העולם כולו נגדנו

ביום ב׳ קבוצה מאורגנת השחיתה את בית קברות בסנט לואיס במדינת מיזורי. באותו יום,מעבר לאוקיינוס, השגריר הישראלי לאירלנד זאב בוקר ביטל הרצאה באוניברסיטת טריניטי היוקרתית בדבלין בגלל הפגנות ומהומות של סטודנטים למען צדק לפלסטין.

שני הארועים לכאורה אינם קשורים זה בזה, ואתמול ברשת ב׳ השגריר התייחס להבדל בין אנטי ציונות ואנטישמיות כשהסביר את נטיית הלב המובנת של האירים להזדהות עם הפלסטינים בגלל ההסטוריה שלהם.

זה לא פשוט לשים את האצבע על הזמן המדויק כשאנטי ציונות חדלה להיות התנגדות פוליטית לקיומה של מדינת ישראל והופכת לאנטישמיות רגילה ומוכרת.

למרות שהממשלה הנוכחית עושה הכל כדי לשכנע אותנו שהעולם כולו נגדנו, במקרים מסוימים זה אכן נכון.

זאת רשימה שכתבתי בזמן המלחמה האחרונה בעזה, צוק איתן, ב2014 ובה טענתי שהדרך מסטראוטיפים תרבותיים לאנטישמיות קצרה מאד.

כשלמדתי לתואר שני בארה״ב אחד מהפרופסורים שלי שאל, ״למה לא תכתבי את התיזה שלך בתאוריה ספרותית? את יהודיה ויהודים מפורסמים באהבתם לספרים ורעיונות״. לא ידעתי איך להגיב. רק הרבה יותר מאוחר כשלמדתי את הנושא לעומק הבנתי שכמו הכללות אחרות, סטראוטיפים תרבותיים הם קצור דרך שעוזר להבין טוב יותר את המציאות. באופן פרדוקסלי למרות שהכרזות כאלו נשמעות שיפוטיות הן סוג של אבחנה.

במקרה של אותו פרופסור, הוא היה בודאי מוקף באינאלקטואלים יהודים, וקרא לאורך השנים מאמרים תאורטיים שנכתבו על ידי יהודים ולכן המסקנה המתבקשת היתה שגם אני אצטיין בשטח הזה.

אך אל לנו להיות תמימים, המרחק מסטראוטיפים תרבותיים לאנטישמיות הוא קצר. כמישהי שגדלה בישראל הייתי פחות רגישה לקיום אנטישמיות מיהודים שהגיעו מהגולה. למשל כשקראתי את לוליטה מאת נבוקוב וסופר שם על מלונות עם ״אוירה נוצרית מיוחדת״ הבנתי זאת כפשוטו. היתה זאת מנחת הדוקטורט שלי שעלתה לישראל מליטא בשנות ה70 שהאירה את עיני שמילים אלו הם קוד שמשמעותו

״יהודים לא רצויים.״

ישראלים רבים נוטים להמעיט במשמעות האנטישמיות. אני יכולה להעיד שגם אני לא האמנתי שלא יחבבו אותי בגלל שאני יהודיה. נדמה לי שאבי שגדל בגרמניה בשנות ה20 וה30 בחברה מודרנית ומתקדמת לכאורה הרגיש כמוני.

אנטישמיות לפעמים מחופשת לאנטי ציונות. ב2006 בזמן מלחמת לבנון השנייה בתי ואני נכחנו בטקס דתי בכנסיה ידועה באוקספורד. הכומר, פרופסור לפילוסופיה ממוצא אירי דיבר בדרשה שלו נגד ישראל והמלחמה. לאחר התפילה כשיצאנו בתי הודתה לו והוסיפה שאזרחים משני הצדדים נפגעו. הכומר הסתכל דרכה באדישות והפטיר ״שיהיה״. באותו רגע הבנתי שהכומר סולד לא רק מישראל.

