מזל טוב ליום הולדתך ה104 ברברה פים ועל חופש היצירה

ב2 ליוני 1913 נולדה הסופרת ברברה פים בכפר קטן בבריטניה. כשקראתי את ספרה הראשון ״ איילות מאולפות״ הסתבר לי שהיא כתבה אותוו בגיל 23. אף פעם לא תארתי לעצמי שספר משעשע זה, ביחד עם שאר יצירתה, יהפכו לחלק משמעותי מחיי.

קשה לתאר זוג מוזר משתינו: היא בריטית ומלכת האנדרסטייטמנט ואני ישראלית ונוטה למלודרמה. הדעות והביקורת החברית שלה מובעות בצורה מאופקת מעודנת ואירונית. אם לא קוראים היטב בין השורות קל מאד להחמיץ את הביקורת, ואני שיפוטית ודעתנית

הרומנים שלה מתארים עולם שונה לגמרי משלי, אפילו כשהיא מתארת את לונדון נדמה שזאת עיירה פרובינצייאלית. הרומנים הראשונים שכתבה בשנות החמישים מספרים על עולם שכבר לא קיים: בריטניה שלאחר המלחמה ומדינת הרווחה. הגיבורות שלה לגמרי שונות ממני וחברותי, רבות מהן רווקות וחייהן החברתיים ממוקדים בכנסיה..

אבל כתיבתה משעשעת ושנונה, ואיכויות אלו הן אוניברסליות. כיון שהעולם שלה והסגנון המינימליסטי שלה סקרנו אותי כשהגיע הזמן לבחור נושא לתזה בלימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטה העברית ידעתי שאני רוצה לכתוב על ברברה פים. הפרופסורית שאותה ביקשתי להנחות אותי בעבודת הדוקטורט היתה סקפטית. היא קראה בעבר רומן של ברברה פים ולא התרשמה כלל, להיפך המסקנה שלה הייתה שפים שטחית ולא מספיק משמעותית.

אבל היא לא אמרה לא והציעה שאמצא דרך לשכנע אותה בערך שיש למחקר על ברברה פים. העובדה שפים נבחרה בשנת 1977 על ידי המוסף הספרותי המוערך של הטיימס בתור סופרת מעולה שהיא הכי פחות מוערכת במאה ה20 לא היה טיעון מספק לשכנע את המנחה שלי.

לפי בקשתה כתבתי מאמר קצר על אחד מהרומנים החביבים עלי שפים כתבה בשנות ה50 : ״גביע הברכות״ הוא נכתב בגוף ראשון מנקודת הראות של גבורה מפונקת, מוגבלת, ואפילו שטחית שבאופן שיטתי לא מבינה מה קורה מסביבה (הקוראת מבינה הרבה יותר טוב:-). הרומן דן באופן מרומז בנושאים אקטואלים כמו עבודת נשים, הכנסיה, מודרניות, והומוסקסואליות שבתקופה זאת עדיין הייתה עבירה ברת ענישה.

האתגר עבד, וכתוצאה מכתיבת המאמר כתבתי את התזה על ברברה פים. אני לא חושבת שכתוצאה מהמחקר המנחה שלי שינתה את דעתה על ברברה פים אבל זה כלל לא היה העניין. משמעות חופש היצירה, האמנות וחופש אקדמי היא שלסטודנטים וסגל אקדמי יש אפשרות לעסוק במה שמעניין אותם ושאסור לדעות אישיות ושיקולים פוליטיים להשפיע על החלטות אקדמיות

ובקשר לברברה פים: הסופרת הכי פחות מוערכת במאה העשרים, היא המשיכה לכתוב למרות שיצירתה הייתה דחויה כמעט 20 שנה. כרגע, בגלל ציניות ולחצים פוליטים לא רלונטיים, האמנות ומדעי הרוח בישראל מוצאים עצמם דחויים, מושמצים ומוזנחים. אבל אסור לוותר, גם החושך הזה יגמר ואז נצטרך יותר מכל את הספרות והאמנות.

