קבוצת הווטסאפ של האמהות

קריאה ביקורתית של טור הדעה של  שאפי קורסנדי באינדיפנדנט  17/5/2019


״קבוצת הווטסאפ של האמהות שאני חלק ממנה הינה צוהר לעולם של הורות
 מודרנית, אבל זה גם מרגיש כמו שנות ה50״



הבחירה של קורסנדי להזכיר בכותרת דוקא את שנות החמישים אינה מקרית.״שנות החמישים״ הם מילת קוד בחברה הבריטית, עשור זה נחשב לתקופת שפל מאין כמוה בתולדות הפמניזם.

לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה, כשהגברים היו בחזית, נשות בריטניה תפסו את מקומם בכל התחומים והצליחו להחזיק את המדינה ולשמר את כוחה של הכלכלה הבריטית באופן מעורר השראה, בתום המלחמה הן נשלחו חזרה הביתה.

כשהחיילים חזרו מהחזית הם ציפו לקבל את משרותיהם בחזרה. אי לכך, הנשים פינו את מקומן ו-75 אחוז מהנשים הנשואות בבריטניה הפכו לעקרות בית.

בעוד שבתקופת המלחמה אמהות עובדות שלחו את ילדיהם למעונות יום וקיבלו תמיכה כללית כדי לצאת לעבוד. לאחר המלחמה מעונות אלו נסגרו ונשים נשואות ואמהות קבלו מענקים חודשיים כדי להשאר בבית.

היתה סיבה נוספת מדוע הממשלה עודדה את הנשים להישאר בבית: הירידה הדרמטית בשיעור הילודה בזמן המלחמה הייתה מקור לדאגה בבריטניה שלאחר המלחמה, והממשלה עודדה נשים ללדת שלושה או ארבע ילדים.

לנשים רבות שנות החמישים נחוו כטראומה, חוקרת הספרות לורנה סייג׳ מספרת בממואר  Bad Blood (״דם רע״)איך אמה הפכה מאשה פעילה ועצמאית בזמן המלחמה, לעקרת בית פסיבית בשנות החמישים: ״חוסר הישע הנרכש החדש שלה לא היה מפתיע, כיון שזאת הייתה התקופה בה נשים נשואות נשלחו בחזרה הביתה בהמוניהן ובכל דרך אפשרית ניסו להשאיר אותן שם. קודם פיטרו אותן ואחר כך הפכו אותן לנכות.״

אם כך גם ההקבלה של שאפי קורסנדי, קומיקאית, עיתונאית והומניסטית, בין הורות מודרנית בשנת 2019 לשנות החמישים מעוררת דאגה.

אחת מהאמהות בקבוצת התמיכה לאמהות בווטסאפ, בו חברות שמונה אמהות מרקעים ומגילאים שונים, העלתה בקבוצה תמונה של כביסה תלויה על חבל. היא הוסיפה לתמונה הערה המשבחת את בעלה על פועלו למען המשפחה. החברות התפעלו והצטרפו לשבחים. בניגוד אליהן קורסנדי לא הרגישה שום שמחה, בעיקר שהסתבר שהוא כיבס רק  את הכביסה שלו.

אכן בתמונה שהעלתה אותה אם לא ניתן לראות שום בגדי ילדים, או אפילו זוג תחתונים אחד לנחמה של בת זוגו. קורסנדי תמהה איך הוא הצליח במשימה הבלתי אפשרית הזאת, הרי כשעושים כביסה משפחתית תמיד מוצאים איזה גרב של ילד  או צעצוע אחר שמצא את דרכו למכונת הכביסה.

קורסנדי ציפתה שהחברות ישתאו גם הן, אבל לא, הן המשיכו להתפעל. בהסטוריה האישית של קורסנדי הגברים בחייה היו שותפים מלאים למטלה הסיזיפית של הכביסה. כשהיתה צעירה  הכירה גבר שלא טרח להרים את הבגדים שזרק על הרצפה. כשהעירה לו הגיב בחיוך ביישני ואמר ״אני מצטער, אני בן״ קורסנדי מדייקת: הוא לא היה בן הוא היה גבר.  אבל כיון שלא הבין את ההבדל הם נפרדו.