במלחמת עזה כששמעתי על ההפגנות בכל העולם וראיתי את התמונות, לא היתה לי ברירה אלא להודות שההתבטאות החדשה של אנטי ציונות נראית לגמרי כמו האנטישמיות הישנה. וכאן אני לא מתכוונת לכל הגזע השמי למרות שגם המוסלמים עצמם אינם רצויים במיוחד בעולם המערבי.

יהודים שנואים לא רק בגלל המעשים של ממשלת ישראל. ברור שאנחנו צריכים להתקומם נגד חוסר צדק, בשני הצדדים, אך מה שקורה בעולם מזכיר ימים אפלים.

אני לא דורשת טיפול מיוחד, אבל שואלת איך מנהיגי העולם ובמיוחד באו״ם כבר שכחו, הרי השואה רק התרחשה לפני כ70 שנה

הרשימה הופיעה באנגלית בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/the-whole-world-is-against-us-from-cultural-stereotypes-to-anti-semitism/

.

מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

גברת שאה היקרה,

את לא מכירה אותי ואני קראתי עלייך רק לאחרונה, בעקבות מאמר בגרדיאן שתיעד את התבטאויותיך נגד ישראל ויהודים, ואת שרשרת הארועים שהובילו להשעייתך. כיון שהוכחת דאגה לעתיד עמי, הייתי רוצה לספר לך על הביוגרפיה האישית של. ניתן לומר שהיא סיפור ישראלי/יהודי טיפוסי.

הפעם האחרונה שאבי ראה את הוריו היתה בשנת 1934, כאשר היה בן 21. הוא עבד בחברה יהודית בברלין ובעקבות הלחץ שהפעילו הנאצים על היהודים החברה החליטה לעזוב את גרמניה ולהגר לארץ ישראל. אבי הצטרף למעבר לתל אביב והוא היה גם היחיד מכל משפחתו שניצל מהנאצים.

שנה אחר כך הגיעה אמי עם משפחתה לתל אביב מצ׳רנוביץ׳. המשפחה הייתה ציונית והצליחה לקבל סרטיפיקט להכנס לארץ כיון שלסבי חכתה משרה בארץ ישראל, וילדייו היו בזמן זה צעירים מגיל 18.

בשנות השלושים ארץ ישראל היתה נתונה לשליטה בריטית (בריטניה קבלה את המנדט לידיה בראשית שנות ה20 של המאה הקודמת, והחזיקה בו עד לשנת 1948). הגירה לארץ היתה כמעט בתי אפשרית, הוריי היו בין ברי המזל.

אני רואה עצמי כציונית ומאמינה שזאת זכותו של עם ישראל לשבת כאן. אני גם מאמינה שזאת זכותם של כל אלו המתגוררים כאן.

למרות שכרבים מחברי אינני מסכימה עם מעשים רבים של ההמשלה שלי, ובדרכים דמוקרטיים אנחנו מפגינים נגדם, אני יודעת שלעיתים קרובים אנטי ציונית היא רק מסווה לאנטישמיות.

כישראלים רבים, במיוחד אלו שגדלו בארץ, אני לא מבינה את פשר האנטישמיות. אנחנו לא יכולים לתפוס שמישהו לא מחבב אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים. אני די בטוחה שגם אבי, בשנות ה30 לא ממש הבין מה פגום בו, הוא היה הרי בחור נחמד וגם גדל בחברה נאורה ותומכת.

כדי לפתוח בדיאלוג אני רוצה להזמין אותך, גברת שאה, לישראל ומקווה שתסכימי להתארח בביתי. זאת יכולה להיות הזדמנות בשבילך ללמוד על יהודים, ישראלים וישראל, אני מקווה שבזמן הביקור, אחרי שתכירי קצת את הארץ ותפגשי את האנשים בה, תוכלי לראות טוב יותר מי אנחנו ותביני כי בעצם אנחנו אנשים רגילים.

בכבוד רב, ארנה

http://blogs.timesofisrael.com/a-personalopen-letter-to-naz-shah/