מאהב קטן קומה בגיל העמידה: יהודה עמיחי

השבוע חל יום השנה למותו של המשורר יהודה עמיחי ( 1924--2000). לישראלים רבים, במיוחד בדור שלי יש לפחות זכרון אחד מיוחד המתקשר להם עם יהודה עמיחי. התמזל מזלי וגם לי יש. הכרנו כשהייתי מנהלת תוכניות בהלל באוניברסיטת איובה, ויהודה עמיחי הגיע לקרוא משיריו פעמיים.

אתחיל בביקורו השני: כשצעדנו לעבר בית הילל לאולם שבו התקיים ערב הקריאה עמיחי לפתע הסתובב אלי ואמר. ״תמיד לא נעים לי לפני הארועים האלו, הסטודנטים הצעירים האלו בודאי מצפים שמי שכותב שירי אהבה יהיה גם הוא צעיר ויפה והנה מופיע לפניהם איש נמוך בגיל העמידה.״..

אבל כשנכנסנו לאולם היה ברור מיד שעמיחי ירגיש נוח. הסטודנטים, שרובם היו מסדנת הכותבים הנודעת של אוניברסיטת איובה, הכירו את יצירתו היטב והעריצו אותו. יותר מזה, כיון ששירתו מיתרגמת כל כך בטבעיות לאנגלית, הם ראו בו אחד משלהם: משורר אמריקאי גדול.

רבים בארץ ובעולם מחשיבים את עמיחי כמשורר הישראלי החשוב ביותר בזמנו. הוא היה מודע מאד למעמדו ובכל זאת לא היסס להראות פגיעות. נראה לי שהחשש שלו לפני ערב הקריאה תרם למופע האישי והכנה שלו באותו ערב.

כשאחד הסטודנטים שאל על הרגלי העבודה שלו, עמיחי ענה שהוא לא כותב יום יום ושהשירים מגיעים אליו לרוב בזמן שהוא מטייל ברגל. הסטודנטים הופתעו, הם ציפו שיאמר שהוא כותב יום יום בחדר העבודה שלו.

בערב קריאה בפרינסטון הסופר יונתן ספרן פואר סיפר לקהל שהוא שמע את עמיחי קורא משיריו בשנת 1999 כשהיה עדיין סטודנט. זאת היתה אחת ההופעות האחרונות של עמיחי שנפטר שנה אחר כך. בזמן הקריאה ספרן פואר הרגיש שהוא היה רוצה לרגש מישהו כמו שעמיחי הצליח לרגש אותו. הוא אמר לסטודנטים: ״לולא עמיחי לא הייתי כאן היום.״

המחוות האנושיות העדינות של עמיחי היו משמעותיות לאלו סביבו. שנים אחדות לפני אותו ערב קריאה בבית הילל, עמיחי הוזמן לקרוא באוניברסיטת איובה. משום מה ביקשו שאסיע אותו חזרה למלון. כשהגענו פתאום הבנתי שעדיין מוקדם והוא לגמרי לבד. הזמנתי אותו הביתה והוא נענה בשמחה. כשהגענו בעלי היה שם כי נשאר לטפל בשתי הבנות הפעוטות שלנו. עמיחי ביקש קודם כל לראות את הבנות הישנות. הוא עמד בחדר החשוך והסתכל עליהן רגעים ארוכים, מאד התרגשתי.

המשורר האנגלי טד יוז שתרגם את שירי עמיחי לאנגלית יחד איתו, והציג את עמיחי לעולם דובר האנגלית, כתב עליו אני משוכנע יותר מתמיד שעמיחי הוא אחד המשוררים הגדולים, אחד הקולות החשובים וברי הקיימא במאה ה20. שירתו אינטימית, מלאה חיוניות, אנושית, חכמה, בעלת הומור, אמיתית, אוהבת, חופשית ומלאה תושיה, עמיחי מרגיש בבית בכל סיטואציה אנושית. מהמעט שאני ראיתי עמיחי אכן הרגיש בבית בסיטואציה אנושית גם בנכר באיובה סיטי.

ולבסוף דוגמא מובהקת לקול האנושי והאינטימי של עמיחי, מתאים במיוחד לשנה החדשה

תיירים

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

1980

#יהודהעמיחי

http://blogs.timesofisrael.com/a-short-middle-aged-lover-the-great-american-poet-yehudah-amichai/