לקורסנדי יש ילד בן 11, היא מנסה לחנך אותו ללקיחת אחריות, ויש לו מטלות קבועות. זה בודאי לא תענוג גדול בשבילו, אבל גם היא לא ממש נהנית לעשות עבודות בית. קורסנדי מסכמת את הרשימה במילים אלו ״יכולתי להתייחס לשיתוף בעבודות בית כעניין פמניסטי, אבל אני מסתכלת על הנושא  באופן יותר בסיסי כביטוי של הערכה ואהבה.״ 

המחקר הפמניסטי מדבר על סוג חדש של זוגיות בשנות החמישים  ״נישואים של שיתוף פעולה״: Companionate marriage אמנם בתקופה זאת האב עדיין לא היה מעורב כמו שמקובל בדורות האחרונים,  אך המגמה היתה של שיתוף, רצון טוב, וחברות בין בני זוג.
קורסנדי לא מרחיבה ומביעה את דעתה על אותו בן זוג שדג מסל הכביסה רק את הבגדים ששייכים לו. אני, לעומת זאת, מתייחסת להתנהגות זאת הרבה יותר בחומרה. לדעתי בעלה של האם מקבוצת הווטסאפ לא פעל בתמימות או בחוסר ידע, אלא זאת היתה הפגנה acting out  של אגרסיביות וביקורת כלפי בת זוגו.

נראה לי שאפילו בשנות החמישים החשוכות כשהבעל היה בוחר לעזור למשפחה ולעשות כביסה, הוא היה עושה זאת מתוך שיתוף פעולה ולא היה עולה על דעתו לדאוג רק לעצמו.
אם הייתי אותה אם בקבוצת הווטסאפ הייתי מודאגת מאד, לא רק ממצבי ומיחסי עם בן זוגי, אלא מהעוורון של חברותיי האמהות שאמורות להזהיר אותי ולתמוך בי.

https://www.independent.co.uk/voices/mums-whatsapp-group-chat-modern-parenting-1950s-feminism-laundry-a8919111.html

https://alaxon.co.il/article/%D7%AA%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%98%D7%91%D7%97-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A7/

מזל טוב ליום הולדתך ה104 ברברה פים ועל חופש היצירה

ב2 ליוני 1913 נולדה הסופרת ברברה פים בכפר קטן בבריטניה. כשקראתי את ספרה הראשון ״ איילות מאולפות״ הסתבר לי שהיא כתבה אותוו בגיל 23. אף פעם לא תארתי לעצמי שספר משעשע זה, ביחד עם שאר יצירתה, יהפכו לחלק משמעותי מחיי.

קשה לתאר זוג מוזר משתינו: היא בריטית ומלכת האנדרסטייטמנט ואני ישראלית ונוטה למלודרמה. הדעות והביקורת החברית שלה מובעות בצורה מאופקת מעודנת ואירונית. אם לא קוראים היטב בין השורות קל מאד להחמיץ את הביקורת, ואני שיפוטית ודעתנית

הרומנים שלה מתארים עולם שונה לגמרי משלי, אפילו כשהיא מתארת את לונדון נדמה שזאת עיירה פרובינצייאלית. הרומנים הראשונים שכתבה בשנות החמישים מספרים על עולם שכבר לא קיים: בריטניה שלאחר המלחמה ומדינת הרווחה. הגיבורות שלה לגמרי שונות ממני וחברותי, רבות מהן רווקות וחייהן החברתיים ממוקדים בכנסיה..

אבל כתיבתה משעשעת ושנונה, ואיכויות אלו הן אוניברסליות. כיון שהעולם שלה והסגנון המינימליסטי שלה סקרנו אותי כשהגיע הזמן לבחור נושא לתזה בלימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטה העברית ידעתי שאני רוצה לכתוב על ברברה פים. הפרופסורית שאותה ביקשתי להנחות אותי בעבודת הדוקטורט היתה סקפטית. היא קראה בעבר רומן של ברברה פים ולא התרשמה כלל, להיפך המסקנה שלה הייתה שפים שטחית ולא מספיק משמעותית.

אבל היא לא אמרה לא והציעה שאמצא דרך לשכנע אותה בערך שיש למחקר על ברברה פים. העובדה שפים נבחרה בשנת 1977 על ידי המוסף הספרותי המוערך של הטיימס בתור סופרת מעולה שהיא הכי פחות מוערכת במאה ה20 לא היה טיעון מספק לשכנע את המנחה שלי.

