Sunday, November 4, 2018

Why Am I A[n Older] Feminist?

I never believed that at the age of 63  I would still have to be an active Feminist. But unfortunately the world is not a friendly place for women. So here are some of the reasons why even older women, especially mothers, don't have the luxury to withdraw and have to become more involved.
--- I am a feminist because I am the mother of two daughters.
--I am a Feminist because there are still places in the world where women are killed,  enslaved and raped,  and other places they are “just” continuously abused and harassed.
---I am a Feminist because  girls should enjoy the same educational opportunities as boys
---I am a feminist because in the workplace women should  have the same chances as men, to advance in their career, and should receive equal pay
---I am a Feminist because we need equal number of women in the civil service, the Israeli Knesset and  the government.
---I am a Feminist because  there is not enough representation of women in the media,  and issues pertaining to women are hardly discussed.
---I am a Feminist because  pregnant women and young mothers should not be discriminated against in the job market and in the work place.
---I am a Feminist because women should feel comfortable to nurse their babies everywhere, without worry
---I am a Feminist because I detest sexist and undermining jokes and remarks.
---I am a Feminist because women should be able to walk alone at night wearing whatever they please.
---I am a Feminist because the workplace should be more friendly to women in general and mothers in particular, children are not the sole responsibility of their mothers.
---I am a Feminist because Carol Gilligan is right:  Feminism is Humanism
--I am also a Feminist because when I shopped for a car, the dealer talked directly to my partner and ignored me.  As a result I have to buy a car on my own.
Last year few days before the beginning of #MeTOO I heard an excellent  program on NPR: “Looking Beyond Marches” the Feminist Movement in 2017.
One of the points raised was that Feminism should be less reactive and more proactive. At that moment I felt that something needed to be done, few minutes later I opened the Facebook group: Older and Experienced Feminists for Israeli women of all age.  As an older woman and a feminist I believe that we should be proactive rather than reactive. So instead of responding to the continuous misogynistic noise in the media we should ignore it and go on promoting important issues. It is only a Facebook group but it is a good place to learn and be truly proactive and engage the many challenges that Feminism still face today.

The post was published at the Times of Israel

https://blogs.timesofisrael.com/why-am-i-an-older-feminist/- 

Saturday, November 3, 2018

קריאה בשמיעה

כשלימדתי במכללה נתתי פעם לסטודנטים שלי שאלון על סגנונות למידה. יש כאלו שלומדים משמיעה, יש כאלו מראייה, יש כאלו שצריכים לגעת ולמרקר כל משפט חשוב, יש כאלו שלומדים הכי טוב בקבוצה, ויש כאלו שלבד.
אני לומדת הכי טוב משמיעה, ומעדיפה ללמוד לבד. אולי בגלל זה אני גם כל כך אוהבת להקשיב לספרים.
הקראת ספרים היא לא המצאה חדשה. שנים רבות היו נשים למשל יושבות יחד, תופרות או רוקמות, ומישהי היתה קוראת להם בקול כדי להנעים את זמנן. גם זוגות היו מבלים יחד כשהם קוראים אחת לשני שירים וסיפורים.
לבנותי שגדלו בארה״ב קראתי בקול רם ספרים בעברית עד שהיו נערות.
האהבה שלי לקריאה בשמיעה התחילה כשלקחתי קורס על שקספיר באוניברסיטת טורונטו. הגענו לשם אחרי שלמדתי ספרות כללית באוניברסיטת חיפה. הידע שלי באנגלית היה מוגבל ופתאום הייתי צריכה לקרוא כל שבוע מחזה של שקספיר.
כך מצאתי את עצמי יושבת שעות ארוכות בספריה עם אזניות קוראת את המחזה השבועי ובו זמנית מקשיבה להקלטה שלו על תקליט ארוך נגן. כך הפך שקספיר למשהו ממש חי מצחיק ומרתק.
יותר מאוחר כשגרנו בארה״ב והייתי צריכה לנהוג כדי להגיע ממקום למקום (טקסס עצומה) התחלתי להקשיב לספרים. כך צלחתי ספרים ארוכים ומסובכים כמו Bleak House של צ׳רלס דיקנס או סתם ארוכים כמו A Suitable Boy של ויקראם סט. עד היום אני מקשיבה לספרים ומחפשת דוקא את אלו שאני יודעת שלא אקרא בכתב.

