מאהב קטן קומה בגיל העמידה: יהודה עמיחי

השבוע חל יום השנה למותו של המשורר יהודה עמיחי ( 1924--2000). לישראלים רבים, במיוחד בדור שלי יש לפחות זכרון אחד מיוחד המתקשר להם עם יהודה עמיחי. התמזל מזלי וגם לי יש. הכרנו כשהייתי מנהלת תוכניות בהלל באוניברסיטת איובה, ויהודה עמיחי הגיע לקרוא משיריו פעמיים.

אתחיל בביקורו השני: כשצעדנו לעבר בית הילל לאולם שבו התקיים ערב הקריאה עמיחי לפתע הסתובב אלי ואמר. ״תמיד לא נעים לי לפני הארועים האלו, הסטודנטים הצעירים האלו בודאי מצפים שמי שכותב שירי אהבה יהיה גם הוא צעיר ויפה והנה מופיע לפניהם איש נמוך בגיל העמידה.״..

אבל כשנכנסנו לאולם היה ברור מיד שעמיחי ירגיש נוח. הסטודנטים, שרובם היו מסדנת הכותבים הנודעת של אוניברסיטת איובה, הכירו את יצירתו היטב והעריצו אותו. יותר מזה, כיון ששירתו מיתרגמת כל כך בטבעיות לאנגלית, הם ראו בו אחד משלהם: משורר אמריקאי גדול.

רבים בארץ ובעולם מחשיבים את עמיחי כמשורר הישראלי החשוב ביותר בזמנו. הוא היה מודע מאד למעמדו ובכל זאת לא היסס להראות פגיעות. נראה לי שהחשש שלו לפני ערב הקריאה תרם למופע האישי והכנה שלו באותו ערב.

כשאחד הסטודנטים שאל על הרגלי העבודה שלו, עמיחי ענה שהוא לא כותב יום יום ושהשירים מגיעים אליו לרוב בזמן שהוא מטייל ברגל. הסטודנטים הופתעו, הם ציפו שיאמר שהוא כותב יום יום בחדר העבודה שלו.

בערב קריאה בפרינסטון הסופר יונתן ספרן פואר סיפר לקהל שהוא שמע את עמיחי קורא משיריו בשנת 1999 כשהיה עדיין סטודנט. זאת היתה אחת ההופעות האחרונות של עמיחי שנפטר שנה אחר כך. בזמן הקריאה ספרן פואר הרגיש שהוא היה רוצה לרגש מישהו כמו שעמיחי הצליח לרגש אותו. הוא אמר לסטודנטים: ״לולא עמיחי לא הייתי כאן היום.״

המחוות האנושיות העדינות של עמיחי היו משמעותיות לאלו סביבו. שנים אחדות לפני אותו ערב קריאה בבית הילל, עמיחי הוזמן לקרוא באוניברסיטת איובה. משום מה ביקשו שאסיע אותו חזרה למלון. כשהגענו פתאום הבנתי שעדיין מוקדם והוא לגמרי לבד. הזמנתי אותו הביתה והוא נענה בשמחה. כשהגענו בעלי היה שם כי נשאר לטפל בשתי הבנות הפעוטות שלנו. עמיחי ביקש קודם כל לראות את הבנות הישנות. הוא עמד בחדר החשוך והסתכל עליהן רגעים ארוכים, מאד התרגשתי.

המשורר האנגלי טד יוז שתרגם את שירי עמיחי לאנגלית יחד איתו, והציג את עמיחי לעולם דובר האנגלית, כתב עליו אני משוכנע יותר מתמיד שעמיחי הוא אחד המשוררים הגדולים, אחד הקולות החשובים וברי הקיימא במאה ה20. שירתו אינטימית, מלאה חיוניות, אנושית, חכמה, בעלת הומור, אמיתית, אוהבת, חופשית ומלאה תושיה, עמיחי מרגיש בבית בכל סיטואציה אנושית. מהמעט שאני ראיתי עמיחי אכן הרגיש בבית בסיטואציה אנושית גם בנכר באיובה סיטי.

