגשות שאנחנו לא מעוניינים לשתף עם הקרובים לנו. אני כתבתי יומן בערך כשנה לאחר מות בעלי, יום אחד הפסקתי, החבאתי אותו בתחתית המגרה ולא הסתכלתי אחורה.
פעילות גופנית חיונית להתאוששות, עדיף לעשות חלק ממנה בטבע. אני התחלתי לגלוש על גלגליות בפארק הלאומי שליד הבית שלי, ופעילות זאת הפכה למן מדיטציה ולאהבה גדולה.
אני מאד ממליצה גם על סוג טיפול שמשלב מגע כמו מסאז׳, שיאצו, או רפלקסולוגיה. אחד הקושיים הגדולים של שנת האבל הוא החוסר בחום, ובמגע. אני בחרתי ברפלקסולוגיה כיון שטיפול זה נראה לי קצת פחות מעיק בזמן הקשה הזה.
ואם הזכרנו מגע וחום, אימוץ חיית מחמד כמו כלב או חתול יכול להיות מאד תרפויטי, והבחירה בכלב משמעותה גם טיול יומיומי עם הכלב בחוץ שיכול  לפתור את בעיית פעילות הגופנית בטבע.
הערות והארות כלליות:
בשנה הראשונה, וגם זמן ארוך לאחר מכן, חברים העירו לי שאני קופצנית ולא מסוגלת להתמקד או להתרכז במאומה. זה היה נכון, זמן רב גם לא יכולתי לקרוא. יותר מאוחר הבנתי שסימפטומים אלו, שהיו מאד דומים לליקויי קשב וריכוז, היו קשורים בטראומה. לשמחתי מצב זה השתפר.
אחת מהטרדות המעצבנות שקשורות באבל הם כל אותם סידורים בלתי נגמרים. כדי להתגבר על כאב הראש הזה, אני מציעה את שיטת הפרס: לפצל את העבודה למטלות קטנות ולאחר השלמתן לנוח ולתת לעצמך פרס -- לעשות או לאכול משהו משמח.
השנה הראשונה קשה מנשוא במיוחד כשכל יום שעובר ובו אנחנו מתרחקים מהטרגדיה, הוא גם תזכורת לכאב ולתקווה של השנה שחלפה.
ובכל זאת בשבילי, למרות הכאב, זאת היתה גם שנה של גלוי עצמי וצמיחה. לאחר 32 שנות נישואין, נאלצתי ללמוד להכיר את עצמי ואת כוחותי, וגם לעשות דברים לבד ולפי דרכי. במקרה שלי שיפצתי בית חדש,עברתי אליו וגם רהטתי אותו-- לבד. הסיפוק והשמחה שקבלתי מהצלחת הפרויקט היו לגמרי בלתי צפויים.
אבני דרך, כמו יום השנה, הם במיוחד משמעותיים. הם גם הזדמנות למדוד התקדמות אישית, ולהחליט לגבי העתיד. לקראת יום השנה, נפטרתי מכמה הרגלים גרועים שאותם הרשיתי לעצמי בתקופה הראשונה.

ולסיום, חברה קרובה שהכירה אותי ואת בעלי במשך שנים אמרה לי באומץ: ״את לא בקשת את זה, אבל עכשיו כשזה קרה תתייחסי לאלמנות כהרפתקאה ותהני מחייך החדשים.״
ברור שאותה חברה לא היתה אלמנה, ובתחילה לא יכולתי אפילו לשמוע מילים אלו, אבל בדיעבד אני יודעת שזאת היתה העצה הטובה ביותר שקבלתי.
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל
    http://blogs.timesofisrael.com/that-first-year-coping-tips-for-new-widows-and-widowers/