Monday, October 15, 2018

קיץ וחורף בעיר אחרת: על נפתלי יבין




התאהבתי בספורים של נפתלי יבין (1936--72) כשקראתי אותם בכתב העת האגדתי סימן קריאה. זמן קצר לאחר מכן בשנת 1976 יצא הספר בשם. ״ילדות ממושכת קיץ וחורף בעיר אחרת״.
הייתי אז סטודנטית בחוג לספרות כללית באוניברסיטת חיפה ובחופשה, כתבתי מכתב לאחיו של נפתלי יבין חנן ונסעתי אליו לתל אביב לראות את כתבי היד שלו. חנן הוציא מהארון מבית אמו המון פתקים וכתבי יד ונתן לי אותם בנדיבות, אחרי שהבטחתי להקליד את כתבי היד ולהחזיר את האוסף בשלמותו.
ממחקר קצר שעשיתי נודע לי אז שנפתלי יבין קיבל מלגה לשנת לימודים מהבריטיש קאונסיל ולמד תאטרון באוניברסיטת מנצ׳סטר. במסגרת הלימודים ביים מחזה מבריק ועצוב/מצחיק שכתב בשם
״Precious moments from the family album to provide you with comfort in the long years to come
״רגעים יקרים מהאלבום המשפחתי שיביאו קצת נוחם בשנים שתבואנה״.
בחוצפה ישראלית יבין הזמין להופעה את אד ברמן, איש תאטרון ואקטיביסט אמריקאי שחי בלונדון והקים פרויקט שיתופי ובו גם תאטרון. ברמן הזמין את נפתלי יבין להצטרף אליו ל״אינטראקשן״ יבין היה בפרויקט מ 1967 ועד מותו ב 1972.
בשנים אלו באינטראקשן, כמו גם במקומות אחרים, עסקו בתאטרון נסיוניי מרתק. אבל כמו שהיה מקובל אז בשנות ה60 השחקנים עצמם התנסו בתהליכים פסיכולוגים קשים (כמו למשל תרגילים שהיו מושפעים מה Primal Scream של ארתור יאנוב).
בשנת 1978 כתבתי לאד ברמן מישראל וסיפרתי לו שאני רוצה לכתוב תיזה על נפתלי יבין ומעונינת לראיין אותו. הוא הזמין אותי לבקר בקומונה בקנטיש טאון לונדון. נפגשנו, אך אד ברמן היה מסוייג ולא שש לדבר על נפתלי יבין. לא היה ברור מה היה יחסו אליו, והוא די התחמק מלענות על השאלות שלי. בדיעבד נראה לי שאולי ההתלהבות שלי מנפתלי יבין לא נעמה לו והוא העדיף לדבר על המיזמים השונים של אותה תקופה באינטראקשן ועל העבודה עם אוכלוסיות מוחלשות וילדים.
לבסוף הוא הציע לי להפגש עם אשה צעירה בשם רובין שהיתה ידידה טובה של יבין בחודשים האחרונים לחייו.
בסוף לא יצא לי לכתוב תיזה על נפתלי יבין. פחות מ10 שנים לאחר מותו לאף אחד לא היה עניין לחקור אותו, זה היה מוקדם מדי והיו גם א/נשים שהכירו אותו אישית והיו להם דעות משלהם.
לפני זמן מה היה כאן בקבוצה שרשור של הספרים הטובים ביותר ואני הזכרתי את נפתלי יבין. לא ברור אם אכן מקומו שם, אבל אני מאמינה שאם היה מאריך ימים וממשיך ליצור, היה הופך לאחד הסופרים/מחזאים החשובים בישראל.

Tuesday, October 2, 2018

האוכל של אמא

עוד לא אסרו את האחרון שבסידרת חגי תישרי בהם הנשים בישלו מספר אסטרונומי של ארוחות משפחתיות, ובדרך השלום בתל אביב, כאילו כדי להקניט, ראיתי שני שלטים בגודל עצום עם הפרסומת של Foody. בתמונה שלושה גברים, והם הבלוגרים המצטיינים הכותבים בעניני אוכל.
רק לאחרונה הקדשתי מאמר שלם לארוחות יום שישי כטקס ישראלי (קישורית בתגובה הראשונה). את ארוחת הערב השבועית כמעט תמיד מבשלת האם.
במסגרת כתיבת המאמר ראיינתי את העיתונאי והשדרן ירון אנוש שכבר 25 שנה מקדיש לארוחה זאת מדור מיוחד בתכנית הרדיו שלו ״קול שישי״ (רשת ב׳ ביום שישי מארבע-עד-שש).
אחת לשבוע, במסגרת המדור, אנוש מטלפן לאחת המאזינות (לרוב הן נשים), ה"מכניסה" אותו למטבחה, מרימה את מיכסי הסירים, ומתארת בפירוט מה היא מבשלת השבוע, כמה ומי יגיעו לארוחה, ומה יאכל כל אחד מבני המשפחה.
לפי עדויות רבות מה שמאפיין את הבישול של אמא, היא העובדה שהיא מכינה לבני משפחתה מדי שבוע את האוכל החביב עליהם. בניגוד לנשים והאמהות, כשהגברים מבשלים הם מחפשים חדשנות. ירון אנוש מספר כשהגברים מבשלים הם מאד גאים בעצמם וביצירתיות שלהם ומעונינים ביצירת חויה.
ירון גם אומר שלדעתו שכאשר העסוק נשי במקור ( והמטבח זה עיסוק נשי) ויש אפשרות להפיק ממנו רווח כלכלי או חברתי אז הגברים יכנסו פנימה. לכן יש יותר שפים משפיות.
זה נכון שהגברים כבשו את המטבח המתוחכם, אבל היום כשליבי נצבט למראה המיתוג הגברי של המטבח והסליברטאות של שלושת הבלוגרים. התנחמתי בכך שאם נשאל כל אחת ואחד מהו זכרון החג שלהם מבית הוריה