ולבסוף דוגמא מובהקת לקול האנושי והאינטימי של עמיחי, מתאים במיוחד לשנה החדשה

תיירים

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

1980

#יהודהעמיחי

http://blogs.timesofisrael.com/a-short-middle-aged-lover-the-great-american-poet-yehudah-amichai/

גישושים ראשונים בעולם הדייטים: או איך מזהים קזנובה בשנת האבל הראשונה

סופו של הסיפור הוא די טוב, אבל מה שקרה קודם היה די מפתיע.

נישאתי כשהייתי בת 20 והתאלמנתי בגיל 52. ימים אחדים לפני מותו, בעלי ביקש  שאחרי שאתאושש אמצא שוב אהבה. 

מצוידת בברכה זאת, החלטתי, לאחר כמה חודשים שאני רוצה לצאת לדרך וניסיתי למצוא חבר באתר הכרויות. 

אך למרות שישראל היא מקום בו כולם מכירים את כולם, הרגשתי לאחר זמן קצר חשופה, ופחדתי שהכרות כזאת היא מסוכנת בשבילי בשלב זה של חיי. במיוחד כיון שהפעם האחרונה שיצאתי לדייט הייתי בת  19.

לשמחתי זמן קצר לאחר מכן, פגשתי, בחיים האמיתיים דרך העבודה, עמית והתחלנו לצאת. זאת היתה הקלה עצומה. הוא נראה ונשמע כבחירה המושלמת: באנו מרקע דומה והעובדה שהוא כמוני, היה מרצה במכללה, גרם לי להרגיש בטוחה.

כאן המקום להדגיש שלמרות גילי המופלג, אני לא  מתוחכמת ולא היה לי נסיון רומנטי רב, כך שהצלחתי לפספס את כל אותם סימני האזהרה  שבוודאי היו ברורים לכל אשה אחרת. 

כעבור זמן מה הסתבר לי שבנוסף אלי, העמית המדובר, בעל הדוקטורט והחזות המכובדת, יצא בו זמנית עם עוד כמה נשים. הידיעה הזאת היתה בשבילי זעזוע גמור, 32 שנים של נישואין לא הכינו אותי לתרחיש כזה.

כיון שכל חיי פניתי לספרים לשם הכוונה, גם הפעם חיפשתי את התשובה בספר ״תסביך קזנובה:  מכורים לאהבה והנשים שאיתם״  מאת פיטר טרכטנברג. הסופר, בעצמו מכור לשעבר כתב ספר חשוב זה כשהיה בשנות ה30 המאחרות שלו,  כדי להבין יותר טוב את עצמו.  

בספר מצאתי את הקזנובה שלי מתואר בפרטי פרטים מדויקים. הספר פקח את עיני וסימנתי את הפסקאות הרלוונטיות במרקר. קראתי אותו עד שהטקסט היה לגמרי וורוד ואני הייתי מוכנה להשתחרר מאותו עמית. 

נפרדתי ממנו  ימים ספורים לפני יום השנה הראשון למות בעלי.

אבל עדיין הטרידה אותי השאלה מהו השלב הבא, האם לחלוק את הידע החשוב שגיליתי בספר עם אותו קזנובה בתקווה שיראה את האור וישתנה?

החלטתי לשאול בעצתו של פיטר טרכטנברג הסופר, וכתבתי לו מכתב. הוא ענה לי תשובה שלא משתמעת לשתי פנים: ״הוא מסוכן, תברחי על נפשך.״ 

פיטר טרכטנברג צדק, פחדתי להיות חשופה ולהסתכן, אבל האיום בא דוקא מאותו עמית שבטחתי בו ולא מאלו שפגשתי באתרי ההכרויות,  בגלל שבו כלל לא חשדתי. 

אז הסוף הטוב הוא שלמרות הכל קצת התבגרתי, וגם שאכן יש תשובה בספרים.