לחבב את ברק אובמה

חבר ביקש ממני הבוקר לעשות לייק לעמוד של נשיא ארה״ב ברק אובמה. הרעיון הפייסבוקי הזה של חיבוב פוליטיקאי, או כל סלב אחר לוקח את המופרכות של הרשת החברתית לגבהים חדשים. אבל כיון שבזמן מסוים בחיי היתה לי הזדמנות אמיתית לגבש דעה על ברק אובמה החלטתי לעשות לייק לעמוד שלו ולשתף את המאמר האישי שכתבתי על אותו ארוע.
כשנסעתי לשיקגו כדי לסייר בבתים השונים שתכנן פרנק לויד רייט ברחבי העיר, בעלי הזכיר לי לקחת מצלמה. מאז שעברנו לאיובה סיטי מאד רציתי לבקר בבתים האלו, ואיובה סיטי מרוחקת רק 4 שעות משיקגו. אבל כאמא לשתי פעוטות שיקגו היתה יעד לא מושג. עד שיום קיץ אחד חברה שלי הציעה שנסע יחד לשיקגו ונשהה בדירתה של חברה שלה שילה שהגיעה לקיץ לעיר ושוהה אצל החבר שלה שלאחרונה קיבל עבודה בשיקגו.
מאד התלהבתי, וזמן קצר אחר כך שמנו את פעמינו לשיקגו. בעלי היה בחופש והתאפשר לו לטפל בבנות. בדרך לשם חברתי סיפרה לי מעט על המארח שלנו. הוא סיים את לימודי המשפטים ועבד בשיקגו בקהילה. לא חשבתי יותר מידי עליו, בגלל השם העברי שלו הנחתי שהוא ישראלי.
כשהגענו לדירה הבנתי שטעיתי, למרות שמו ברק לא היה ישראלי. בוודאי ברור לכם שהבחור הצעיר, המארח שלנו, שאת שם משפחתו לא ידעתי עד הרבה יותר מאוחר, היה ברק אובמה.
ברק לחץ את ידי באדיבות ובאופן די רשמי. היה מאד יפה מצידו להזמין אותנו להתארח בדירתו, אבל זה כל מה שזה היה. הוא לא חיפש חברים חדשים. במשך היומיים ששהינו אצלו לא התקיימה בינינו שום שיחה אישית. אני זוכרת בבירור שהיה מאד מרוכז בענייניו הוא.
אנשים שפגשו את הנשיא ביל קלינטון מספרים שאפילו בפגישה קצרצרה הוא עשה רושם של אדם חם ואנושי, כשהגיע להלוויה של יצחק רבין הוא לחץ  ידיים של אלפי אנשים. רבים דיווחו שאפילו בלחיצת היד הוא הצליח לגרום להם להרגיש משהו מיוחד.
זאת לא היתה ההרגשה שהיתה לי עם ברק הצעיר. ב1985 הייתי כבר בת 30 והוא היה רק בן 24. בשלב הזה בחיים זה הבדל עצום. בנוסף נסיבות החיים שלנו היו שונות בתכלית. הוא פצח בקרירה ציבורית, ואני הייתי ״רק אמא״ כלומר לא היתה לי שום קריירה.
אינני יכולה לומר שידעתי כבר אז שברק יגיע רחוק, אבל מבחינתי אדם שמצד אחד הוא מכניס אורחים  אורחים אך מצד שני לא מבזבז זמן מיותר לחברת איתם, קרוץ מחומר אחר.
חוץ מלחיצת היד בתחילת הביקור, אין לי מה לדווח. אבל אולי העדר הרגע האישי יכול לגלות משהו על אופיו של אדם.
כפי שבעלי הציע לקחתי איתי מצלמה, וצילמתי כמה תמונות של הבתים של פרנק לויד רייט בשיקגו. אך אף תמונה של ברק או של הביקור אצלו.
בדקתי עכשיו שוב כמעט חמישי מליון איש מחבבים את העמוד של ברק אובמה. ב85 מרק צוקרברג היה ילד קטן, אך נראה לי שפייסבוק עם החברים הוירטואלים הומצא במיוחד לאדם עם האופי של ברק אובמה

מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

גברת שאה היקרה,

את לא מכירה אותי ואני קראתי עלייך רק לאחרונה, בעקבות מאמר בגרדיאן שתיעד את התבטאויותיך נגד ישראל ויהודים, ואת שרשרת הארועים שהובילו להשעייתך. כיון שהוכחת דאגה לעתיד עמי, הייתי רוצה לספר לך על הביוגרפיה האישית של. ניתן לומר שהיא סיפור ישראלי/יהודי טיפוסי.

הפעם האחרונה שאבי ראה את הוריו היתה בשנת 1934, כאשר היה בן 21. הוא עבד בחברה יהודית בברלין ובעקבות הלחץ שהפעילו הנאצים על היהודים החברה החליטה לעזוב את גרמניה ולהגר לארץ ישראל. אבי הצטרף למעבר לתל אביב והוא היה גם היחיד מכל משפחתו שניצל מהנאצים.

שנה אחר כך הגיעה אמי עם משפחתה לתל אביב מצ׳רנוביץ׳. המשפחה הייתה ציונית והצליחה לקבל סרטיפיקט להכנס לארץ כיון שלסבי חכתה משרה בארץ ישראל, וילדייו היו בזמן זה צעירים מגיל 18.

בשנות השלושים ארץ ישראל היתה נתונה לשליטה בריטית (בריטניה קבלה את המנדט לידיה בראשית שנות ה20 של המאה הקודמת, והחזיקה בו עד לשנת 1948). הגירה לארץ היתה כמעט בתי אפשרית, הוריי היו בין ברי המזל.

אני רואה עצמי כציונית ומאמינה שזאת זכותו של עם ישראל לשבת כאן. אני גם מאמינה שזאת זכותם של כל אלו המתגוררים כאן.

למרות שכרבים מחברי אינני מסכימה עם מעשים רבים של ההמשלה שלי, ובדרכים דמוקרטיים אנחנו מפגינים נגדם, אני יודעת שלעיתים קרובים אנטי ציונית היא רק מסווה לאנטישמיות.

כישראלים רבים, במיוחד אלו שגדלו בארץ, אני לא מבינה את פשר האנטישמיות. אנחנו לא יכולים לתפוס שמישהו לא מחבב אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים. אני די בטוחה שגם אבי, בשנות ה30 לא ממש הבין מה פגום בו, הוא היה הרי בחור נחמד וגם גדל בחברה נאורה ותומכת.

כדי לפתוח בדיאלוג אני רוצה להזמין אותך, גברת שאה, לישראל ומקווה שתסכימי להתארח בביתי. זאת יכולה להיות הזדמנות בשבילך ללמוד על יהודים, ישראלים וישראל, אני מקווה שבזמן הביקור, אחרי שתכירי קצת את הארץ ותפגשי את האנשים בה, תוכלי לראות טוב יותר מי אנחנו ותביני כי בעצם אנחנו אנשים רגילים.

בכבוד רב, ארנה

http://blogs.timesofisrael.com/a-personalopen-letter-to-naz-shah/