Saturday, November 26, 2016

שלוש שנים בלי אריק



בחלק האחרון של שירה של דליה רביקוביץ ״לזכרו של אנטואן דה סנט-אקזופרי״. המשוררת מלאת צער על כך ש״העולם כבר איננו מה שהיה/עשב ורוח,/רוח וחול./ זה בודאי מראה העולם/ שאין בו יותר /סנט- אקזופרי.

בהעדרו של סנט אקזופרי רק שברים נשארו ואין מה
שיאחה אותם. זהו עולם ריק ואנחנו, שנשארנו מאחור, מרגישים בדידות.
היום יום השנה למותו של הזמר הישראלי אריק איינשטיין 1939--2013, בשבת בה השרפות משתוללות בכל רחבי ישראל אני חשה בריק ומתגעגעת לקולו המוכר של הזמר האהוב. מבקר המוזיקה יואב קוטנר תיאר אותו כך: אריק איינשטיין הוא יותר מאשר הזמר הישראלי הגדול ביותר. אריק איינשטיין הוא ארץ ישראל האמיתית.״

הסופר המשורר והטייס סנט אקזופרי נעלם מעל שמי הים התיכון במשימה צבאית בשנת ,1944 בהיותו בן 44. באותה תקופה כבר היה אמן מוכר וטייס מפורסם. ולאחר העלמו הפך לאגדה.
בדומה, בשנת 1981 כשהיה בערך בגילו של סנט אקזופרי, אריק איינשטיין נעלם והפסיק להופיע בציבור. באותו זמן הוא כבר היה זמר ושחקן נערץ . הוא המשיך לעבוד לבדו ובשיתופי פעולה עם אמנים אחרים. היה לו כשרון מיוחד לגלות מוזיקאים יוצאי דופן ולהביא לידי בטוי את האכויות שלהם. הוא שר את שיריהם בקול צלול ומשוחרר ממניירות
קולו הפך לסמל של כל מה שחיובי בישראל, וגרם לנו לגעגוע לימים יותר פשוטים וטובים.
למרות העלמותו, אריק איינשטיין הפך למשמעותי וחשוב ביותר בסצנה המוזיקלית, בעצם גם הוא הפך לאגדה. זה כמעט בלתי נתפס איך אדם ביישן שבחר לשבת בבית יותר מ30 שנה נעשה גבור תרבות וסמל של ארץ ישראל האמיתית.
לפני שלוש שנים בהלויה שלו מישהו אמר שלכל אחד/אחת מאיתנו יש את האריק שלהם. זה יכול להיות חלק מהתשובה. רק מעטים זכו להכיר את אריק האדם אך כולנו הרגשנו שהוא שלנו.
כנערה קישטתי את קיר חדרי בתמונותיו, ובכסף הראשון שהרווחתי קניתי את סע לאט. הייתי בהופעה של אותו אלבום בגבעת
רם ב1974 ופעם אפילו כמעט נתקעתי בו באבן גבירול ליד מסעדת כתר המזרח. הוא היה כל כך גבוה ויפה תואר.
דליה רביקוביץ מסיימת את השיר לזכרו של אנטואן דה סנט- אקזופרי בשורות הבאות
אנשים אינם חיים לעולם/ וגם אנחנו לא לעולם/ אבל אלו נצל/ בפעם ההיא,/ במרס, בשנת ארבעים ושלוש הוא היה אתנו / גרגר
זורח,/ שושן ברוח,/ צוחק בעננים.
רביקוביץ צודקת, אנשים אינם חיים לעולם ואריק היה כמעט בן 75 במותו. אבל ביום כמו היום הייתי כל כך רוצה שיהיה איתנו. העולם היה מקום הרבה יותר טוב כשאריק איינשטיין היה בו