מזל טוב ברברה פים ליום הולדתך ה104 ותודה על ההשראה

להיות דחויה: או הסופרת הכי פחות מוערכת במאה ה20

מה תעשי אם לפתע תהפכי ללא רצויה או לא רלוונטית? הדחייה שאותה חוותה הסופרת האנגלית ברברה פים ( 1913--1980) אחרי שכבר פרסמה 6 רומנים היא מקרה במיוחד נוגע ללב. ברברה פים לא כתבה רבי מכר אך היתה לה הצלחה והיא היתה מוכרת ומוערכת וזכתה לביקורות חיוביות. כסופרת שכבר פרסמה שישה רומנים היא בודאי חשבה שזהו זה, היא הצליחה, ושהיא יכולה לסמוך על קוראיה שימשיכו לקנות את ספריה החדשים ולקרוא אותה. היתה לה סיבה טובה להאמין שהקריירה המקצועית שלה מובטחת.

אבל ב1963 כשניסתה לפרסם את הרומן השביעי שלה באותו בית הוצאה שבו פרסמה את ספריה הקודמים, ציפתה לה הפתעה לא נעימה. ההוצאה סרבה לפרסם את הספר, ובמשך 15 שנה לא מצאה שום בית הוצאה אחר שיפרסם את הספרים האחרים שכתבה בשנים אלו.

פים היתה לגמרי לא מוכנה לדחיה הזאת. בזמן שעולמה הפרטי נשאר כשהיה: היא המשיכה לגור עם אחותה, ביקרה בכנסיה כל יום ראשון ועבדה באותה מישרה, היא לא יכלה לשער עד כמה המציאות בחוץ השתנתה. איכשהו בשנות ה60 באנגליה הכתיבה והסגנון שלה נתפסו כמיושנים ולא רלוונטיים.

קשה לדמיין את מה שברברה פים חשה בכל השנים הארוכות האלו של הדחיה: את העלבון, התמהון והיאוש. היא בודאי החלה לפקפק ביכולתה לראות את המציאות. איך היתה יכולה כך לטעות? מה קרה לכל קוראיה הנאמנים? מדוע הפסיקו להתעניין במה שיש לה לומר? בנוסף, הכתיבה היתה כל עולמה, מעולם לא נישאה והקימה משפחה.

אבל כמו בספרי אגדות, הכשרון של ברברה פים, וההתמדה השתלמו. בשנת 1977 לכבוד 75 שנה לעתון היוקרתי המוסף הספרותי של הטיימס, העיתון ערך מישאל בין אנשי רוח מי הסופר/ת המוערך מידי ומי זאת שלא מוערכת מספיק בין סופרי המאה העשרים. ברברה פים היתה הסופרת היחידה ששמה הוזכר פעמיים כלא מוערכת מספיק. אחד מאלו שהזכיר אותה היה המשורר הנודע פיליפ לרקין שהיה מעריץ שלה.

אזכור זה הביא למהפך בקריירה של ברברה פים. הרומנים הישנים שלה יצאו שוב בהוצאה מחודשת, פרסמו את הרומנים החדשים שכתבה, וספר אחד היה אפילו מועמד לפרס בוקר היוקרתי.

לרוע המזל פים התגלתה מחדש מאוחר מידי ולא היתה לה הזדמנות לנוח על זרי הדפנה ולהנות מקריירה מזהירה. היא נפטרה מסרטן בשנת 1980.

ברברה פים היתה בת 50 כשחוותה לראשונה דחיה. אני יודעת מנסיון שזה הגיל בו נשים מתחילות להרגיש לא רלוונטיות, אפילו שקופות. אני תוהה האם לדחיה זאת יש קשר להרגשת הכבדות שמאפיינת את הרומנים שכתבה בזמן הגלות הספרותית שלה.

אבל פים המשיכה לכתוב בסגנונה הוא על אנשים כמוה, היא בין כה וכה הייתה לא רלוונטית, ולא נאלצה לתת דין וחשבון לאף אחד מלבדה.

אני מאד אוהבת את הכתיבה של ברברה פים. כתבתי עליה דוקטורט ופרסמתי גם ספר. אך במיוחד אני מעריצה את החוסן שלה ואת הדבקות במטרה, ותמיד כשאני מתחילה לרחם על עצמי אני נזכרת בה וחוזרת למטלותי.

http://blogs.timesofisrael.com/on-remaining-unpublished-or-the-most-underrated-novelist-of-the-20th-century/