לפי בקשתה כתבתי מאמר קצר על אחד מהרומנים החביבים עלי שפים כתבה בשנות ה50 : ״גביע הברכות״ הוא נכתב בגוף ראשון מנקודת הראות של גבורה מפונקת, מוגבלת, ואפילו שטחית שבאופן שיטתי לא מבינה מה קורה מסביבה (הקוראת מבינה הרבה יותר טוב:-). הרומן דן באופן מרומז בנושאים אקטואלים כמו עבודת נשים, הכנסיה, מודרניות, והומוסקסואליות שבתקופה זאת עדיין הייתה עבירה ברת ענישה.

האתגר עבד, וכתוצאה מכתיבת המאמר כתבתי את התזה על ברברה פים. אני לא חושבת שכתוצאה מהמחקר המנחה שלי שינתה את דעתה על ברברה פים אבל זה כלל לא היה העניין. משמעות חופש היצירה, האמנות וחופש אקדמי היא שלסטודנטים וסגל אקדמי יש אפשרות לעסוק במה שמעניין אותם ושאסור לדעות אישיות ושיקולים פוליטיים להשפיע על החלטות אקדמיות

ובקשר לברברה פים: הסופרת הכי פחות מוערכת במאה העשרים, היא המשיכה לכתוב למרות שיצירתה הייתה דחויה כמעט 20 שנה. כרגע, בגלל ציניות ולחצים פוליטים לא רלונטיים, האמנות ומדעי הרוח בישראל מוצאים עצמם דחויים, מושמצים ומוזנחים. אבל אסור לוותר, גם החושך הזה יגמר ואז נצטרך יותר מכל את הספרות והאמנות.

מזל טוב ברברה פים ליום הולדתך ה104 ותודה על ההשראה

מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

גברת שאה היקרה,

את לא מכירה אותי ואני קראתי עלייך רק לאחרונה, בעקבות מאמר בגרדיאן שתיעד את התבטאויותיך נגד ישראל ויהודים, ואת שרשרת הארועים שהובילו להשעייתך. כיון שהוכחת דאגה לעתיד עמי, הייתי רוצה לספר לך על הביוגרפיה האישית של. ניתן לומר שהיא סיפור ישראלי/יהודי טיפוסי.

הפעם האחרונה שאבי ראה את הוריו היתה בשנת 1934, כאשר היה בן 21. הוא עבד בחברה יהודית בברלין ובעקבות הלחץ שהפעילו הנאצים על היהודים החברה החליטה לעזוב את גרמניה ולהגר לארץ ישראל. אבי הצטרף למעבר לתל אביב והוא היה גם היחיד מכל משפחתו שניצל מהנאצים.

שנה אחר כך הגיעה אמי עם משפחתה לתל אביב מצ׳רנוביץ׳. המשפחה הייתה ציונית והצליחה לקבל סרטיפיקט להכנס לארץ כיון שלסבי חכתה משרה בארץ ישראל, וילדייו היו בזמן זה צעירים מגיל 18.

בשנות השלושים ארץ ישראל היתה נתונה לשליטה בריטית (בריטניה קבלה את המנדט לידיה בראשית שנות ה20 של המאה הקודמת, והחזיקה בו עד לשנת 1948). הגירה לארץ היתה כמעט בתי אפשרית, הוריי היו בין ברי המזל.

אני רואה עצמי כציונית ומאמינה שזאת זכותו של עם ישראל לשבת כאן. אני גם מאמינה שזאת זכותם של כל אלו המתגוררים כאן.

למרות שכרבים מחברי אינני מסכימה עם מעשים רבים של ההמשלה שלי, ובדרכים דמוקרטיים אנחנו מפגינים נגדם, אני יודעת שלעיתים קרובים אנטי ציונית היא רק מסווה לאנטישמיות.

כישראלים רבים, במיוחד אלו שגדלו בארץ, אני לא מבינה את פשר האנטישמיות. אנחנו לא יכולים לתפוס שמישהו לא מחבב אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים. אני די בטוחה שגם אבי, בשנות ה30 לא ממש הבין מה פגום בו, הוא היה הרי בחור נחמד וגם גדל בחברה נאורה ותומכת.

כדי לפתוח בדיאלוג אני רוצה להזמין אותך, גברת שאה, לישראל ומקווה שתסכימי להתארח בביתי. זאת יכולה להיות הזדמנות בשבילך ללמוד על יהודים, ישראלים וישראל, אני מקווה שבזמן הביקור, אחרי שתכירי קצת את הארץ ותפגשי את האנשים בה, תוכלי לראות טוב יותר מי אנחנו ותביני כי בעצם אנחנו אנשים רגילים.