המאמר הופיע בטיימס אוף ישראל

Friday, November 25, 2016

The Refugee and You: "Somewhere" in Acre Festival for Alternative Theater

Stav Palti Negev has already proven that she could make a mesmerizing drama out of downers, those dreary topics that most of us wish not to think about.
In her play Salim Salim, which won the best play award, and the best actor award in the Acre Festival of Alternative Israeli Theatre 2014, she successfully conveyed the complexity of the Palestinians and Israeli conflict through engaging and sympathetic human beings.
And now in her play Somewhere, playing in the Acre Festival of Alternative Israeli (directed by Hisham Sleiman) she goes even further. Here too she focuses on those that Western society prefers to ignore, to leave outside, or lock behind closed doors. There there are 4 actors in the play who perform one-on-one to 4 spectators in 4 rooms, each actor tells a story of a different displacement
The description of the play doesn't  even begin to disclose what is waiting for the spectators behind the curtain of each room.
“A play built around five stories of refugees from different times and countries. This is “one-on-one” theatre: each story is a monodrama, acted each time for an audience of one. The spectator is invited to enter the refugees’ world, to meet them personally, and to become part of their story.”
The play consists of four acts, played simultaneously, at  four different rooms, thus  there is no formal beginning and ending. Each act focuses on a personal/collective story of a refugee: A Sudanese who escaped the atrocities in Darfur only to be put in jail in Israel. An Iraqi that together with his family had escaped to Syria and then again, after the loss of two of his children, fled with his wife and their little daughter in a small boat to Europe.  An Egyptian Jewish singer who realized that she was no longer welcome in her homeland and had to leave for Israel where she spent the next 30 years cleaning houses, and a Palestinian man who defines himself as a son and a grandson of a refugee a victim of the Nakba.
The stage directions, which are given to the spectators/participants, give the play its formal structure. In the beginning, before entering the ancient hall in the castle of Acre, the audience was given specific instructions on how to conduct ourselves during the play. Those instructions were technical and impersonal almost military: “walk to the left, stand in front the door, you may enter etc.” These directions were repeated in the beginning, after each act, and at the ending that  for each of the  spectator occurred at a different station.
The impersonal stage directions serve also to give the spectator a taste of what is continuously done to the refugees, and the attempt to dehumanize them. For a short time we were forced to obey arbitrary commands.
Inside the rooms, being alone with the actor/refugee felt deeply uncomfortable, here I no longer could pretend that I hear no evil, see no evil, or speak no evil. I was there facing a refugee in the role of  the accused. I was the one who took his home, didn’t let him in into mine and ignored his/her pleas.
But even when I felt attacked Somewhere never ceased to be a good theater, thanks to the the highly stylized acting, the setting, and the personal yet collective text which was familiar and at at the same time new and enigmatic as it was performed by the refugees/actors.
The choice of having four different stations/rooms was a tribute to a traditional theatrical form, the medieval pageant. It was effective and  ironically grounded the burning issue of displacement in a long tradition of western culture. Moreover, as the spectators move from stage to stage in a cycle, the play quietly gained another medievalist meaning about the insignificance of human life.
It was upsetting yet exciting to watch from a close distance another human being and to listen to a the story of terrible injustice and suffering. While sitting in the different rooms I suddenly became convinced that this is a most effective way to deal with difficult issues and to bring change in people's conscience. Moreover, it became clear to me that a play like Somewhere  is exactly what real theater is all about: dealing with human tragedy in an artistic and dramatic way
Acre festival should be commended for including Somewhere in its repertoire. It shows that the Festival has a genuine appreciation and love of art, and that it understands the mission of theater in today's world .
The essay appeared in the Times of Israel 