Sunday, September 23, 2018

The Widow As An Ushpizin In The Sukkah

When my brother-in-law disappeared from my life, shortly after the death of my husband, I believed that it was my fault. As I was so deep in mourning perhaps I wasn’t sensitive enough to his needs. But after talking to many other widows, and especially after I opened the Facebook group "Widows Move On" (that has over 900 Israeli widows) I realized that the disappearance, some say evaporation, of the relatives of the deceased husband is a very common reality.
Bur since it is so troublesome, and even humiliating, to feel unwanted, excluded and even cut and erased from the world where you used to occupy all the years of your marriage, widows tend not to mention it, because of the shame.
Of course the relatives of the dead husband, his brothers and sisters, suffered a terrible loss. But naturally they go on with their lives surrounded by their nuclear family. However the life of the widow basically stops, and the family, as she and the children have known it, ceases to exist.
In the Bible widows and orphans are regarded as the most vulnerable members of society and it is the duty of the community to take care of them. As today is the eve of Sukkot and many people are busy with Mitzvot and going to Shul, here are some reminders:
Exodus 22:22-3 Ye shall not afflict any widow, or fatherless child. If thou afflict them in any wise, and they cry at all unto me, I will surely hear their cry
Deuteronomy 27:19 “‘Cursed be anyone who perverts the justice due to the sojourner, the fatherless, and the widow.’ And all the people shall say, ‘Amen”.
It is true that widows, especially new widows, and their children are not the life of the party, and probably it’s not that much fun to have them as Ushpizin (Aramaic for "guests") in the Sukkah.
But being a mensch or a wo/mench is not always fun, or easy. So perhaps next time before you tell your late brother’s wife that it is too early for you to meet her, or that it is just too hard, remember it is much harder on her and her children

https://blogs.timesofisrael.com/the-widow-as-an-ushpizin-in-the-sukkah/

האלמנה ובני משפחת הבעל (שנעלמו)



כשאחיו של בעלי נעלם מחיי זמן קצר לאחר מותו, חשבתי שזאת אשמתי. אולי בתוך האבל שלי הייתי פחות רגישה. אבל במרוצת הזמן כשדיברתי עם אלמנות אחרות, ובמיוחד לאחר שפתחתי את הקבוצה אלמנות ממשיכות הלאה שיש בה היום יותר מ900 נשים, הבנתי שהעלמות משפחת הבעל זאת תופעה נפוצה.

אבל כיון שכל כך לא נעים, ואפילו משפיל, להרגיש פתאום לא רצויה, לא מוזמנת לשום ארוע, ובעצם מחוקה ומנותקת מהעולם בו היית במשך כל שנות נישואייך: אלמנות מעדיפות לא לדבר על זה בגלל הבושה.

כמובן שגם משפחת הבעל: אחייו ואחיותיו חווים אובדן כבד. אבל הם ממשיכים בחייהם עם משפחתם הגרעינית, בעוד שחיי האלמנה וילדיה נעצרים. כתוצאה מהאובדן כל עולמם מתערער, והמשפחה שהכירו וגדלו בה איננה עוד.

האלמנות והיתומים נחשבו מאז ומתמיד לפלח האוכלוסייה הפגיע ביותר בחברה, והקהילה מחויבת לדאוג להם. כיון שהיום ערב סוכות, וא/נשים כה רבים ממלאים מצוות והולכים להתפלל בבית הכנסת, אביא כמה אזכורים מהתורה:

שמות כ״ב פסוק 21 כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃ 22 אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ״
דברים 27, 19 ״ארור מטה משפט גר-יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן.״

נכון אלמנות, במיוחד אלמנות טריות, וילדיהם היתומים, הם בודאי לא מסמר הערב בארוחת החג, וכנראה לא ממש כיף איתם כאושפזין בסוכה. אבל להיות בן אדם זה בודאי לא תמיד רק כיף, ולפעמים זה ממש לא פשוט.

אז לפני שאתם אומרים לאלמנה שקשה לכם עדיין להפגש, או סתם מתעלמים ממנה, תזכרו שלה ולילדיה קשה הרבה יותר.