בכבוד רב, ארנה

http://blogs.timesofisrael.com/a-personalopen-letter-to-naz-shah/

מאיסור על נישואין להקפאת ביציות: המחיר הגבוה של שוויון

מאיסור על  נישואין להקפאת ביציות: המחיר הגבוה  של שוויון


עד לסיום מלה״ע השניה ואפילו לאחריה,  במקומות רבים בעולם, נשים נאלצו לבחור בין קריירה ונישואין. אלו שבחרו בקריירה היו מודעות לכך שיוותרו על הקמת משפחה.
בבריטניה למשל, לפי החוק, הבחירה בהוראה  או במשרה בשרות הציבורי משמעותה הייתה שהאשה נידונה להשאר רווקה.
רק בשנת 1944 חוק החינוך קבע שמורות שנישאו לא תפוטרנה. שנתיים לאחר מכן ב1946 האיסור על נישואין בוטל גם בשרות הציבורי.
האיסור על נישואין בודאי עשה את החיים פשוטים יותר במקום העבודה, לפחות לגברים. בעיקר אם משמעותו היתה שבסוף יום העבודה הם חזרו לנשותיהם ולילדיהם, שחיכו להם בבית, והנשים עבדו שעות נוספות וארוכות במשרד. בדומה לכך, רוב המורות התגוררו בבתי הספר ( בפנימיות לבנות) ובפועל היו בתורנות בכל שעות היממה.
כיון שלנשים שבחרו בקריירה לא היתה משפחה מחויבותן למקום העבודה היתה מוחלטת, מה גם שבימים הטובים ההם לא היה צורך בחופשת לידה, או  העדרות מהעבודה כשהילדה חולה, כיון שלא היו ילדים.
למרות שבשביל הקריירה נשים שלמו מחיר גבוה, הגמול שלהן-- המשכורת, שוב לפי חוק, היתה תמיד נמוכה בהרבה מזאת של הגברים. בבריטניה החוק לשוויון בשכר עבור מורים עבר בפרלמנט בשנת 1952 ובשרות הציבורי בשנת 1954.

ובכל זאת היום, נשים עדיין מרוויחות הרבה פחות (גם בבריטניה)
יותר מזה, לא בשונה מימי האיסור על נישואין העליזים, חברות מצליחות כיום מנסות להתערב בבחירות ובעתיד של הנשים המועסקות על ידן.
למשל,  בשנת 2014 פייסבוק ואפל הודיעו בגאווה שהן מוכנות לשאת בהוצאות המיועדות  להקפאת הביציות של העובדות שלהן. במסווה של דאגה מיטיבה ונדיבה לסגל הנשי שלהן, חברות אלו משיגות שליטה על השעון הביולוגי של הנשים ומכוונות אותו לפי לוחות הזמנים שלהן.
העשור בין 30 ל40 הוא המכריע ביותר מבחינת הקריירה, אך לרוע המזל הוא גם ההזדמנות הכמעט אחרונה לנשים ללדת ללא סיבוכים, ולעיתים אף ללדת בכלל.  כמו למכור את נשמתך לשטן בתמורה להבטחות מפתות, המהלך הציני הזה של החברות יכול בהחלט להרע לנשים, כיון שהוא מעניק להן עוד מרחב נשימה ואשליה שהשעון עצר מלכת. הן מאמינות שעדיין יש להן זמן לתרום את השנים הטובות ביותר לחברה.
לא כל אשה רוצה להביא ילדים לעולם, זה היה נכון בזמן האיסור על נישואין וזה גם תקף היום. אבל אם היא כן מעונינת אסור שרק היא תשלם את המחיר.
כל אשת קריירה יודעת שקרוב לודאי שלא תזכה במשרה, אם היא מתראיינת בזמן ההריון. אם כבר יש לה משרה, חופשת הלידה, לפחות בארה״ב, היא מינימלית. וכשהיא חוזרת לעבודה עליה להוכיח שהאמהות לא הפכה אותה לעובדת נחותה ולא אפקטיבית כפי שהיתה.
על החברה שלנו לקחת את האחריות לנשים עובדות. בזמן שכמעט כל הנשים עובדות מחוץ לבית, תנאים מתאימים שיאפשרו הקמת משפחה זה לא מותרות, זה העתיד שלנו.
חברות חזקות כמו פייסבוק ואפל חייבות להוביל לא רק בחידושים טכנולוגים אלא גם, ובמיוחד, בהפיכת מקום העבודה לידידותי לנשים.

בואו נהפוך את יום האשה ואת 2016 שנה טובה יותר לנשים עובדות ומשפחותיהן