מכתב גלוי לכתבת זרה שמתגוררת בישראל


ס יקרה,
הצטערתי לשמוע על החלטתך לא לכסות את מצעד התקוה, אחד הארועים המשמעותיים ביותר שקרו כאן בשנים האחרונות. את כותבת שהצעדה של נשים עושות שלום לא עניינה את העיתונים שאת כותבת בהם ושהזרקור הוא על מקומות אחרים בעולם. קשה לומר שאני מופתעת מכך שלעולם אין עניין באלפי נשים בישראל הצועדות בדרישה לשלום.
אך כיון שאת חיה בישראל ומכסה את הידיעות באזורנו, את בודאי מודעת לכך שנשים עושות שלום היא תנועת השטח הגדולה ביותר שקמה בישראל. מאז שנוסדה, בעיצומה של מלחמת צוק איתן, אלפי נשים ממגוון רקעים ודעות הצטרפו לתנועה.
נשים עושות שלום היא תנועה מכוונת מטרה אחת והיא לסיים את הקונפליקט על ידי הסכם מדיני. העמדה הזאת ייחודית כיון שהתנועה לא מציעה פיתרון מסוים, אלא מאמינה שכשישבו סביב שולחן הדיונים הפתרון המתאים יימצא משלל האפשרויות הקיימות
אני מבינה שעמדה זאת נראית תמימה, אך כנשים אנחנו יודעות שכשאנחנו פותחות את הלב ושומרות על ראש פתוח אנו מצליחות לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא פתרונות יצירתיים. לאמיתו של דבר אני מרגישה שנשים עושות שלום היא פרי סוג חשיבה שכזאת. נשות התנועה מאמינות שלאחר שנים כה רבות של קונפליקט עיקש יש צורך לשנות את הגישה למציאת פתרון.
את כותבת שאת לא מאמינה שהתנועה תוביל למשהו חיובי, אולי אפילו ההיפך כיון שהיא הופכת את הכיבוש לנוח יותר להתמודדות איתו בשביל הנשים שצועדות וצועדות לשום מקום
אם תשאלי את חברותי בנשים עושות שלום לדעתן על פסק הדין שלך תוכלי לשמוע דעות שונות. למשל, שמרבית אזרחי ישראל מקבלים כרגע את הכיבוש כרע הכרחי כי הם מאמינים שהצד השני לא רוצה הסכם.
נע״ש פונה לאלה שמאמינים שיש אפשרות להסכם אם ננסה את זה. הנשים מכל הצדדים משלמות את המחיר הכבד ביותר בקונפליקט. לנו אין לנו פריבילגיה להתייאש לא לעשות כלום. אנחנו צועדות וצועדות כי תוך כדי הצעדות אנחנו יוצרות מודעות ונוכחות לאופציה כמעט נשכחת בחלקים מסוימים בחברה שלנו.
חברה אחרת תאמר שרוב העבודה שלנו היא ליצור שיח מגוון, קשוב ומכיל שמבקש לחבר ולא להפריד וזה מעשה חתרני ממש, במובן הטוב והרך ביותר של המילה. ההתעקשות שלנו כנשים לדבר על שלום וביטחון מעצם היותנו אזרחיות מעורבות, פעילות ובעלות ידע הוא מעשה חשוב של חילוץ השיח על הסכם מידי מומחים לצבא וביטחון במובנו הצר ביותר.
באופן אישי אני חושבת שנשים עושות שלום היא תנועה פרגמטית, אנחנו מרגישות שאין לנו ברירה אלא לקחת את גורלנו בידינו. את מפקפקת בערך של המצעד שהחל ב4 באוקטובר בראש הנקרה בגבול הצפוני של ישראל והסתיים ב19 בחודש בעצרת המונים בירושלים מול בית ראש הממשלה. אך המצעד היה פרויקט ענק שבוצע רובו ככולו על ידי מתנדבות. לא צעדנו לשום מקום אלא הגענו למקום בו אנו שם דבר . אני מרגישה שזה צעד משמעותי לשינוי עמדות בציבוריות הישראלית. הארוע בקאסר אל יהוד ב19 לאוקטובר היה במיוחד מעורר תקוה. מופע של אלפי נשים פלסטיניות, ישראליות ופלסטיניות ישראליות שהתאספו יחד לדרוש שלום. אני חולקת על מסקנתך , כן הכיבוש צריך להסתיים אבל זה רק חלק מהפתרון. נשים עושות שלום מניעה תהליך של פיוס בזמן ששום דבר אחר לא קורה. העיתונים שלך החמיצו רגע הסטורי וצר לי שכעיתונאית ופמיניסטית לא התראת על זה . אני מקווה שזה עוד יקרה.
שלך ארנה
תודה לחברותי בנשים עושות שלום על התמיכה ועל הטקסטים הנהדרים ששלחתן לשם כתיבת המכתב.